פרשת כי תשא - עגל הזהב - על דרך החינוך של המקרא

אנחנו קוראים את סיפור עגל הזהב ותופסים את הראש: איך בני ישראל הידרדרו כל כך מהר ממעמד הר סיני לדבר הזה? אבל זו אינה הפעם הראשונה שדברים כאלה מתרחשים במקרא. כאן אני מדבר על התפיסה החינוכית העומדת ברקע הדברים ועל הקשר לנעשה בכיתות הלימוד של ימינו כשהמורה לא מגיע אחרי 7 דקות.

ההקדמה לפרק חלק של הרמב"ם - מה זה העולם הבא? איך זה קשור לחינוך? ולסיינפלד?

בהקדמה לפרק "חלק" בפירוש המשנה שלו, הרמב"ם עושה סדר: מהו העולם הבא? כיצד יש לחנך, מהילדות המוקדמת ובמהלך החיים? ואיך סיינפלד והמרדף שלו אחר ממתקים קשורים לזה?

תיהנו!

המשתה של אפלטון - איך לדבר על אהבה

בדיאלוג "המשתה", אפלטון מניח את אבן היסוד של התרבות המערבית בכל הנוגע לאהבה, חוכמה, פילוסופיה והקשר ביניהן. וזה ממש מקסים!

הסרטון ארוך (ושווה!) כרגיל אז תשמעו אותו בנהיגה או משהו. תיהנו!

על שמשון - גיבור סרטי הפעולה הראשון

 

שמשון, השופט האחרון, הקדים ללא ספק את זמנו. כאן אני סוקר את הסיפור שלו, מסביר את ההשפעה שלו על גיבורי התרבות של ילדותי, ומעלה כמה סימני שאלה מעניינים.

ספר הכוזרי - היהדות לפי רבי יהודה הלוי

בספר הכוזרי, רבי יהודה הלוי פורש את השקפותיו לגבי היהדות. רבים מהטיעונים בספר עדיין עולים ומושמעים היום, והוא תפס לו מקום של כבוד בארון הספרים היהודי.

כאן אני סוקר את הרעיונות המרכזיים שבו, מרחיב על ההקשרים שבהם הוא נכתב, ומשווה אותו עם "מורה נבוכים" של הרמב"ם.

תיהנו!

על קהלת - הספר הכי פילוסופי בתנ"ך

ספר קהלת היא ללא ספק הספר הפילוסופי ביותר בתנ"ך.

כאן אני סוקר את הרעיונות העיקריים בספר, ומסביר מדוע אני כל כך אוהב אותו. 

והפעם אני מנסה פורמט חדש - סרטון! הא! קצת ארוך, אז אם צריך שימו אותו באוטו בנסיעה כמו פודקאסט או משהו. תיהנו!

הקורונה - סיכום ביניים בשני חלקים

אז הגל הגדול הראשון מאחורינו, לעת עתה. אחרי נצח של חודשיים וחצי פלוס מינוס מי סופר, הגיע הזמן לסיכום ביניים. מעבר למחשבות הנוגות על איכות ההוראה מרחוק (וזכרו שאני כותב את זה מהצד שעשה כמיטב יכולתו שהדבר הזה יעבוד), אני רוצה לדבר על שני דברים: על משפחה ועל ליצמן.

הרמב"ם וסיפור גן העדן - התמודדות בשלוש מערכות

קשה להיות יהודי, זה ידוע. קשה עוד יותר להיות הרמב"ם. וקשה אפילו עוד יותר להיות הרמב"ם שמנסה להתמודד עם סיפור גן העדן. סיפור שמציג בפנינו אל ואדם שהם קרובים, קרובים מאוד, קרובים מדי בשביל הרמב"ם, עם אדם שמצליח להשיג בעזרת עץ הדעת טוב ורע אוצר שאלוהים היה נחוש למנוע ממנו, עם אלוהים שמתייעץ עם מלאכיו כשהאדם עומד להיות "כאחד ממנו". בעיה.

