כולנו מכירים את דמויות האלים מהמיתולוגיה היוונית: מדובר בשילוב של
אופרת סבון עם סרטי גיבורי על הוליוודיים. חבורה של טיפוסים גועליים למדי, שיכולים
לעשות כמעט כל מה שבא להם: נלחמים ביניהם, רוצחים, ובאופן כללי מבצעים באדיקות את
כל ההנחיות במדריך הלונלי פלאנט לסדום ועמורה.
כבר אפלטון, וכנראה גם סוקרטס (הכנראה זה בגלל שאין לנו כתבים משל
סוקרטס, ואפלטון כתב כמעט תמיד בצורת דיאלוגים בהם הדובר הוא כביכול סוקרטס),
יוצאים נגד התיאור הזה של האלים. ההגיון פשוט: אם הם נעלים מאיתנו, כמובן שלא יתכן
שתהיה ביניהם מחלוקת לגבי מה ראוי ומה מגונה, ולכן ודאי שלא יילחמו ביניהם. ואם הם
נעלים מאיתנו, כל העולם התחתון שהולך שם למעלה הוא רק סיפורי אגדות.
אריסטו ניגש לסוגיית האל, כדרכו, באופן יסודי ושיטתי. לפני שנצלול
לעומק, חשוב יהיה להדגיש את הצורך בגמישות מחשבתית מצידנו: צורת החשיבה של היוונים
לפני 2,300 שנה שונה מאוד משלנו, למרות שהשפיעה עליה מאוד. בנוסף, אציג כאן רק את
נקודות המפתח; בפוסטים עתידיים התמונה תלך ותושלם בהדרגה.
כנקודת פתיחה, בואו נחשוב מה מאפיין את היצורים החיים. החשיבה
היוונית השיבה על כך במונחי התנועה: דבר חי הוא דבר שיכול להניע את עצמו. כדור לא
יכול להחליט לזוז - הוא צריך משהו חיצוני שיזיז אותו. אבל העץ בחצר שלי גדל והופך
משתיל לאילן בכוחות עצמו, והכלב שאין לי הורס את הרהיטים בכוחות עצמו.
אוקיי. ומה גורם לבעלי החיים ולצמחים לנוע? התשובה היא הארוס (eros), התשוקה,
המצויה בתוך הנפש. התשוקה למזון מניעה אותי אל המקרר בשתיים בלילה, התשוקה לחיים
מניעה את האיילה לברוח מהנמר המסתער עליה. העניין החשוב כאן הוא שהגורם המניע נמצא
בתוך הנפש, בתוך היצורים החיים, ולא מחוצה להם.
הצעד הבא מנסה להכליל את הדברים לרמת הקוסמוס, היקום כולו. כשאריסטו
מנסה להבין מדוע השמיים נראים ומתנהגים כמו שהם נראים ומתנהגים, הוא מגיע למסקנה
שהארץ נמצאת במרכז, והיא מוקפת בכדורים שקופים המוכלים זה בתוך זה, כמו קליפות של
בצל (התרגום המקובל לעברית הוא "גלגלים"). בתוך כל גלגל משובץ כוכב, או
כמה כוכבים. למשל, הירח משובץ בגלגל הקרוב ביותר לכדור הארץ, והגלגל הזה משלים
סיבוב מלא פעם בחודש; השמש משובצת בגלגל שלה, המשלים סיבוב מלא פעם ביום. בהמשך
נמצאים הגלגלים של כוכבי הלכת השונים, המשלימים את הסיבובים שלהם כל אחד בקצב שלו,
ובסופו של התהליך נמצא הגלגל האחרון, שבו משובצים כוכבי השבת. וזהו. היקום של
אריסטו הוא סופי; את היוונים, מסתבר, פחות הטרידה השאלה מה בדיוק נמצא מטר מעבר
לו. (ואגב, האם באמת ברורה לנו המשמעות של יקום שהוא אינסופי?)
איך הדברים קשורים לענייננו?