כשהייתי ילד, החברים שלי ואני למדנו לשחק שחמט בערך באותו זמן.
איפשהו בגיל 10-11.
העניין הוא שלא ידענו הרבה. כולנו ידענו איך עושים מט סנדלרים:
מוציאים את הרץ והמלכה, ואם הילד שמולך היה פראייר יכולת לקרוע אותו בשלושה מהלכים
קצרים.
הבעיה התחילה כשהילד מולך כבר הכיר את המהלך, או אז לא היתה ברירה
אלא להתחיל לשחק ממש, לאט ויסודי, במשך המון זמן - במונחים של הילדים שהיינו,
אינסוף. כמעט אינסוף כמו לשחק מונופול עד שהמשחק באמת נגמר.
אחת מסוגיות היסוד ב"מורה נבוכים" היא העימות בין התפיסה
הפילוסופית (כלומר, התפיסה המדעית של אותו זמן) לבין התפיסה הדתית באשר לתחילת
היקום. לפי אריסטו, העולם לא נברא בשום נקודת זמן ספציפית, אלא תמיד היה קיים. את
העמדה המסורתית אין צורך להציג - היה אקט של בריאה, אם לפני 5,773 שנה ואם במועד
אחר כלשהו; היה אקט ספציפי של התחלה.
אופייני לרמב"ם שלפני שיצלול לנושא, יסקור את העמדות השונות
לעומק. ראשית, את העמדה המסורתית אפשר לחלק לשתי עמדות משנה, לפי התשובה לשאלה
"האם היה משהו לפני בריאת העולם?". לפי עמדת המשנה הראשונה, שאותה
מאפיין הרמב"ם כגישה הדתית המסורתית, האל יצר את העולם יש מאין. לפי עמדת
המשנה השניה, אותה מציג הרמב"ם ובצדק כעמדתו של אפלטון (בעקבות הדיאלוג שלו
"טימיאוס", שם הוא מציג את האל היוצר - הדמיורגוס - כמי שבורא את העולם
באקט של הטלת סדר בתוך חלל כאוטי שהיה כבר קיים), האל לקח את הבלגן שהיה שם קודם והפך
אותו להרמוני ומסודר. העמדה הזו רואה את המונח "תוהו ובוהו" כמצביע על
מצב כאוטי שהיה קיים לפני הבריאה, ואת הבריאה כפעולה של השלטת סדר וארגון בתוכו.
עד כאן הדברים ברורים למדי לקורא בן ימינו. אבל מה מוביל את אריסטו,
תלמידו של אפלטון ואביהם של המדעים, לטעון שהעולם תמיד היה קיים ומעולם לא היה אקט
של בריאה?
