פרשת השבוע - אחרי מות/קדושים - מתחילים לכונן חברת מופת של צדק חברתי

אחרי תיאור העבודה המתבצעת ביום הכיפורים, ואיסורי גילוי העריות, אנחנו מגיעים לקווי היסוד של חברת המופת שהמקרא מבקש לכונן. סדרה של הנחיות שעוסקות בהוגנות, בהגינות, ביחס לאחר, והשיא - "ואהבת לרעך כמוך". כל מה שהיינו חותמים עליו בשמחה גם היום, בעיקר היום.

חוני המעגל, אפלטון וסבא שלי - על חילופי הדורות

אחד הסיפורים האהובים עליי ביותר בגמרא הוא בכיכובו של חוני המעגל, ובסופו אנחנו לומדים דבר חשוב על חילופי הדורות. גם אפלטון נוגע בנושא הזה מכיוון אחר. והכי חשוב - מסתבר שסבא שלי וחוני המעגל ראו עין בעין.

פרשת תזריע-מצורע: היהדות מטפלת גם בדברים הנעימים פחות

פרשת תזריע-מצורע מותירה את הקורא המודרני די נבוך: הנושאים הנדונים ממש אינם סימפטיים, אין להם השלכה מעשית - ובכל זאת הם בעלי מעמד מפתח בהלכה. היהדות מתגלה כאן כריאליסטית מאוד: האדם הוא שילוב של גוף ונשמה, מכלול אחד, על הטוב ועל הרע שבו, ואנחנו לא חוששים לעסוק גם בגוף ובמצביו הפחות אטרקטיביים.

פרשת שמיני - העם מתחיל להבין שהאלוהים הזה עובד אחרת לגמרי

בטקס חנוכת הכהונה של אהרן ובניו מתחוללת קטסטרופה, כשנדב ואביהוא מקריבים אש זרה. למה זה קרה, מה זה אומר על דמותו של אלוהים ומה הקשר לחסידות?

פרשת צו: עוד על קורבנות, וגם: המשיחה של אהרן, ואיך ירמיהו וחז"ל מפרשים מ...

פרשת צו ממשיכה את הקו של הפרשה הקודמת, עם פרטים רבים נוספים על עבודת הקורבנות, ומתקדמת למעמד המשיחה של אהרן ובניו לכהנים. כאן אני מציג כיצד ירמיהו וחז"ל מפרשים בהמשך את הדברים, ומציעים דרך אחרת לגמרי לחשוב על הדברים החשובים ביהדות.

פרשת ויקרא - צעד ראשון לעולם הכהונה והקורבנות - ומה הרמב"ם חשב על זה?

בפרשת ויקרא אנחנו נכנסים לעולם המפורט והמסודר של תורת הכוהנים והקורבנות. אני מדבר גם על הפער בין תפיסתנו המודרנית לבין התפיסה המקראית, ומציג את הנקודה המעניינת שמעלה הרמב"ם אודות התורה וההקשר התרבותי שבו היא ניתנה.

פרשת ויקהל-פקודי: איך משה מרים את עם ישראל מהקרשים

אחרי האירועים הטראגיים של הפרשה הקודמת, עם עגל הזהב והלוחות הנשברים, משה מוצא פתרון שמצליח להרים את העם בחזרה. לא בהצבת דרישות, לא באיומים ולא בצעקות, אלא בדרך אחרת ומקסימה. 

פרשת כי תשא - עגל הזהב - על דרך החינוך של המקרא

אנחנו קוראים את סיפור עגל הזהב ותופסים את הראש: איך בני ישראל הידרדרו כל כך מהר ממעמד הר סיני לדבר הזה? אבל זו אינה הפעם הראשונה שדברים כאלה מתרחשים במקרא. כאן אני מדבר על התפיסה החינוכית העומדת ברקע הדברים ועל הקשר לנעשה בכיתות הלימוד של ימינו כשהמורה לא מגיע אחרי 7 דקות.

ההקדמה לפרק חלק של הרמב"ם - מה זה העולם הבא? איך זה קשור לחינוך? ולסיינפלד?

בהקדמה לפרק "חלק" בפירוש המשנה שלו, הרמב"ם עושה סדר: מהו העולם הבא? כיצד יש לחנך, מהילדות המוקדמת ובמהלך החיים? ואיך סיינפלד והמרדף שלו אחר ממתקים קשורים לזה?

תיהנו!

המשתה של אפלטון - איך לדבר על אהבה

בדיאלוג "המשתה", אפלטון מניח את אבן היסוד של התרבות המערבית בכל הנוגע לאהבה, חוכמה, פילוסופיה והקשר ביניהן. וזה ממש מקסים!

הסרטון ארוך (ושווה!) כרגיל אז תשמעו אותו בנהיגה או משהו. תיהנו!

על שמשון - גיבור סרטי הפעולה הראשון

 

שמשון, השופט האחרון, הקדים ללא ספק את זמנו. כאן אני סוקר את הסיפור שלו, מסביר את ההשפעה שלו על גיבורי התרבות של ילדותי, ומעלה כמה סימני שאלה מעניינים.

