יום ראשון, 15 בנובמבר 2015

ההימור של פסקל - כשהמתמטיקה פוגשת את האמונה

תקציב הפרסום של מפעל הפיס הוא 40 מיליון שקלים בשנה.

בואו נדבר על זה רגע.

בכל חודש, למעלה משלושה מיליון שקלים שנאספו מחלומותיהם המנופצים של אנשים לא עשירים מוקדשים כדי לשכנע אותם להמשיך ולהעביר חלקים נכבדים מכספם הלא רב לזרועותיהם האוהבות של אנשי מפעל הפיס. לא צריך להיות סטטיסטיקן גדול כדי לדעת שהסיכויים נגדך. אבל החולשה האנושית, התקווה למזל, הצורך בריגוש וכולי – כולם עוזרים ותורמים למאמץ. חלק, נכבד פחות או יותר, חוזר לקהילה – אבל קשה להיפטר מהתחושה שמדובר בסופו של דבר בסוג לא הגון במיוחד של העברת כספים ממקום אחד למקום אחר. איכשהו נדמה לי שלא זו העבודה שעליה תשוויצו לנכדים כשתהיו סבתות.

אבל אולי לא כל מי שממליץ לך להמר מעוניין לנצל אותך?

בגיל 31, שמונה שנים לפני מותו, חווה בלז פסקל התגלות אלוהית. המתמטיקאי והפיזיקאי המבריק, שחרך את שמי המתמטיקה מאז שהיה בן 16, רואה לפתע את הדברים בצורה הברורה ביותר. בחצות וחצי, אחרי שעתיים של חזון, הוא משרבט פתק שאותו יישא בכיסו עד סוף ימיו מבלי שאיש יידע:

            אש.
'אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב', לא האל של הפילוסופים והמלומדים.
ודאות, ודאות, רגש, אושר, שלווה...

הפתק ממשיך ומתאר את הבנתו החותכת כי הדרך היחידה להגיע אל האל היא זו של הבשורה הנוצרית, את צערו על הניתוק מהאל עד אז וקביעתו כי לעולם לא ייפרד ממנו עוד.
ומכאן ואילך, עד מותו כמה שנים לאחר מכן, ינטוש פסקל את עולם המדע ויתמסר לחוויותיו הדתיות.
אבל הוא לא לגמרי עומד במילה שלו. הוא יציג עוד דרך להגיע לאל מעבר לזו המתבססת על הברית החדשה. בספרו "הגיגים", שהוא למעשה אוסף רשימות שכתב לעצמו ושהתפרסם רק לאחר מותו (ושנחשב בעיני רבים למופת המושלם של הפרוזה הצרפתית), הוא מציע דרך נוספת לאלוהים, או לפחות דרך אחרת להשתכנע בנחיצות של ההכרה בו. המתמטיקאי שנתן את יריית הפתיחה למדע ההסתברות, כשהשיב למכתב של חבר שתהה כיצד יהיה הוגן לחלק את כספי ההימורים במשחק של "31" (הגרסה הצרפתית הנושנה לבלאק ג'ק) שנקטע באמצעו, ופיתח את המושגים הבסיסיים של תורת ההימורים, מציע את ההימור הגדול מכולם.
וההימור הולך ככה:
עליך, הוא פונה לקורא, להמר. אתה חייב להכריע אם יש אלוהים או לא. אתה חייב להשתתף במשחק (לא ברור למה, אבל בצרפתית זה נשמע יותר טוב). עכשיו, בוא תהיה מתמטיקאי ותחשב את התוחלות, או התוצאות, של כל אחת מהבחירות שלך. בוא נראה מה מרוויחים ומה מפסידים:

יום רביעי, 28 באוקטובר 2015

איך פסוק וחצי משנה עולמות: על אליהו הנביא

יש לא מעט אישים שהדמות המקראית שלהם שונה מאוד מהדמות שעוצבה לאחר מכן, במדרשים ובמסורת. אפשר לחשוב למשל על עשו, השטן הגדול של חז"ל שקריאה זהירה של המקרא דווקא מראה שהוא מוצג באור טרגי ואנושי למדי. הניגוד הזה מגיע לשיא מסקרן במיוחד אצל אליהו הנביא, הזקן החביב שמלווה אותנו בליל הסדר ובברית המילה, מחליף מלים עם חכמים נבחרים ומתגלה לצדיקים.

