יום רביעי, 28 באוגוסט 2013

אז מיהם באמת עשרת הצדיקים שנכנסו (בחייהם!) לגן עדן? ומי הצליח לעבוד על המערכת?

חברים יקרים, עד כאן. יותר לא נשתוק!

במשך שנים, ראינו את עזרי מ"חגיגה בסנוקר" יורה באוטומט את עשרת השמות האלה, כשהתבקש ע"י הרב להוכיח את מידת התאמתו לבתו יונה. הוא פולט את עשרת השמות במהירות, זה נראה מרשים, לשניה אנחנו אומרים לעצמנו "מעניין מה הקטע שלהם", אבל אז מתחיל הקטע של הבשר והחלב, ועשרת הצדיקים עפים לנו מהתודעה ממש כמו עזרי שעף מהבית כשמלוות אותו המילים "טריפה? בביתי שלי? לא יקום ולא יהיה! בן נעוות המרדות! רחוק מרשעים ישועה!".

אז היום אנחנו אומרים די. הגיע הזמן לעבור על עשרת השמות הללו אחד אחד ולהבין עם מי יש לנו עסק ואיך הוא הגיע לאן שהגיע.


יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

מה, לבחור בטוב זה לא טוב?

בפרשת השבוע, נצבים, ממשיך משה את הנאום הגדול שלו לעם ישראל ערב הכניסה לארץ.

לאחר קטע מקסים, שנחזור אליו בהמשך, מציב משה לעם את האלטרנטיבות העומדות בפניו:

"רְאֵה: נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע".

משה מציע לנו לא שתי גלולות לבחור מהן, אלא ארבע. האמת שאלו בעצם רק שתי גלולות, כי אנחנו לא פראיירים לבחור במוות או ברע. אז הנה לפנינו מצד אחד החיים, ומצד שני הטוב. האם זה לא מובן מאליו שעלינו לבחור בטוב?

מסתבר שלא. כי מעט לאחר מכן, משיב משה על השאלה: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".

מה רע בטוב? ולמה שנעדיף את החיים על פניו? מה, טוב זה לא טוב?


יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

אז מה אנחנו בכלל צריכים לעשות כאן? ומה עונה הרמב"ם לפילוסופים היוונים?

הנה שאלת מיליון הדולר: מה תפקידנו בחיים? מה אנחנו מנסים להשיג? למה?

סוקרטס, אפלטון, אריסטו והרמב"ם מציגים עמדות שונות. כל אחד, כמובן, מדבר מתוך ההקשר של השיטה שלו.

אצל סוקרטס הדברים, כרגיל, ברורים מאוד. ככה: לאדם יש נפש ויש גוף. מה יותר חשוב? בניגוד לסבתות שלנו ו"העיקר הבריאות" שלהן, סוקרטס מדגיש כי הנפש חשובה יותר. עשיית עוול פוגעת בנפש, ומכאן שהיא בעצם מהווה את המקבילה למחלה גופנית. בעצם, כל מי שעושה עוול הוא חולה נפש, במובן המילולי.
מכאן, שעלינו לעשות כל שביכולתנו בכדי להימנע מלעשות עוול מצד אחד, ובכדי לעשות את המעשים הנכונים והטובים מצד שני. אלא שזה לא תמיד קל לגלות מה הדבר הנכון לעשות. בשביל זה, אומר סוקרטס באופן לא מפתיע, צריך להיות פילוסוף.

החוויה העיקרית של אפלטון היא הפער בין המושגים המושלמים והנקיים, כמו למשל יופי, או צדק, לבין ההתגלמויות שלהם בעולמנו הגשמי, שבו שום דבר אינו באמת טהור. בר רפאלי אולי יפה מאוד היום, אבל אם נבדוק אותה בעוד 50 שנה, נראה שהיא כבר לא כל כך יפה. מה שבטוח, שאם נוציא אותה מקברה עוד 500 שנה, היא תהיה עוד יותר פחות יפה. זה נכון, אומר אפלטון, שיש יופי בעולם - אבל כל דבר יפה הוא כזה בגלל שהוא נוטל חלק בדרך מסוימת באותו מושג טהור, באותה אידיאה, של יופי. ולא רק שהאידיאות הללו אכן קיימות - הן הרבה יותר קיימות מאשר כל דבר בעולם שלנו. בעצם, יש עולם נפרד של אידיאות, שקיימות שם, משחקות שש בש אחת עם השניה (אידיאת הנצחון תמיד דופקת שם מרס טורקי לאידיאת ההפסד), ומכוחן קיים כל מה שיש לנו כאן.
מכאן, שעלינו לנסות לראות דרך הדברים החלקיים שבעולם שלנו - להסתכל ולראות דרכם את האידיאות שהופכות אותם להיות מה שהם. כך נוכל לדבוק באידיאות, ובמיוחד באידיאה מספר אחת - הלא היא אידיאת הטוב. בשביל זה, אומר אפלטון באופן לא מפתיע, צריך להיות פילוסוף.