ספר הכוזרי - היהדות לפי רבי יהודה הלוי

בספר הכוזרי, רבי יהודה הלוי פורש את השקפותיו לגבי היהדות. רבים מהטיעונים בספר עדיין עולים ומושמעים היום, והוא תפס לו מקום של כבוד בארון הספרים היהודי.

כאן אני סוקר את הרעיונות המרכזיים שבו, מרחיב על ההקשרים שבהם הוא נכתב, ומשווה אותו עם "מורה נבוכים" של הרמב"ם.

תיהנו!

על קהלת - הספר הכי פילוסופי בתנ"ך

ספר קהלת היא ללא ספק הספר הפילוסופי ביותר בתנ"ך.

כאן אני סוקר את הרעיונות העיקריים בספר, ומסביר מדוע אני כל כך אוהב אותו. 

והפעם אני מנסה פורמט חדש - סרטון! הא! קצת ארוך, אז אם צריך שימו אותו באוטו בנסיעה כמו פודקאסט או משהו. תיהנו!

הקורונה - סיכום ביניים בשני חלקים

אז הגל הגדול הראשון מאחורינו, לעת עתה. אחרי נצח של חודשיים וחצי פלוס מינוס מי סופר, הגיע הזמן לסיכום ביניים. מעבר למחשבות הנוגות על איכות ההוראה מרחוק (וזכרו שאני כותב את זה מהצד שעשה כמיטב יכולתו שהדבר הזה יעבוד), אני רוצה לדבר על שני דברים: על משפחה ועל ליצמן.

הרמב"ם וסיפור גן העדן - התמודדות בשלוש מערכות

קשה להיות יהודי, זה ידוע. קשה עוד יותר להיות הרמב"ם. וקשה אפילו עוד יותר להיות הרמב"ם שמנסה להתמודד עם סיפור גן העדן. סיפור שמציג בפנינו אל ואדם שהם קרובים, קרובים מאוד, קרובים מדי בשביל הרמב"ם, עם אדם שמצליח להשיג בעזרת עץ הדעת טוב ורע אוצר שאלוהים היה נחוש למנוע ממנו, עם אלוהים שמתייעץ עם מלאכיו כשהאדם עומד להיות "כאחד ממנו". בעיה.

ההתמודדות של הרמב"ם עם הסיפור מורכבת משכבות שונות, מפרספקטיבות שונות, ומיועדת לקהלים שונים. אנסה להציג אותם לפי רמת המורכבות שלהם. זה מזכיר לי מתכון שאהרוני פרסם פעם ב"7 ימים", של עוגת תפוזים. הוא נתן שם גרסה קלה, שהופכת לבינונית, שהופכת למורכבת, והודיע שמי שעולה לרכבת יכול לבחור איפה לרדת.

אנחנו מתחילים.

והפעם - שיר אהבה

* לכל מי ששאלו את עצמם מה עובר בראש של מורה:

"איתן, תגיד, אתה ימני או שמאלני"?

"איתן, תגיד, אתה דתי או חילוני"?

מה אני אומר עכשיו? מה אני עושה?

הן העניין אינו אם אגלה או אכסה,

כי לא באמת אני הוא העומד כאן במוקד,

והשאלה אינה באיזה זרם אצדד.

וכך, במקום לומר את התשובה, בכישרון,

לדחוף כעת את עמדותיי ישר אל הגרון,

אני בוחר לתת להם מזון למחשבה,

כי בעיניי יש שאלה הרבה יותר שווה:

כשאלוהים עושה מה שבא לו

אני חושב שרובנו מפספסים את הלקח העיקרי מסיפור סולם יעקב.

כולנו זוכרים כמובן את הרעיון הכללי: יעקב בדרך מכנען לחרן אחרי שלקח את ברכתו של עשיו. הוא בורח לשם, או הולך במצוות אביו, תלוי לאלו פסוקים אנחנו בוחרים להקשיב, ובדרך שוכב לישון. הוא רואה בחלומו את הסולם המפורסם עם המלאכים העולים ויורדים בו, והנה ה' בעצמו ניצב עליו ומעתיר עליו כל טוב:

"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק. הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת. כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ'".

נו, מה אפשר כבר לבקש יותר ברגעים כאלה של חוסר ודאות?

אז הנה העניין: יעקב שומר על קור רוח, ומבסס את מעמדו כעורך הדין הראשון של העם שלנו. בלי להתבלבל, הוא מחליט שהוא יהיה זה שיציב לה' את התנאים, ויכתיב כמאמר הגשש גם מי יהיו השחקנים ומי יהיה מזג האוויר. במקום לומר "תודה" או "אמן", הוא מודיע:

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: 'אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי - וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי - עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ'".