קשה לשכוח את דמותו המקראית של אליהו. האיש, כמו ישראלים טובים רבים מאז ועד ימינו, לא ראה חשיבות מרובה בטאקט. הוא עולה על הבמה המקראית בתנופה, בלי שום הקדמה ואקספוזיציה, ופשוט מודיע למלך ישראל, אחאב, שמעכשיו עד הודעה חדשה (מצדו כמובן), לא יהיה טל ולא מטר. כשהאלמנה מצרפת שתחת קורתה הוא מוצא מסתור מביאה אליו את בנה הגוסס, הוא פונה לאלוהים בספק תחינה, ספק האשמה: "ה' אֱלֹהָי, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?".

כשהוא מקנטר את נביאי הבעל, במעמד על הר הכרמל שבו מתבצע עימות הבחירות הכי חד צדדי בהיסטוריה, קצת לפני שהוא פוקד על העם המשולהב לסגור איתם את החשבון, הוא דואג לסובב את הסכין: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ!', וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם, וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: 'קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל, כִּי אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ, וְכִי דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ".

כשהאל בכבודו ובעצמו שואל אותו, אחרי הליכה של ארבעים ימים במדבר עד להר חורב, "מה לך פה אליהו?", הוא לא מהסס לומר בדיוק את מה שהוא חושב על העם שלו. בתגובה מארגן לו אלוהים תצוגת תכלית, שמדגימה שכוחו של האל אינו נמדד רק בכוחו ההרסני ובעוצמתו הבלתי נדלית, ולא ברעשי תופת, אלא דווקא בקול דממה דקה. ואז אלוהים שואל שוב, בעדינות: "מה לך פה אליהו?". ואליהו הנביא, כמו אליהו הנביא, חוזר שוב על אותן מלים בדיוק: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

וכאשר אחזיה, מלך ישראל אחרי אחאב, שולח אליו גדוד של חמישים איש כדי לקרוא לו אחרי שהוא שומע על נבואת הזעם שלו אודותיו, אליהו שורף אותם, וגם את החמישים הבאים אחריהם, כשהסיבה היחידה שאפשר להבין מהטקסט היא הסגנון הצבאי של דבריהם.

בקיצור, לאיש יש את הסגנון שלו. והוא לא מישהו שהייתם רוצים להתעסק איתו.

והכל נכון – אבל רק למקרא. או נכון יותר, רק לספר מלכים.

יום שישי, 18 בספטמבר 2015

שלום, אבא

הרמב"ם, בהתאבלו על אחיו הצעיר דוד, שפרנס אותו במשך חייהם הבוגרים ואיפשר לו לכתוב את "משנה תורה" המונומנטלי, כותב באיגרת לידידו רבי יפת הדיין מה היווה עבורו אחיו:

"ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואחר כך, עד היום כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם, והוא היה הבן - על ברכי גדל, והוא היה האח, והוא התלמיד והוא שהיה נושא ונותן בשוק ומרויח, ואני יושב לבטח, והבין בתלמוד במהרה, והבין בדקדוק הלשון יתר, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו, ערבה כל שמחה והלך לחיי עולם, והניחני נבהל בארץ נכריה".

בדמותו המורכבת של הרמב"ם עומדת האמירה הזו של האדם שהוא היה – בדגש על השנה הראשונה הקשה כל כך שעברה עליו – בניגוד מכמיר לב לעמדתו כפוסק הלכה, שקבע: "אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי... והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם - הרי זה טיפש".

לא יהיה נכון לומר שאבי היה כל עולמי, כפי שהרמב"ם כותב על אחיו. אבל הרי אין דרך לסכם במילים עד כמה משמעותיים הם הורים לבניהם. על כל פנים, בכל הנוגע לנושאיו של הבלוג הזה, הוא היה האדם לשוחח עימו על יהדות, על פילוסופיה, ועל הקסם והקשיים שביניהן. בשנים האחרונות, כשהוא עם התפיסה הבוגרת-מאוחרת שלו את הדברים, היה קל בשבילי להתעצבן יחד איתו, למשל, מהשבתאות ותוספותיה-השלכותיה-לכלוכיה, שהיהדות, מה לעשות, עדיין סוחבת איתה פה ושם; היה נעים בשבילי לחלוק איתו את ההתפעלות העצומה שלי מההרמב"ם, ועוד ועוד.