יום ראשון, 18 באוגוסט 2013

קורס שלי על "מורה נבוכים" במרכז הקהילתי בית הכרם - מהרו להירשם!



אחרי החגים, אתחיל להעביר סדרת הרצאות על "מורה נבוכים" במרכז הקהילתי בית הכרם:

בספר הפילוסופיה היהודית החשוב ביותר, מראה לנו הרמב"ם כיצד אפשר ליישב יחד תפיסות עולם שונות, לבחון אותן לעומק, ואף להפוך לאנשים טובים יותר.

בסדרת הרצאות נשלב העמקה פילוסופית עם הצגה מעניינת ומהנה, שתתאים לחילוניים וגם לדתיים, לבעלי ידע מוקדם וגם למתחילים, ונראה כיצד יכול הספר לתרום גם לחיינו היום.

הסדרה בהנחיית איתן בן-דוד, בעל תואר שני בפילוסופיה בהצטיינות מהאוניברסיטה העברית. בסדרה 14 מפגשים בני שעה וחצי, במרכז הקהילתי בית הכרם.

מתחילים אחרי החגים – הזדרזו להירשם!

להרשמה התקשרו לטלפון 02-6423710. לפרטים נוספים אפשר לפנות ישירות אליי: eitanbenda@gmail.com.

חיסולי חשבונות בשומרון - אנחנו משאירים להוליווד אבק!

ספר מלכים הופך לעתים קרובות לסרט קולנוע משובח. העלילה מפתיעה ומותחת, הדם נשפך כמים, יש משפטי מחץ - חסר רק שוורצנגר (טוב, גולית עשה את הנאמבר שלו בספר שמואל(.

העלילה מתחילה כשאלישע, הנביא הבכיר של התקופה, מצווה את אחד מבני הנביאים: "חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד. וּבָאתָ שָּׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי, וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ: 'כֹּה-אָמַר ה': מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל!' וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה, וְלֹא תְחַכֶּה".
בן הנביאים באמת הולך, ומוצא את אותו כשהוא יושב עם שרי החיל. הדיאלוג קצר: "'דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר', וַיֹּאמֶר יֵהוּא: 'אֶל מִי מִכֻּלָּנוּ?' וַיֹּאמֶר: 'אֵלֶיךָ הַשָּׂר'". דמותו של יהוא, שעד עכשיו היה אלמוני עבורנו, מתחילה לקבל אפיון ונוכחות: אנחנו מבינים כאן שהוא כבר איש עם מעמד בכיר.

יהוא משתכנע: "וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה, וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ: 'כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל עַם ה', אֶל יִשְׂרָאֵל. וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ, וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל. וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב, וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל. וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה.וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר' וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס".

כמו כל סרט קולנוע טוב, זה הזמן לפלאשבק:


יום חמישי, 15 באוגוסט 2013

איך להתאהב ברמב"ם בעקבות פיסקה אחת?

יש לי לא מעט תשובות כשאני שואל את עצמי למה אני נמשך כל כך ל"מורה נבוכים". אחת מהן יכולה להתמצות בפיסקה אחת שהרמב"ם כותב. כמה שורות שמקפלות שיטה שלמה, הן מבחינת הטיעונים עצמם והן מבחינת היחס לקוראים. בכדי להבין את היופי, דרוש כרגיל מעט רקע.

