יום שישי, 5 באוגוסט 2016

על השעיר לעזאזל, או דברים שרואים מכאן ומשם

בטרילוגיית "שר הטבעות", הסופר טולקין מפליא לתת לנו את ההרגשה שמדובר בעולם אמיתי וממשי כשם שהוא מופלא. בנגיעות קטנות הוא חושף לפנינו מדי פעם איזה שיר עתיק, או מיתוס ישן שמגלה טפח אודות הדברים שהיו בעולם לפני עידן ועידנים, שהרי עלילת הספר מתרחשת בסוף העידן השלישי. הנגיעות הללו מעמיקות את ההבנה שלנו אודות המניעים של הגיבורים, אבל גם מעצימות את ההיבלעות שלנו בעולם הזה. הוא כתב פעם שהוא התכוון שהרסיסים האלה יהיו כמו ראשים של הרים מכוסי שלג, שנגלים מדי פעם מעל העננים. בהמשך, לאור ההצלחה כמו שאומרים, הוא הרחיב את האפוס שלו עם ספרים לא מעטים שהרחיבו את אותם רסיסים. ומה אני אגיד לכם, זה לא שהסיפורים האלה לא טובים, אבל קשה להתנער מהתחושה שהם היו הרבה יותר עוצמתיים כשהם רק נרמזו.
באופן דומה, אני אוהב את המקומות בתנ"ך שבהם אפשר למצוא זכר לדברים שנשכחו, דברים שהיו שם לפני הדברים שאנחנו מכירים היום. מקומות כמו הסיפור על הנפילים בספר בראשית, או עניין השעיר המשתלח שעליו ארחיב כאן. אנחנו קוראים את הפסוקים, ומרגישים בעוצמה את הקושי ליישב אותם עם תמונת העולם שאנחנו רגילים אליה.
נתחיל עם הפסוקים עצמם, שמפרטים את הדברים שעל אהרן הכהן – ובמשתמע גם בניו ובני בניו – לבצע במהלך יום הכיפורים.