ועכשיו זה חסר באופן מוחשי שאין מוחשי ממנו. ההיעדר הזה הוא מוחלט. ואני רוצה לומר משהו על המוחלטות הזו.

בחיינו, הכל – כמעט – אינו ממש אמיתי. הכל, כמעט, הפיך. עשית טעות? לרוב היא ברת תיקון, ולכל הפחות היא הזדמנות ללמוד לפעם הבאה. חלית? נפצעת? לא נורא, תחלים. קרעת את הרצועה הצולבת בברך? תעשה ניתוח, תשכב שבוע, תעשה פיזיותרפיה חצי שנה ותוכל לחזור לשחק כדורסל. אביך חטף התקף לב בגיל 50? לא נורא, הוא יעשה מעכשיו והלאה, למשך עשרים השנים שייוותרו לו, פעילות גופנית (שתסתכם בטיול נינוח לפני התפילה בימי שבת תוך פיצוח גרעינים).
אבל, יש דברים אמיתיים, ממשיים לחלוטין. והם מסתכמים באירועים המשמעותיים מכולם: לידה מהצד האחד, האהבה באמצע, והמוות מהצד השני. מרטין בובר צודק: הנוכחות של האדם שמולך היא אמיתית באמת. והיעדרותו המוחלטת מעולמנו שלנו, היא אמיתית.
מאוד.

אבל גם המוות מעניק לנו שיעור חשוב. את השיעור החשוב מכולם. למעשה, הוא ניתן לי כבר בגיל 17, כשהלכתי בסמטאות נחלאות בוקר אחד עם הפרצוף האטום של בני 17. "תחייך", אמר לי משום מקום הזקן שישב על כיסא ישן מחוץ למכולת הקטנה. נעצרתי, הפניתי מבט, והקשבתי. "תחייך", הוא חזר ואמר, "החיים קצרים. תחייך!" הוא פקד בחיוך.
ואני הקשבתי.
וחשבתי.
ונדמה לי שגם אבא היה חותם.

הכל זמני, זה נכון. מותו המוקדם משהו של אבי, הגם שאתאמץ ואנסה לראות בו את הצד החיובי (למשל, לו היה נזקק לשירותיו של מטפל סיעודי היינו לבטח עדים למקרה הראשון שבו הפיליפיני נרצח ע"י המטופל), הוא רע ליהודים, אין ספק.
אבל עכשיו, מול המציאות או ההיעדרות הזו, אני רוצה לבחור דברים לקחת מדמותו של אבי.
ואקח את בהירות המחשבה, את היכולת לעמוד על שלך כשאתה צודק, את הנאמנות לעצמך, את היכולת לעמוד מול קהל בחיוך ובשתי דקות לתת להם משהו עמוק, בעל ערך וגם מהנה, את היכולת לשמוח גם כשחייך התברכו בשלל קשיים, את הדרישה הבלתי מתפשרת להבין את הדברים לעומק לפני שחורצים דעה, ואת השמחה בדבר הפשוט והנפלא מכל, והאמיתי מכל – משפחתך.

"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו".
שלום, אבא שלי.



יום שישי, 12 ביוני 2015

הסיפור החשוב בצד פרשת המרגלים - על פרספקטיבה, על ציונות, ועל הקשר עם העבר

מרכז הכובד של פרשת השבוע, פרשת "שלח", הוא סיפור המרגלים ששולח משה לתור את ארץ היעד, ארץ כנען. בתוך הקבוצה, כצפוי מכל ליהוק שכולל יותר מיהודי אחד, עולים חילוקי דעות. עשרה מתוך שנים עשר המרגלים - שכל אחד מהם הוא נציג מכובד של אחד השבטים - מפרשים את החומר המודיעיני באופן ברור ופשטני:

"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".

העם בוחר להקשיב לרוב ולהתייאש, ולרוע מזלו אנחנו נמצאים בספר במדבר, שבו אלוהים מתואר כמי ששוב ושוב מבקש מסביבתו: "תחזיקו אותי או ש!". גם הפעם, משה מצליח לפייס חלקית את האל, בעיקר כשהוא מצייר בפניו את המחזה המדאיג שעלול להתרחש אם הגויים יסיקו שהוא שחט את כולם כדי לכסות על חוסר יכולתו להביא אותם לארץ המובטחת. אבל הפיוס הוא רק חלקי, כי כאן אלוהים מנסח את העונש המפורסם של ארבעים שנות הנדודים שבסופן כל בני הדור ימותו, פרט לשני המרגלים שעמדו בפרץ, יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

העם כמובן לוקח את הבשורה קשה, אבל הייתי רוצה להתמקד הפעם בדברים המתרחשים ביום שאחרי:

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: 'הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', כִּי חָטָאנוּ'.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: 'לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לֹא תִצְלָח? אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב. כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה', וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם'.
וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה'. 