הרמב"ם סבור שיש מקום לתת טעמים למצוות. לדעתו, המצוות אינן רק סמל לצייתנות הנדרשת מול האל, ואינן רק רצפט שהדוקטור רשם ואנחנו צריכים לקחת שלוש פעמים ביום אחרי האוכל. יש להן את כל ההגיון שבעולם, אלא שלגבי חלקן איבדנו את ההקשר שיאפשר לנו לראות את ההגיון הזה. במקרים רבים, אומר הרמב"ם, המצווה שנראית לנו היום חסרת מובן יצאה בזמנו נגד סוג מסוים של עבודת אלילים. הבעיה היא שהמצווה הזו הצליחה יותר מדי; היא עקרה את העבודה הזרה טוב כל כך, עד שכבר לא נשאר במי להילחם. זה קצת כמו עם עמלק, אותו עם ארור שהוציא לנו את הנשמה, רק שהיום הזכר היחיד שיש לו הוא אותה מצווה בתורה שתובעת מאיתנו, באופן פרדוקסלי, למחות את זכרו.

הרמב"ם מסביר ב"מורה נבוכים" ובמקומות אחרים שהוא יצא למסע, שהיום היינו קוראים לו אקדמי. הוא עיין בפרוטרוט בכל ספר של עבודה זרה שהצליח רק לשים עליו את ידו, וגילה מחדש את ההקשרים האבודים של המצוות, אלה שיאפשרו לו לחשוף מחדש את המשמעות במצוות שנראות לנו היום תלושות ומוזרות. והוא אכן מצליח במשימה הזו מול מספר רב של מצוות, אבל לא מול כולן. שניגש לפיסקה?


יום שלישי, 13 באוגוסט 2013

למה חשוב להיות פוליטיקאי לפעמים? ולשלוח את הילדים לקלינאי תקשורת?

אחרי שגדעון מצליח לעשות את הבלתי ייאמן, ובעזרת 300 איש בלבד לזרוע מהומה במחנה מדין ולהביא לתבוסתם המוחצת, ניתן היה לצפות לאווירה מפרגנת מצד העם היושב בציון. אלא שכבר לפני 3,000 ומשהו שנה, זה לא היה מובן מאליו. שבט אפרים, הספרטנים שלנו, זועמים על שגדעון לא קרא להם מראש להצטרף אליו ללוחמה, אלא רק הזעיק אותם אחרי שהמדיינים החלו לנוס על נפשם (מעשה מקובל בקרב השופטים, שאיש מהם לא הצליח - או לא ממש ניסה - לאחד את כל העם כנגד אויב מסוים):
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם: 'מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן?', וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה".
אבל גדעון, כמו שאומרים, הוא לא פראייר.


יום ראשון, 11 באוגוסט 2013

איזה אלוהים אתם מעדיפים?

אחד המתחים הבסיסיים ביחס בין האדם הדתי לאל נובע מהצורך הכפול שלנו.

מצד אחד, אנחנו רוצים אלוהים שיקשיב לנו, שישמע אותנו, שיהיה כתובת לפניות. בקיצור, מישהו שיגיד לאראלה להתקשר דווקא אלינו.

מצד שני, אנחנו רוצים אלוהים שהוא עליון, שהוא מעבר לכל זה. שהעוצמה שלו היא כל כך גדולה עד שהוא סידר כבר את כל היקום מראש. הוא סגר את כל הפינות, והוא לא צריך לעקוב אחרי הכל עכשיו בשבע עיניים רק כדי לוודא שהכל דופק כמו שצריך.

בואו נמשיל את אלוהים למתכנת שעובד על פרויקט גדול, למשל קביעת התנהגותו של רובוט משוכלל. איזה מתכנת נעדיף: האם כזה שחשב על הכל מלכתחילה, כך שהעסק דופק פיקס ואין שום תקלות? או כזה שכשנבוא אליו עם תלונות לגבי הדרך שבה הרובוט עובד הוא יידע לסדר את זה בשניה?

כשמנסחים את הדברים בצורה כזו, נראה שברור שנעדיף את המתכנת הראשון.


יום חמישי, 8 באוגוסט 2013

למה קדאפי היה מסכן עוד כשהיו לו שומרות ראש?