מספרים שכאשר פיליפוס השני מלך מקדוניה איים על ספרטה ומסר להם: "כדאי שתיכנעו מיד, שכן אם אביא את צבאותיי אל הארץ הזו, אהרוס את חוותיכם, אטבח באנשיכם ואבזוז את עירכם", הספרטנים השיבו במסר הלקוני "אם". ובכן, יעקב שלנו מתחיל את ההודעה שלו מול בורא עולם בכבודו ובעצמו, זה שהרגע הבטיח לו גדולות ונצורות, ב"אם". אם אתה תתנהג כמו שצריך, אומר יעקב, ותמלא את הסעיפים להלן (שבגדול פשוט חוזרים על מה שאלוהים הרגע כבר הבטיח), אז אני מוכן להסכים שאתה תהיה האל שלי. אה, ולי זה עולה יותר – נדאג גם למעשר.

תגובתו של אלוהים להכרזה לא נמסרה, אבל אני רוצה להצביע על נקודה קטנה וחשובה.

על וינרוט, תרבות המערב והתרופה של המסורת

לאחרונה הלך לעולמו יעקב וינרוט, מבכירי הפרקליטים בישראל. אין צורך להציג אותו בפני מי שמורגל בקריאת הידיעות המשפטיות בעיתונות של השנים האחרונות, עת ייצג שורה של בכירים ישראליים, אולם לא בגלל זה הוא מתארח כאן. הדבר המעניין בעיניי הוא דמותו כמי שעומד על התפר שבין העולם החרדי והחילוני, ובעל עניין אמיתי וכן בנושאים הקרובים גם לליבי. כרגיל בזמננו, אפשר למצוא ברשת כמה הרצאות שלו מהעת האחרונה, ואני רוצה להתמקד באחת מהן. ראשית, הנה ההרצאה עצמה - היא לא ארוכה ואתם מוזמנים לבחון אותה:

ועכשיו אחרי שדילגתם באלגנטיות, הנה הנקודות העיקריות שלו ומה שיש לי לומר עליהן. כהרגלי אערבב בין עמדותיו לעמדותיי, ולכן אני ממליץ בכל זאת לשמוע את דבריו ישירות, לפחות בהמשך. זה גם המקום לומר תודה לידידי שאול שמולה שהעיר אותי על הדברים.

מדרש יונתי של מאיר אריאל - בואו נפרק אותו לגורמים

מדרש יונתי, השיר של מאיר אריאל, מקסים בעיניי. אין הרבה שירים שבהם הוא מתעצבן כמו כאן, ואני מאוד אוהב את הדרך שבה ההפקה של אלונה טוראל, עם מיקי שביב על הגיטרה החשמלית שטוענת את השיר באנרגיות המתאימות. מאיר מפליא כדרכו בעברית החד פעמית שלו, אבל הפעם הוא גודש את השיר בכל כך הרבה הפניות למקרא - בעיקר שיר השירים, אבל לא רק - ואני רוצה לנצל את אווירת החג, כשכולנו מתרגעים כאן בסוכה, לעבור על השיר לאט לאט ולהבין מה בדיוק הוא עושה שם. 

מה, אלוהים לא יודע? הרמב"ם על עקדת יצחק ועל הנסיון

מושג הנסיון מעניין אותי במיוחד, כי הוא אחד מאותם מקומות שבהם יש התנגשות ישירה בין התפיסה הבסיסית, הטבעית, הנאיבית משהו של אלוהים – לבין התפיסה הפילוסופית הבוגרת שלו. בתפיסה הבסיסית, כשאלוהים מצווה על אברהם להקריב את בנו יחידו, ברור שמדובר במבחן שהוא עורך לאברהם. ואנחנו במתח – אברהם יעשה את זה? לא יעשה? מי ינצח בקרב האיתנים המתחולל בנפשו המיוסרת? הרגש האנושי, הראשוני, הטבעי של האבהות – או הרגש הדתי, המתמסר? אברהם מוכיח את ערכו, ואלוהים בתגובה מסיר את המסכה, מחייך ואומר:

" אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי".

ועוד רגע מושון שלנו קופץ מאחורי השיחים.

אבל אז קופצת התפיסה המתקדמת, הפילוסופית, ומתחילה כדרכה להרוס את כל הכיף עם שאלה פשוטה: מה, אלוהים לא יודע? כשאני עורך את מבחן המרשמלו לילדים שלי, העוקץ טמון בכך שאני לא יודע אם אכן יש להם את הכח להתאפק כמה דקות ואז לזכות בגמול המתוק והדביק, או לא. אבל לי מותר לא לדעת, כי אני זה רק אני. אלוהים, מצד שני, הרי יודע הכל, ובאופן על זמני. הוא הרי כבר יודע מה מידת האהבה של אברהם אליו, לא? והוא יודע יותר טוב מאברהם מה אברהם יעשה עוד חמש דקות, נכון? 

הסיפור הבסיסי של הנסיון מושך אותנו לכיוון הדרמטי והמותח, ובשביל זה הוא צריך לצייר את אלוהים כמי שבוחן, מנסה – ונוכח לדעת משהו שלא ידע קודם. אבל נראה שהתפיסה המתקדמת יותר של אלוהים כיודע כל שומטת את הקרקע מתחת לכל הרעיון, ובמלים אחרות – בשביל מה צריך את כל הבלגן הזה?