ההתמודדות של הרמב"ם עם הסיפור מורכבת משכבות שונות, מפרספקטיבות שונות, ומיועדת לקהלים שונים. אנסה להציג אותם לפי רמת המורכבות שלהם. זה מזכיר לי מתכון שאהרוני פרסם פעם ב"7 ימים", של עוגת תפוזים. הוא נתן שם גרסה קלה, שהופכת לבינונית, שהופכת למורכבת, והודיע שמי שעולה לרכבת יכול לבחור איפה לרדת.

אנחנו מתחילים.

והפעם - שיר אהבה

* לכל מי ששאלו את עצמם מה עובר בראש של מורה:

"איתן, תגיד, אתה ימני או שמאלני"?

"איתן, תגיד, אתה דתי או חילוני"?

מה אני אומר עכשיו? מה אני עושה?

הן העניין אינו אם אגלה או אכסה,

כי לא באמת אני הוא העומד כאן במוקד,

והשאלה אינה באיזה זרם אצדד.

וכך, במקום לומר את התשובה, בכישרון,

לדחוף כעת את עמדותיי ישר אל הגרון,

אני בוחר לתת להם מזון למחשבה,

כי בעיניי יש שאלה הרבה יותר שווה:

כשאלוהים עושה מה שבא לו

אני חושב שרובנו מפספסים את הלקח העיקרי מסיפור סולם יעקב.

כולנו זוכרים כמובן את הרעיון הכללי: יעקב בדרך מכנען לחרן אחרי שלקח את ברכתו של עשיו. הוא בורח לשם, או הולך במצוות אביו, תלוי לאלו פסוקים אנחנו בוחרים להקשיב, ובדרך שוכב לישון. הוא רואה בחלומו את הסולם המפורסם עם המלאכים העולים ויורדים בו, והנה ה' בעצמו ניצב עליו ומעתיר עליו כל טוב:

"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק. הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת. כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ'".

נו, מה אפשר כבר לבקש יותר ברגעים כאלה של חוסר ודאות?

אז הנה העניין: יעקב שומר על קור רוח, ומבסס את מעמדו כעורך הדין הראשון של העם שלנו. בלי להתבלבל, הוא מחליט שהוא יהיה זה שיציב לה' את התנאים, ויכתיב כמאמר הגשש גם מי יהיו השחקנים ומי יהיה מזג האוויר. במקום לומר "תודה" או "אמן", הוא מודיע:

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: 'אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי - וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי - עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ'".

מספרים שכאשר פיליפוס השני מלך מקדוניה איים על ספרטה ומסר להם: "כדאי שתיכנעו מיד, שכן אם אביא את צבאותיי אל הארץ הזו, אהרוס את חוותיכם, אטבח באנשיכם ואבזוז את עירכם", הספרטנים השיבו במסר הלקוני "אם". ובכן, יעקב שלנו מתחיל את ההודעה שלו מול בורא עולם בכבודו ובעצמו, זה שהרגע הבטיח לו גדולות ונצורות, ב"אם". אם אתה תתנהג כמו שצריך, אומר יעקב, ותמלא את הסעיפים להלן (שבגדול פשוט חוזרים על מה שאלוהים הרגע כבר הבטיח), אז אני מוכן להסכים שאתה תהיה האל שלי. אה, ולי זה עולה יותר – נדאג גם למעשר.

תגובתו של אלוהים להכרזה לא נמסרה, אבל אני רוצה להצביע על נקודה קטנה וחשובה.

