יום שישי, 5 באוגוסט 2016

על השעיר לעזאזל, או דברים שרואים מכאן ומשם

בטרילוגיית "שר הטבעות", הסופר טולקין מפליא לתת לנו את ההרגשה שמדובר בעולם אמיתי וממשי כשם שהוא מופלא. בנגיעות קטנות הוא חושף לפנינו מדי פעם איזה שיר עתיק, או מיתוס ישן שמגלה טפח אודות הדברים שהיו בעולם לפני עידן ועידנים, שהרי עלילת הספר מתרחשת בסוף העידן השלישי. הנגיעות הללו מעמיקות את ההבנה שלנו אודות המניעים של הגיבורים, אבל גם מעצימות את ההיבלעות שלנו בעולם הזה. הוא כתב פעם שהוא התכוון שהרסיסים האלה יהיו כמו ראשים של הרים מכוסי שלג, שנגלים מדי פעם מעל העננים. בהמשך, לאור ההצלחה כמו שאומרים, הוא הרחיב את האפוס שלו עם ספרים לא מעטים שהרחיבו את אותם רסיסים. ומה אני אגיד לכם, זה לא שהסיפורים האלה לא טובים, אבל קשה להתנער מהתחושה שהם היו הרבה יותר עוצמתיים כשהם רק נרמזו.
באופן דומה, אני אוהב את המקומות בתנ"ך שבהם אפשר למצוא זכר לדברים שנשכחו, דברים שהיו שם לפני הדברים שאנחנו מכירים היום. מקומות כמו הסיפור על הנפילים בספר בראשית, או עניין השעיר המשתלח שעליו ארחיב כאן. אנחנו קוראים את הפסוקים, ומרגישים בעוצמה את הקושי ליישב אותם עם תמונת העולם שאנחנו רגילים אליה.
נתחיל עם הפסוקים עצמם, שמפרטים את הדברים שעל אהרן הכהן – ובמשתמע גם בניו ובני בניו – לבצע במהלך יום הכיפורים.

יום שישי, 27 במאי 2016

הפינאלה של "משנה תורה": על ימות המשיח והגאולה של הרמב"ם

אקורד הסיום של "משנה תורה", ספרו המונומנטלי של הרמב"ם המיועד לסכם את היהדות עבור כולם, גדולים וקטנים, עוסק באופן לא מפתיע במשיח ובגאולה. הרמב"ם מנסה, כרגיל, לקחת על עצמו משימה בלתי אפשרית: לקחת את שלל הרעיונות, התקוות והכיסופים שהובעו במשך אלפי שנים של ציפייה לגאולה, ולנסח אותם כך שיתיישבו זה עם זה. אבל זה לא הכל: הרמב"ם חוזר בכתביו כמה פעמים על הרצון שלו להימנע מלהזדקק למושג הנס, ולהסביר את הדברים באופן שיתיישב עם המציאות הסטנדרטית המוכרת לנו; הוא מציג את הנטייה הזו כנובעת מטעמים טקטיים: כשאני מנסה להוכיח טענה תוך הסתמכות על מעשה נסים, יתכן שיריבי פשוט יגיד שהוא לא מאמין בנסים ואז אני בבעיה; במקום זה, עדיף לי להגיע לקרב כשאני חמוש בטיעונים רציונליים שעליהם קשה הרבה יותר להעלות הסתייגויות. השאלה אם מדובר רק במהלך טקטי או שהרמב"ם באמת לא האמין בנסים היא שאלה מצוינת, אבל לא אדון בה כאן. כאן אצביע על כך שהרמב"ם מתמודד עם נושא הגאולה, שכל מהותו היא שמדובר ב"קץ ההיסטוריה", בסופו של העולם המוכר ובכניסה למציאות שונה לגמרי. נושא שהתפתח במשך עשרות דורות ממיתוסים וכמיהות שנבעו מנסיון, נואש לעתים, למצוא הגיון ומשמעות בתוך חיים רצופי סבל וקשיים. מסקרן לראות את חומר הגלם הטעון הזה מטופל ע"י ההוגה שמייסד את האגף הרציונלי ביותר של היהדות.

יום שישי, 15 באפריל 2016

על שיר השירים: המקום הראשון במצעד הפזמונים היהודי של כל הזמנים

מתי האדם אומר שירה?

מתי מתרחש הפלא הזה: היומיום מונח בצד, והאדם מתעלה מעליו?

זה קורה כשהרגש מציף את הלב. כשהאדם ניצב מול משהו, בתוכו או מחוצה לו, שהמילים הרגילות פשוט לא מספיקות כדי לתאר אותו.

השירה ספוגה בקסם.

וזה בכלל לא מקרה ששיר השירים, הפסגה של השירה, המקום הראשון במצעד הפזמונים היהודי של כל הזמנים, עוסק באהבה. האהבה היא הכוח שמניע את העולם. תשאלו את מי שקם, כבר פעם שלישית הלילה, לתינוק שבוכה; תשאלו את מי שהופך את העולם כדי לדאוג להוריו המזדקנים; תשאלו את מי שנוסע קצת יותר לאט כשהילדים מאחורה באוטו: האהבה הופכת אותנו לבני אדם טובים יותר.

וזה גם בכלל לא מקרה שכשהלל הזקן התבקש לתמצת את כל היהדות, הוא בחר בשלוש המלים "ואהבת לרעך כמוך".