במילים אחרות, המעפילים בהר – שהטקסט אינו מגלה לנו את מספרם, פשוט מנסים לתקן את הטעות: אם טעינו כשנהגנו כשפנפנים וחשבנו שאין לנו צ'אנס לכבוש את הארץ, הרי שנהיה צודקים כשננהג כאריות! אלא שלא מספיק לקחת יוזמה, אומר לנו הספר, לא מספיק רק לשאוף לתיקון: הכל צריך להיות בכפוף לרצון האלוהי ולתזמון האלוהי.

כסיכום ביניים ניתן, דומני, לומר שהקטע עד כה נחמד אבל לא מסעיר. אלא שתהילתו נודעה לו אלפי שנים לאחר שנכתב.

יום שלישי, 7 באפריל 2015

מה זאת אהבה? על "המשתה" של אפלטון: "להתחבר ולהירתך אל אהובו, עד שמשניים ייעשו אחד"

יש נקודה שבה אתה מבין שאין מה לעשות. שאי אפשר באמת לדבר על אהבה.

כמאוהב וכמאהב רומנטי, לחשת באוזני אהובתך שורות משירי אהבה נצחיים יותר ופחות, ואולי אפילו כתבת לה איזה שיר או שניים משלך. חשבת שתפסת את זה, שאתה יודע מה זאת אהבה. שאתה יודע להסביר את סערת הרגשות המאושרת שאתה טובע בה.

והנה עכשיו אתה אבא, והבת שלך מבקשת ממך להניח את ידך על הבטן שלה בזמן שהיא נרדמת, או שהבן שלך מניח את ראשו על כתפך ושותה אותך. ואתה שם לידם, מרגיש את נשימותיהם, מרגיש את נשמותיהם, ואתה מרגיש את החיים כאן במלוא נוכחותם, ואתה גולש אל העתיד שלך ושלהם, המשותף והנפרד, מקווה לטוב, ובעיקר אוהב. ואולי זה בגלל שיש פחות שירי פופ שעוסקים בנושא, אבל אין באמת מילים שיסייעו להעביר את התחושה הזו, או נכון יותר את מכלול התחושות העצום הזה. כשאהבתָּ רק אשה חשבת שאתה יודע לדבר על אהבה, אבל עכשיו אתה מבין שאין לך שום סיכוי.

אבל גם אם אי אפשר באמת לתפוס את האהבה ובאמת לדבר אודותיה, אפשר לנסות. והטקסט המכונן של תרבות המערב בכל הנוגע לאהבה הוא הדיאלוג "המשתה" של אפלטון, שעליו נרחיב היום.

יום שלישי, 3 במרץ 2015

תורה לשמה מול תורה שלא לשמה: על הרמב"ם, ליבוביץ', קידושים ודתל"שים

ככלל, התלמוד לא ממש מתעניין בהצהרות גדולות על עיקרי האמונה היהודית. עד למהפכה הגדולה של הרמב"ם מאות שנים אחר כך, שמנסח ב"פירוש המשנה" את שלושה עשר העיקרים שלו ויורה את יריית הפתיחה לדיונים בנושא, יש רק מעט התייחסויות לדברים הגדולים. לנו, בני המאה ה-21 האמונים על מסורת הכתיבה המודרנית, זה נראה אולי מפתיע - אבל צריך לזכור שהדברים הועלו על הכתב בתקופה אחרת לגמרי, ע"י אנשים בעלי תפיסת עולם שונה משלנו.

אבל יש מעט מקרים יוצאי דופן. אחד מהם נמצא במסכת סנהדרין, דף ק"ה, עמוד ב':

"אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה, אפילו שלא לשמה; שמתוך שלא לשמה - בא לשמה".