על וינרוט, תרבות המערב והתרופה של המסורת

לאחרונה הלך לעולמו יעקב וינרוט, מבכירי הפרקליטים בישראל. אין צורך להציג אותו בפני מי שמורגל בקריאת הידיעות המשפטיות בעיתונות של השנים האחרונות, עת ייצג שורה של בכירים ישראליים, אולם לא בגלל זה הוא מתארח כאן. הדבר המעניין בעיניי הוא דמותו כמי שעומד על התפר שבין העולם החרדי והחילוני, ובעל עניין אמיתי וכן בנושאים הקרובים גם לליבי. כרגיל בזמננו, אפשר למצוא ברשת כמה הרצאות שלו מהעת האחרונה, ואני רוצה להתמקד באחת מהן. ראשית, הנה ההרצאה עצמה - היא לא ארוכה ואתם מוזמנים לבחון אותה:

ועכשיו אחרי שדילגתם באלגנטיות, הנה הנקודות העיקריות שלו ומה שיש לי לומר עליהן. כהרגלי אערבב בין עמדותיו לעמדותיי, ולכן אני ממליץ בכל זאת לשמוע את דבריו ישירות, לפחות בהמשך. זה גם המקום לומר תודה לידידי שאול שמולה שהעיר אותי על הדברים.

מדרש יונתי של מאיר אריאל - בואו נפרק אותו לגורמים

מדרש יונתי, השיר של מאיר אריאל, מקסים בעיניי. אין הרבה שירים שבהם הוא מתעצבן כמו כאן, ואני מאוד אוהב את הדרך שבה ההפקה של אלונה טוראל, עם מיקי שביב על הגיטרה החשמלית שטוענת את השיר באנרגיות המתאימות. מאיר מפליא כדרכו בעברית החד פעמית שלו, אבל הפעם הוא גודש את השיר בכל כך הרבה הפניות למקרא - בעיקר שיר השירים, אבל לא רק - ואני רוצה לנצל את אווירת החג, כשכולנו מתרגעים כאן בסוכה, לעבור על השיר לאט לאט ולהבין מה בדיוק הוא עושה שם. 

מה, אלוהים לא יודע? הרמב"ם על עקדת יצחק ועל הנסיון

מושג הנסיון מעניין אותי במיוחד, כי הוא אחד מאותם מקומות שבהם יש התנגשות ישירה בין התפיסה הבסיסית, הטבעית, הנאיבית משהו של אלוהים – לבין התפיסה הפילוסופית הבוגרת שלו. בתפיסה הבסיסית, כשאלוהים מצווה על אברהם להקריב את בנו יחידו, ברור שמדובר במבחן שהוא עורך לאברהם. ואנחנו במתח – אברהם יעשה את זה? לא יעשה? מי ינצח בקרב האיתנים המתחולל בנפשו המיוסרת? הרגש האנושי, הראשוני, הטבעי של האבהות – או הרגש הדתי, המתמסר? אברהם מוכיח את ערכו, ואלוהים בתגובה מסיר את המסכה, מחייך ואומר:

" אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי".

ועוד רגע מושון שלנו קופץ מאחורי השיחים.

אבל אז קופצת התפיסה המתקדמת, הפילוסופית, ומתחילה כדרכה להרוס את כל הכיף עם שאלה פשוטה: מה, אלוהים לא יודע? כשאני עורך את מבחן המרשמלו לילדים שלי, העוקץ טמון בכך שאני לא יודע אם אכן יש להם את הכח להתאפק כמה דקות ואז לזכות בגמול המתוק והדביק, או לא. אבל לי מותר לא לדעת, כי אני זה רק אני. אלוהים, מצד שני, הרי יודע הכל, ובאופן על זמני. הוא הרי כבר יודע מה מידת האהבה של אברהם אליו, לא? והוא יודע יותר טוב מאברהם מה אברהם יעשה עוד חמש דקות, נכון? 

הסיפור הבסיסי של הנסיון מושך אותנו לכיוון הדרמטי והמותח, ובשביל זה הוא צריך לצייר את אלוהים כמי שבוחן, מנסה – ונוכח לדעת משהו שלא ידע קודם. אבל נראה שהתפיסה המתקדמת יותר של אלוהים כיודע כל שומטת את הקרקע מתחת לכל הרעיון, ובמלים אחרות – בשביל מה צריך את כל הבלגן הזה?