אלפיים ומשהו שנים לפני ניטשה, כותב אפלטון (בפי קאליקלס) כיצד החוקים נכתבו על ידי האנשים החלשים והמרובים. הם משכנעים את החזקים שזה עוול מצידם לנסות להתעשר עוד יותר, בעוד שהאמת המוסרית - לפי הטבע - היא שהנעלה זכאי ליתרון שיש שלו. גבר נאה וטוב, להבדיל מפילוסוף חנון, לא מתעסק בשטויות ילדותיות ובפתפותי ביצים בזמן שהאחרים חוגגים. במקום זה, חברים, גבר אמיתי מתעשת, תופס את עצמו בידיים, נותן לתאוותיו להתפרע, "וכשהן גדולות ככל האפשר, צריך שיהא בידו לשרתן באומץ לב ובתבונה, ולמלאן במה שעשוי להעיר מדי פעם בפעם את תאוותו". עכשיו, רוב בני האדם לא יכולים לחיות ככה, אפילו שהם היו מתים לעשות את זה, אז הם אומרים, כמו ההוא שעף מקורס טיס והולך לנ"מ, "אם אני לא טס - אף אחד לא טס", ומנסים להחדיר בכולם את הסברה השגויה שלרדוף רק אחרי התאוות שלך זה רע.

אם הטיעונים האלה מזכירים לכם את הנאציזם, אתם לא לבד. אבל בנאציזם נוסף גם המימד של ההכרח, של החובה המוסרית שאי אפשר להתנער ממנה: הנאצי לא סתם ניסה להשתלט על העולם כי בא לו, הוא ניסה להשתלט על העולם כי העובדה שהוא נעלה מחייבת אותו מוסרית לעשות את זה; הוא פשוט חייל צייתן של הרוח הגדולה ממנו. ובחזרה ליוון:

סוקרטס, כהרגלו, לא מתרגש. מול המודל של קדאפי עם משקפי השמש, האוהל, ושומרות הראש, הוא יביא שני אביזרי במה פשוטים:


יום רביעי, 7 באוגוסט 2013

איך להרוס סיפור טוב עם עוד סיפור טוב?

סיפורי דוד ושאול הם אולי המקום שבו בולט לעין יותר מכל מגוון הסיפורים שהסתובבו להם בקרב עם ישראל לפני שחוברו להם יחדיו.

הנה, שמואל א' פרק כ"ד:
שאול מקבל דיווח לפיו דוד מסתתר במדבר עין גדי, ויוצא ללכוד אותו. דוד ואנשיו מתחבאים במערה, שאול עובר ליד, הטבע עושה את שלו ושאול לוקח כמה דקות ועיתון ונכנס לאותה המערה. אנשי דוד אומרים לו:
"הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ: 'הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת-אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ', וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ". הנה, סוף סוף דוד מקבל צ'אנס, ממש בהתערבות אלוהית: כל שעליו לעשות הוא להתגנב לרגע אל שאול, שעסוק בינתיים בענייניו, והופ - חייו כבר לא יהיו בסכנה, וכמובן המלוכה תהיה שלו.

דוד לא עונה. הוא מתגנב בלאט וחותך-כורת את כנף מעילו של שאול, במקום להרוג אותו. איזו גדלות נפש! הוא מסביר לאנשיו: "חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ, כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא. וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל".

שאול מסיים ויוצא לדרכו. דוד יוצא אחריו ונושא נאום קצר ובנוי לתלפיות.


יום שני, 5 באוגוסט 2013

מה קורה בין הרמב"ם וחז"ל ב"מורה נבוכים", ואיך היחסים ביניהם משפיעים על קוראי הספר היום?


מה אפשר ללמוד מהיחס של הרמב"ם לחז"ל ב"מורה נבוכים"? היכן הוא מתעמת איתם? היכן הוא נוקט בסלחנות, והיכן הוא מוקיע את דעותיהם? ומה רלבנטי לקוראים של ימינו?

ב"מורה נבוכים", כמו ביתר כתבי הרמב"ם, רוב ההתייחסויות הגלויות לחז"ל מביעות קבלה ללא סייג של עמדותיהם. אבל, כרגיל, במבט מעמיק הדברים מורכבים יותר.