הדוגמא שמוצגת שם היא נקודתית משהו ופחות קשורה לענייננו. כאן נתעניין יותר בפרשנות לאמירה הזו, המפרידה בין קיום תורה ומצוות כאמצעי, כלומר ככלי שמטרתו השגת דברים אחרים - לבין קיום תורה ומצוות כתכלית, כלומר ללא שאיפה לגמול כלשהו.

דומני שאין איש שיתווכח עם הטענה שקיום תורה לשמה עדיף. אבל אם יש משהו בטוח בעולם, זה שרק מעטים יכולים להגיע לדרגה הזו. אין הרבה אנשים בסיירת מטכ"ל היהודית, שיכולים ללכת בדרכו של ניר ברקת, המיליונר שבחר להשתכר שקל בחודש בשבתו כראש העיר של ירושלים. ויתרה מזו: גם אלו שכן יכולים להגיע לדרגה העליונה הזו, לא התחילו שם. כפי שהדגיש הרמב"ם במשל המלמד שלו, שעליו הרחבתי בפוסט קודם, את הרעיון של קיום התורה לשמה יכול לאמץ רק אדם בוגר. לפחות בתחילת הדרך, כולנו נמצאים בצד של מקיימי התורה שלא לשמה.

אמרתי קודם שהתלמוד לא ממש מתעניין בדיונים עמוקים על עיקרי אמונה. אבל להתווכח, ברוך השם, החבר'ה יודעים מצוין. כי הנה כתוב במסכת ראש השנה, דף ד', עמוד א':

"האומר: 'סלע [כלומר מטבע] זו לצדקה בשביל שיחיו בניי, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא' - הרי זה צדיק גמור".

משל למה הדבר דומה? למישהו שנוסע בנגב, באמצע שום מקום, ועוצר ברמזור אדום למרות שאין שום רכב אחר באופק. באותו זמן, נוסע מישהו אחר בתל אביב, ומגיע גם הוא לרמזור אדום; הוא מתכנן לגנוב אותו, אבל אז הוא מבחין בשוטר שעומד בסמוך ומחליט לעצור כמו ילד טוב. כנראה שנסכים שהבחור בנגב, למרות שפראייר הוא בהחלט יצא, הוא אזרח יותר טוב מההוא בתל אביב. הבחור בנגב קיים את החוק למרות שלא יצא לו מזה שום דבר, בעוד שהבחור בתל אביב קיים את החוק רק כדי לא לחטוף קנס. אבל האמירה השניה הזו, שמקבילה (באופן גס, אני יודע) את היהודי שנותן צדקה בכדי לקבל טובות הנאה מצד אחד ואת הנהג מתל אביב מצד שני, קובעת במפורש שהנהג הזה הוא צדיק גמור!

איך  אפשר ליישב בין שתי האמירות? לא סגרנו שצדיק גמור זה כליל השלמות?

יום שני, 9 בפברואר 2015

על רבי עקיבא, המהפכה שנכשלה כשלון חרוץ והצליחה מעבר לכל דמיון

אחד הדברים החביבים על אוהדי הספורט, והכדורסל בעיקר, הוא להתווכח על איזה שחקן טוב יותר. במקרה של הכדורסל, מה לעשות, הוויכוח הסתיים לפני כעשרים שנה עם מייקל ג'ורדן. אבל אפילו מייקל ג'ורדן לא יכול לנצח את הטבע האנושי רודף ההשוואות, ועכברי הכדורסל מוצאים לעצמם שעשועים אחרים, כמו הרכבת החמישיה הטובה ביותר בכל הזמנים או - השגעון החדש יחסית - רביעיית השחקנים הראויה להתנוסס על "הר ראשמור" המטאפורי של הכדורסל, המקבילה להר שבו חצובים בסלע פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים דגולים.

רבי עקיבא אמנם אינו מייקל ג'ורדן, אבל כמו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, מקומו לא ייפקד משום חמישיה שתרכיבו של גדולי העם היהודי. חיבורים וספרים רבים נכתבו על דמותו המורכבת, ועל השפעתו העצומה על היהדות מימיו ולתמיד, וכאן אנסה לשרטט כמה קווים. חשוב להקדים ולומר שבמקרה שלו, הסיפורים התלמודיים מרחיקים לכת מאוד, ובלתי אפשרי להבחין בכל פעם בין האמיתי מבחינה היסטורית לבין האמיתי בעיני דורות רבים של יהודים מאמינים. לא בטוח שבאמת צריך.