ככה חופשי - טיול בפרשת במדבר, קפיצות בזמן ונחיתה ביום ירושלים

מי שיצא לו לקרוא את פרשת השבוע בבית כנסת, שם על הדוכן, אולי כשהוא מנווט בעצמו ואולי כשהוא בתפקיד משנה של ע. חזן שמסמן לאביו את הטעמים, יודע היטב: יש פרשיות שוות ושוות יותר. ספר בראשית, למשל – ללקק את האצבעות! אין רגע דל בין אלוהות מתפרצת ומתגלה, לבין רגעים נשגבים ויצרי אנוש מבעבעים.

ספר ויקרא, למשל, שרובו המוחץ עוסק בפרטים הטכניים והשבלוניים של עבודת הקודש הפיזית והתבניתית במשכן ובמצוות הנוגעות לכהנים, נוצץ איכשהו פחות. מספיק להעיף מבט בפרק א', על סיווג הקורבנות ופועלם ולראות מיד – לא על החומר הזה יתפרנסו כתבי הרכילות.

אם נשים בצד בינתיים את מחקר המקרא וההתחקות אחרי המקורות השונים, נדמה לי שפרשת השבוע שלנו, פרשת במדבר, יכולה להסביר את מקור ההתחפרות הזו בפרטים הטכניים והיבשים.

"יאללה להתעורר!" - על העיקרון שמאחורי התשובה ועל הקריאה לשינוי שבתוך המנגנון

כשהרמב"ם, יקיר האתר, נוגע במושג התשובה ב"מורה נבוכים", הוא פחות עוסק בתהליך המוכר והידוע לנו. במקום להלל את החזרה לחיק התורה והמצוות, הוא מעוניין יותר באפקט הפסיכולוגי שרעיון התשובה מאפשר: 

"...בהכרח אדם טועה ונכשל, או שמתוך בורותו הוא מעדיף דעה או מידה [=תכונת אופי] שבאמת אינם עדיפים, או שתאווה או כעס גוברים עליו. ואילו האמין האדם ששבר זה לא ניתן לאיחוי לעולם, היה מתמיד בתעייתו, ואולי היה מוסיף על מריו מכיוון שלא נותרה לו עצה. אבל עם האמונה בתשובה, הוא ימצא את תיקונו ויחזור למצב טוב יותר ושלם יותר ממה שהיה בו לפני שעבר עבירה".

את האמת צריך להגיד – הקטע הזה לא כתוב עם הרבה מעוף. בטח שלא, אם נשווה אותו בזריזות לדברים הנפלאים וכובשי הלב שהרמב"ם כותב על התשובה ב"משנה תורה", החיבור המיועד לכלל ישראל. אבל הפעם נעסוק פחות ברמב"ם, וגם פחות במושג השגור של החזרה בתשובה. אני רוצה כאן לגעת בדבר מהותי יותר - הקריאה לבחון את עצמנו, הקריאה להתעורר. לאו דווקא אל אורח חיים דתי יותר, אלא אל אורח חיים נכון יותר. ואני רוצה להצביע על שני היבטים:

ר' אברהם אבן עזרא והמטריקס

יש אנשים שהכשרון נוטף מהם. שנדמה שכל דבר שבו יעסקו יהפוך לזהב.

ר' אברהם אבן עזרא נולד בספרד ובחייו הבוגרים מרבה לנדוד ממקום למקום. הנדודים כנראה נפתחים בעקבות פלישת המווחידון לספרד, אותו פלג מוסלמי קיצוני שהוביל לבריחה ההמונית הראשונה של היהודים ממנה באמצע המאה ה-12. הוא מבוגר בדור אחד מהרמב"ם, ומוצא את עצמו מסתובב במקומות רבים ומשונים, מאיטליה ועד אנגליה.