במקום הראשון בו נידונים באריכות דברי חז"ל, מסיים הרמב"ם את הפרק באזהרה נגד זלזול בהם: "מי שרוצה, לאחר הדברים האלה, לחשוב עליהם רעות מתוך רשעות וכדי להפחית בערכם של מי שהוא לא ראה ושאין הוא יודע את ערכם – אין בכך היזק להם ז"ל". לאורך החיבור הוא מסתמך פעמים רבות מספור על קביעות ואמירות תלמודיות לטובת ביסוס טענותיו.
יחד עם זאת, במספר לא מועט של סוגיות בספר, יוצא הרמב"ם מפורשות נגד עמדותיהם של חכמי הגמרא. ניתן לחלק את הסוגיות הללו לשני תחומים, כאשר היחס של הרמב"ם לחז"ל בכל אחד מהם יהיה שונה בתכלית: התחום המדעי מחד, והתחום ההגותי מאידך.

התחום המדעי כולל טעויות של חז"ל שנבעו מחוסר ידיעה מספקת בטבע המציאות. למשל, הם התירו שימוש ברפואות מסוימות משום שחשבו בטעות שהן אפקטיביות:
"אל יקשו עליך (הדברים) ההם שאותם התירו, כגון מסמר הצלוב ושן השועל, כי באותם ימים סברו שהם תוצאות הנסיון, ונעשו משום רפואה".

דוגמאות אחרות כוללות טעויות של חז"ל בנוגע לאסטרונומיה.

יום שבת, 3 באוגוסט 2013

איך אומרים אלוהים ביוונית? ולמה אין לו מושג שאנחנו כאן?

כולנו מכירים את דמויות האלים מהמיתולוגיה היוונית: מדובר בשילוב של אופרת סבון עם סרטי גיבורי על הוליוודיים. חבורה של טיפוסים גועליים למדי, שיכולים לעשות כמעט כל מה שבא להם: נלחמים ביניהם, רוצחים, ובאופן כללי מבצעים באדיקות את כל ההנחיות במדריך הלונלי פלאנט לסדום ועמורה.

כבר אפלטון, וכנראה גם סוקרטס (הכנראה זה בגלל שאין לנו כתבים משל סוקרטס, ואפלטון כתב כמעט תמיד בצורת דיאלוגים בהם הדובר הוא כביכול סוקרטס), יוצאים נגד התיאור הזה של האלים. ההגיון פשוט: אם הם נעלים מאיתנו, כמובן שלא יתכן שתהיה ביניהם מחלוקת לגבי מה ראוי ומה מגונה, ולכן ודאי שלא יילחמו ביניהם. ואם הם נעלים מאיתנו, כל העולם התחתון שהולך שם למעלה הוא רק סיפורי אגדות.

אריסטו ניגש לסוגיית האל, כדרכו, באופן יסודי ושיטתי. לפני שנצלול לעומק, חשוב יהיה להדגיש את הצורך בגמישות מחשבתית מצידנו: צורת החשיבה של היוונים לפני 2,300 שנה שונה מאוד משלנו, למרות שהשפיעה עליה מאוד. בנוסף, אציג כאן רק את נקודות המפתח; בפוסטים עתידיים התמונה תלך ותושלם בהדרגה.

כנקודת פתיחה, בואו נחשוב מה מאפיין את היצורים החיים. החשיבה היוונית השיבה על כך במונחי התנועה: דבר חי הוא דבר שיכול להניע את עצמו. כדור לא יכול להחליט לזוז - הוא צריך משהו חיצוני שיזיז אותו. אבל העץ בחצר שלי גדל והופך משתיל לאילן בכוחות עצמו, והכלב שאין לי הורס את הרהיטים בכוחות עצמו.

אוקיי. ומה גורם לבעלי החיים ולצמחים לנוע? התשובה היא הארוס (eros), התשוקה, המצויה בתוך הנפש. התשוקה למזון מניעה אותי אל המקרר בשתיים בלילה, התשוקה לחיים מניעה את האיילה לברוח מהנמר המסתער עליה. העניין החשוב כאן הוא שהגורם המניע נמצא בתוך הנפש, בתוך היצורים החיים, ולא מחוצה להם.

