בשבוע החולף רעשה הארץ
וגעשה. נכון שזה משפט שתמיד נכון, ונכון שהיא רעשה בגלל כמה וכמה דברים, אבל בין
היתר זה היה בגלל התחקיר של עמית סגל על הקמפיין של הליכוד בבחירות 2015, ובעיקר
על הנעשה ביום הבחירות עצמו. נכנס לפעולה מערך מסרונים מאסיבי ביותר, שזו אמנם הטכנולוגיה
הכי 2010 – אבל מסתבר שתפורה כמו כפפה לנתניהו מחד ולקהל היעד מאידך.
הקטע המעניין בתחקיר
(ראו כאן,
ולכו ל-14:30) מגיע כשסגל מציין בעדינות את העובדה שהמסרונים הידועים על אחוזי
ההצבעה הסוחפים של הערבים לא היו אמת, ואף לא "אמת לשעתה" – כשהם נשלחו
היה ברור למפעילי הקמפיין שאין בדברים ממש. התגובות של שני מנהלי הקמפיין הם
פרייסלס, אבל הם לא העניין של הפוסט הנוכחי.
עמית סגל הוא אמנם בחור
צעיר ומוכשר, אבל הוא כבר מספיק משופשף כדי לדעת שבפוליטיקה האמת לא תביא אותך
רחוק. כתבתי על זה קצת בפוסט קודם, ואני
רוצה להרחיב מעט את היריעה הפילוסופית, ולצרף לדיון שתי נקודות שמעלים אפלטון
והרמב"ם.