רובנו מכירים אותו כמחבר שירים, שהמפורסם שבהם ללא ספק הוא "לך אלי תשוקתי", שאותו הלחין בכשרון רב מאיר בנאי לפני כמה שנים. בבתי הכנסת הספרדיים, זה הפיוט שפותח את ערב יום הכיפורים. בבתי הכנסת שבו שרים אותו כמו שצריך (* המחבר מתכוון "כמו בבית הכנסת של סבא שלי"), השירה עוברת בסולואים בין המתפללים השונים שרוצים לשיר, כשברקע יש מין זמזום נמוך קבוע של שאר הנוכחים, עד לקרשנדו העצום שמכניס אותך (* המחבר מתכוון לעצמו) לתוך האירוע בצורה משמעותית הרבה יותר מההכרזות הטכניות משהו של "כל נדרי".

לפיוט שאני הכי אוהב נחזור בהמשך.

על השעיר לעזאזל, או דברים שרואים מכאן ומשם

בטרילוגיית "שר הטבעות", הסופר טולקין מפליא לתת לנו את ההרגשה שמדובר בעולם אמיתי וממשי כשם שהוא מופלא. בנגיעות קטנות הוא חושף לפנינו מדי פעם איזה שיר עתיק, או מיתוס ישן שמגלה טפח אודות הדברים שהיו בעולם לפני עידן ועידנים, שהרי עלילת הספר מתרחשת בסוף העידן השלישי. הנגיעות הללו מעמיקות את ההבנה שלנו אודות המניעים של הגיבורים, אבל גם מעצימות את ההיבלעות שלנו בעולם הזה. הוא כתב פעם שהוא התכוון שהרסיסים האלה יהיו כמו ראשים של הרים מכוסי שלג, שנגלים מדי פעם מעל העננים. בהמשך, לאור ההצלחה כמו שאומרים, הוא הרחיב את האפוס שלו עם ספרים לא מעטים שהרחיבו את אותם רסיסים. ומה אני אגיד לכם, זה לא שהסיפורים האלה לא טובים, אבל קשה להתנער מהתחושה שהם היו הרבה יותר עוצמתיים כשהם רק נרמזו.

באופן דומה, אני אוהב את המקומות בתנ"ך שבהם אפשר למצוא זכר לדברים שנשכחו, דברים שהיו שם לפני הדברים שאנחנו מכירים היום. מקומות כמו הסיפור על הנפילים בספר בראשית, או עניין השעיר המשתלח שעליו ארחיב כאן. אנחנו קוראים את הפסוקים, ומרגישים בעוצמה את הקושי ליישב אותם עם תמונת העולם שאנחנו רגילים אליה.

נתחיל עם הפסוקים עצמם, שמפרטים את הדברים שעל אהרן הכהן – ובמשתמע גם בניו ובני בניו – לבצע במהלך יום הכיפורים.

הפינאלה של "משנה תורה": על ימות המשיח והגאולה של הרמב"ם

אקורד הסיום של "משנה תורה", ספרו המונומנטלי של הרמב"ם המיועד לסכם את היהדות עבור כולם, גדולים וקטנים, עוסק באופן לא מפתיע במשיח ובגאולה. הרמב"ם מנסה, כרגיל, לקחת על עצמו משימה בלתי אפשרית: לקחת את שלל הרעיונות, התקוות והכיסופים שהובעו במשך אלפי שנים של ציפייה לגאולה, ולנסח אותם כך שיתיישבו זה עם זה. אבל זה לא הכל: הרמב"ם חוזר בכתביו כמה פעמים על הרצון שלו להימנע מלהזדקק למושג הנס, ולהסביר את הדברים באופן שיתיישב עם המציאות הסטנדרטית המוכרת לנו; הוא מציג את הנטייה הזו כנובעת מטעמים טקטיים: כשאני מנסה להוכיח טענה תוך הסתמכות על מעשה נסים, יתכן שיריבי פשוט יגיד שהוא לא מאמין בנסים ואז אני בבעיה; במקום זה, עדיף לי להגיע לקרב כשאני חמוש בטיעונים רציונליים שעליהם קשה הרבה יותר להעלות הסתייגויות. השאלה אם מדובר רק במהלך טקטי או שהרמב"ם באמת לא האמין בנסים היא שאלה מצוינת, אבל לא אדון בה כאן. כאן אצביע על כך שהרמב"ם מתמודד עם נושא הגאולה, שכל מהותו היא שמדובר ב"קץ ההיסטוריה", בסופו של העולם המוכר ובכניסה למציאות שונה לגמרי. נושא שהתפתח במשך עשרות דורות ממיתוסים וכמיהות שנבעו מנסיון, נואש לעתים, למצוא הגיון ומשמעות בתוך חיים רצופי סבל וקשיים. מסקרן לראות את חומר הגלם הטעון הזה מטופל ע"י ההוגה שמייסד את האגף הרציונלי ביותר של היהדות.