הצעד הבא מנסה להכליל את הדברים לרמת הקוסמוס, היקום כולו. כשאריסטו מנסה להבין מדוע השמיים נראים ומתנהגים כמו שהם נראים ומתנהגים, הוא מגיע למסקנה שהארץ נמצאת במרכז, והיא מוקפת בכדורים שקופים המוכלים זה בתוך זה, כמו קליפות של בצל (התרגום המקובל לעברית הוא "גלגלים"). בתוך כל גלגל משובץ כוכב, או כמה כוכבים. למשל, הירח משובץ בגלגל הקרוב ביותר לכדור הארץ, והגלגל הזה משלים סיבוב מלא פעם בחודש; השמש משובצת בגלגל שלה, המשלים סיבוב מלא פעם ביום. בהמשך נמצאים הגלגלים של כוכבי הלכת השונים, המשלימים את הסיבובים שלהם כל אחד בקצב שלו, ובסופו של התהליך נמצא הגלגל האחרון, שבו משובצים כוכבי השבת. וזהו. היקום של אריסטו הוא סופי; את היוונים, מסתבר, פחות הטרידה השאלה מה בדיוק נמצא מטר מעבר לו. (ואגב, האם באמת ברורה לנו המשמעות של יקום שהוא אינסופי?)

איך הדברים קשורים לענייננו?


יום שישי, 2 באוגוסט 2013

יש גם פייסבוק!

שלום לכולם,

בשעה טובה עליתי לרשת גם בפייסבוק:
 https://www.facebook.com/pages/And-now-philosophy/501207423289353

אפשר גם לחפש "And now philosophy".

שבת שלום,
איתן.

רבי אלישע בן אבויה "אחר" - הדתל"ש הראשון


רבי אלישע בן אבויה, המכונה "אחֵר", הוא אחת הדמויות המסקרנות ביותר בתלמוד. מה יכול היה להביא את אחד מגדולי הדור, שהכתוב מעיד עליו שהיו בו גם תורה וגם מעשים טובים, לעשות דבר שכמוהו לא נשמע - לנטוש את דרך התורה? כמה עמוק המשבר הפנימי שהוא שרוי בו? כיצד מגיבים חבריו?
קיימים כמה מקורות המסבירים את כפירתו של ר' אלישע. אם נשים לרגע בצד את השאלה איזה מהם נכון, אנחנו יכולים להרגיש, כבר מריבוי הסיפורים, את המבוכה הגדולה שאוחזת ברעיו, אלו שמנסים להסביר ולתרץ את המהלך הקיצוני הזה.

לפי מקור אחד, השהות בפרדס יחד עם ר' עקיבא, בן זומא ובן עזאי הובילה לכפירתו. על הארבעה שנכנסו לפרדס נפרט בפוסט עתידי, בינתיים די יהיה לומר שברור שהפרדס הוא מטאפורי, שכן מתוך הארבעה רק ר' עקיבא יצא בשלום; בן עזאי מת, בן זומא איבד את שפיות דעתו ואלישע "קיצץ בנטיעות". מכיוון שהסטטיסטיקה מלמדת שלרוב לא קורים דברים כה קיצוניים לארבעה שנכנסים לפרדס, נהוג להבין כי מדובר בעיונים מיסטיים כלשהם. על כל פנים, מסופר כי כשעלו הארבעה, במהלך מסעותיהם ברחבי התודעה, אל השמיים, ראו שם את המלאך מטטרון (מלאך בכיר במיוחד, שהוא הוא חנוך - אותו צדיק קדום מספר בראשית שהאל לקח אותו לשמים בעודו בחיים), כשהוא המלאך היחיד שנשאר לשבת עם כניסתו של האל. מכאן הסיק אלישע כי גם מטטרון הוא אל (אחרת, איך נסביר למה הוא יושב?). אגב, בהמשך הסיפור הזה עולה כי כהפקת לקחים מהאירוע העגום הורד מטטרון במידה מסוימת מדרגתו הבכירה.

לפי סיפור אחר, אלישע ראה במו עיניו אב המצווה על בנו לטפס על עץ כדי לקיים את מצוות שילוח הקן (שלא נדון בה כעת). לנגד עיניו הנדהמות של אלישע, הילד נפל ונהרג. כמובן, מות הילד דיו לבדו כדי לזעזע כל אדם, אולם היתה כאן סיבה נוספת: יש רק שתי מצוות בתורה שנאמר עליהן במפורש ששכרן הוא חיים ארוכים - כיבוד הורים ושילוח הקן. כיצד יכול להיות, אמר אלישע בליבו, שילד שזה עתה קיים את שתיהן, ימות מיד לאחר מכן?