שיר השירים עוסק כאמור באהבה, ונוהגים בקהילות מסוימות לקרוא בו בחג הפסח. בקהילות אחרות, נהוג לקרוא בו ביום שישי בין הערביים, בשעה הכי יפה בשבוע, כשהשמש צובעת בכתום את העולם והשקט והתום חוזרים ונכנסים ללב. אני רוצה לגעת כאן בכמה נקודות יפהפיות במיוחד מתוכו.

יום שישי, 18 במרץ 2016

המקרה של דוד ובת שבע: על אנשים ופגמים, מהמקרא ועד ישראל היום והארץ

אחד הדברים שבזכותם התנ"ך הגיע לאן שהוא הגיע הוא הדרך שבה הוא משרטט את גיבוריו. אחד אחד, בלי יוצא מן הכלל, כל דמות שזוכה ליותר מכמה שורות זוכה גם שנכיר את הצדדים הפחות מחמיאים שלה. הנה כמה דוגמאות מהשרוול:

יוסף? בתור בן עשרה הוא מפגין אגוצנטריות ומגלומניה של מינימום הסגן של פרעה. מצד שני, זה רק היה עניין של הקדמת המאוחר.

יצחק? מסתבך עם השקר המשפחתי של "היא לא אשתי, היא אחותי", ובערוב ימיו הולך שולל אחרי ריחות המנגל של עשו במקום לראות נכוחה את היתרון הברור של יעקב על פניו.

אפילו משה, זה שאיש לעולם לא יגיע לשיעור קומתו הנבואי, לא יוצא נקי.

אולי המקום המובהק ביותר בו המקרא יוצא נגד גיבור, ולא סתם גיבור, הוא האפיזודה של דוד ובת שבע. ומעניין לראות את חז"ל תפסו את הקטע הזה (רמז: קצת אחרת), ובעיקר מעניין לחשוב למה זה ככה.

יום שבת, 30 בינואר 2016

על פוליטיקה, אמת ושקר: הליכוד, אפלטון, הרמב"ם וג'ק ניקולסון

בשבוע החולף רעשה הארץ וגעשה. נכון שזה משפט שתמיד נכון, ונכון שהיא רעשה בגלל כמה וכמה דברים, אבל בין היתר זה היה בגלל התחקיר של עמית סגל על הקמפיין של הליכוד בבחירות 2015, ובעיקר על הנעשה ביום הבחירות עצמו. נכנס לפעולה מערך מסרונים מאסיבי ביותר, שזו אמנם הטכנולוגיה הכי 2010 – אבל מסתבר שתפורה כמו כפפה לנתניהו מחד ולקהל היעד מאידך.

הקטע המעניין בתחקיר (ראו כאן, ולכו ל-14:30) מגיע כשסגל מציין בעדינות את העובדה שהמסרונים הידועים על אחוזי ההצבעה הסוחפים של הערבים לא היו אמת, ואף לא "אמת לשעתה" – כשהם נשלחו היה ברור למפעילי הקמפיין שאין בדברים ממש. התגובות של שני מנהלי הקמפיין הם פרייסלס, אבל הם לא העניין של הפוסט הנוכחי.

עמית סגל הוא אמנם בחור צעיר ומוכשר, אבל הוא כבר מספיק משופשף כדי לדעת שבפוליטיקה האמת לא תביא אותך רחוק. כתבתי על זה קצת בפוסט קודם, ואני רוצה להרחיב מעט את היריעה הפילוסופית, ולצרף לדיון שתי נקודות שמעלים אפלטון והרמב"ם.

יום שבת, 2 בינואר 2016

על אחת הפצצות שהטמין הרמב"ם ב"מורה נבוכים", ואיך בסוף כל ויכוח עם פילוסופים מוסלמים יושב אריסטו עם נרגילה

פרק ע"ד בחלק הראשון של "מורה נבוכים" הוא אחד הפרקים המורכבים ביותר בספר. הוא מוקדש לסיכום טענותיהם של חכמי הכלאם - הפילוסופים המוסלמים של ימי הביניים - המנסים להוכיח את הטענה שהעולם נברא, בניגוד לעמדת הפילוסופיה המערבית הקלאסית מאז אריסטו לפיה העולם תמיד היה קיים. בפרק הקודם, סיכם הרמב"ם כדרכו באופן מפורט ובהיר את הנחות היסוד של הכלאם, סיכום שמהווה עד היום אבן יסוד במחקר הכלאם.

בפוסט הנוכחי, אני רוצה להראות איך בתוך הדיון העמוק, טומן הרמב"ם כבדרך אגב את אחת הפצצות המרכזיות בספר, פצצה שנוגעת ישירות בעצבים החשופים של אחת הסוגיות הטעונות ביותר פילוסופית ורגשית אצל כולנו – הישארות הנפש. חשוב לחזור על הרוח העולה מדברי הפתיחה של הרמב"ם לספר, לפיה המחבר האידיאלי של חיבור כזה ישאף להטמין בספרו את המסרים הרדיקליים שלו בצורה כזו שרק בעיון מדוקדק ניתן יהיה לראות אותם. הפצצה הזו אכן נזרקת כמעט כבדרך אגב בעיצומו של דיון בעל היקף ורוחב יריעה נכבדים, ולמרות שאפשט את הדברים כמנהג הבלוג, זה עדיין יהיה מורכב יחסית – אז זה הזמן לעשות קפה ולחזור.