על שיר השירים: המקום הראשון במצעד הפזמונים היהודי של כל הזמנים

מתי האדם אומר שירה?

מתי מתרחש הפלא הזה: היומיום מונח בצד, והאדם מתעלה מעליו?

זה קורה כשהרגש מציף את הלב. כשהאדם ניצב מול משהו, בתוכו או מחוצה לו, שהמילים הרגילות פשוט לא מספיקות כדי לתאר אותו.

השירה ספוגה בקסם.

וזה בכלל לא מקרה ששיר השירים, הפסגה של השירה, המקום הראשון במצעד הפזמונים היהודי של כל הזמנים, עוסק באהבה. האהבה היא הכוח שמניע את העולם. תשאלו את מי שקם, כבר פעם שלישית הלילה, לתינוק שבוכה; תשאלו את מי שהופך את העולם כדי לדאוג להוריו המזדקנים; תשאלו את מי שנוסע קצת יותר לאט כשהילדים מאחורה באוטו: האהבה הופכת אותנו לבני אדם טובים יותר.

וזה גם בכלל לא מקרה שכשהלל הזקן התבקש לתמצת את כל היהדות, הוא בחר בשלוש המלים "ואהבת לרעך כמוך".

שיר השירים עוסק כאמור באהבה, ונוהגים בקהילות מסוימות לקרוא בו בחג הפסח. בקהילות אחרות, נהוג לקרוא בו ביום שישי בין הערביים, בשעה הכי יפה בשבוע, כשהשמש צובעת בכתום את העולם והשקט והתום חוזרים ונכנסים ללב. אני רוצה לגעת כאן בכמה נקודות יפהפיות במיוחד מתוכו.

המקרה של דוד ובת שבע: על אנשים ופגמים, מהמקרא ועד ישראל היום והארץ

אחד הדברים שבזכותם התנ"ך הגיע לאן שהוא הגיע הוא הדרך שבה הוא משרטט את גיבוריו. אחד אחד, בלי יוצא מן הכלל, כל דמות שזוכה ליותר מכמה שורות זוכה גם שנכיר את הצדדים הפחות מחמיאים שלה. הנה כמה דוגמאות מהשרוול:

יוסף? בתור בן עשרה הוא מפגין אגוצנטריות ומגלומניה של מינימום הסגן של פרעה. מצד שני, זה רק היה עניין של הקדמת המאוחר.

יצחק? מסתבך עם השקר המשפחתי של "היא לא אשתי, היא אחותי", ובערוב ימיו הולך שולל אחרי ריחות המנגל של עשו במקום לראות נכוחה את היתרון הברור של יעקב על פניו.

אפילו משה, זה שאיש לעולם לא יגיע לשיעור קומתו הנבואי, לא יוצא נקי.

אולי המקום המובהק ביותר בו המקרא יוצא נגד גיבור, ולא סתם גיבור, הוא האפיזודה של דוד ובת שבע. ומעניין לראות את חז"ל תפסו את הקטע הזה (רמז: קצת אחרת), ובעיקר מעניין לחשוב למה זה ככה.