לסיכום הסופה - על שלג, על שערות לבנות ועל האיש שאי אפשר שלא לאהוב - רבי אלעזר בן עזריה

השבת המושלגת שעברה עלינו כאן העלתה לי את זכרה של שבת מושלגת אחרת, אי שם בגליל, לפני כמה שנים.

הלל הזקן, ההוא מבית הלל, עדיין אינו זקן, אבל הוא בהחלט רועד מהקור. אבל זה לא בגלל שאין חימום, אלא בגלל הצמא העז שלו לדברי חוכמה. הוא היה פועל עני, שבכל יום ויום הקדיש חצי משכרו היומי לפרנסת המשפחה, ואת החצי השני מסר לידי שומר בית המדרש כדי שייתן לו להיכנס. יום אחד, ביקש להיכנס לבית המדרש מבלי לשלם, שכן הפרוטה לא היתה מצויה בכיסו. את שומר בית המדרש לא מעניינות דקויות. הוא יש לו עבודה, והלל הזקן לא עובר את הסלקטור ונשאר בחוץ. אבל הוא עדיין רוצה לשמוע דברי אלוהים חיים, אז הוא מטפס לגג, נשכב עם הפנים בתוך הארובה, ומקשיב לדבריהם של גדולי הדור, שמעיה ואבטליון.

והוא נשאר שם על הארובה, והשבת נכנסת. והוא עדיין שם, ושלג יורד. והוא עדיין שם, והשלג מכסה אותו במשך כל הלילה. כשלמחרת לא מאיר האור בבית המדרש, מביטים שמעיה ואבטליון במעלה הארובה ורואים בה דמות אדם. הם מזדרזים לעלות למעלה, שם הם מוצאים ומגלים את הלל הקפוא, הנתון בסכנת חיים. הם אומרים "ראוי זה לחלל עליו את השבת", מדליקים עבורו את המדורה - בבית המדרש! - ומחזירים אותו לחיים.

אותי הסיפור מרתיח, ולא בגלל הסוף החמים והנעים.

אברהם של הרמב"ם - למה הוא היה דמות מופת? ולמה הוא נכשל כשלון חרוץ? ועד כמה ראה הרמב"ם את עצמו כאברהם מודרני?

הקדמה:

הפוסט הזה הוא עיבוד של עבודה שהגשתי בזמנו במסגרת לימודי הפילוסופיה שלי. הוא ארוך מהרגיל, וקצת אקדמי מהרגיל, אבל לא יותר מדי. אני אוהב את העבודה הזו במיוחד בגלל שנמצא בה הגרעין הראשוני שהבשיל בהמשך לעבודת התזה שלי, העוסקת בדרך שבה מחנך הרמב"ם את הקוראים ב"מורה נבוכים". אז תעשו לכם כוס תה כי גשם עכשיו, וצאו לדרך:

בספריו, הרמב"ם דן מדי פעם במספר דמויות מופת מההיסטוריה היהודית הענפה, ולאברהם הוא מייחס מקום של כבוד מיוחד. מה מיוחד באברהם? או, נכון יותר, מה מיוחד באברהם כפי שהרמב"ם בוחר להציג אותו? למה מפעל חייו של אברהם נכשל לחלוטין? והאם אפשר לומר שהרמב"ם ראה עצמו כאברהם מודרני?

אברהם של "משנה תורה" מתחיל לפעול על רקע עולם ששקע לחלוטין בעבודה זרה: "נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו". בגיל צעיר, אברהם מתחיל "לשוטט בדעתו", לאחר שהתבונן בטבע, ופותח בתהליך אוטודידקטי ארוך שבסופו "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו". נשים לב כי הרמב"ם דוחה את הקביעה התלמודית לפיה "בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו"; אברהם של הרמב"ם מגיע למסקנותיו באופן עצמאי, לאחר תקופת חיים ארוכה של ערעור המוסכמות אותן קיבל ובחינה מדוקדקת של הדברים. הוא מונע משכלו, ומשכלו בלבד.

כמה נקודות בעקבות שבתי צבי - הקבלה הגלויה, הגאולה שאוטוטו באה, והמורכבות העצובה של המציאות

לאחרונה נתגלגל לידיי ספרו של גרשם שלום על שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, שם מפרט שלום - ביסודיות עמוקה המשולבת בכתיבה רבת עניין - את אחת הפרשיות היותר כואבות בהיסטוריה נטולת הסיבוכים של עמנו. כמה נקודות והרהורים בעקבות הספר:

הספר נפתח בשאלה הקלאסית: "למה?". למה דווקא אז, סביב 1666, סוחף בפעם הראשונה את כלל העם היהודי גל משיחי כל כך עוצמתי? שלום יוצא נגד הדעה המקובלת, הרואה בשבתאות תוצאה של פרעות ת"ח ות"ט, שאירעו כעשרים שנה קודם לכן, ותולה את האשמה בקבלה. ליתר דיוק - קבלת האר"י, וליתר דיוק - הפעפוע והבעבוע שלה בשכבות רחבות של העם היהודי.

סיכום כולל של קבלת האר"י יופיע אולי בפוסט עתידי, אולם לענייננו די לומר שאחד המוטיבים החזקים בה כולל את הקביעה שניצוצות מן האור האלוהי, זה שנשלח מן האלוהות אל החלל שזו פינתה בכדי ליצור את עולמנו, לכודים ושבויים בתוך קליפות. הקליפות הללו הן שברים של כלי הקיבול שנועדו לקלוט את אותו אור אלוהי אבל נשברו מסיבות כאלה ואחרות, וניצוצות רבים תקועים בתוך תחום הקליפות, הנשלט ע"י כוחות הרוע. לענייננו חשובה תמונת העולם הכוללת, שמסתדרת מצוין עם המצב של עם ישראל אז: ממש כשם שהעם נמצא בגלות, כך המצב הקוסמי הכללי הוא מצב של גלות - מצב שבו הישות הנמצאת בגלות היא לא פחות מאשר האור האלוהי הזה, שהוא במובן מסוים השכינה, שהיא במובן מסוים האלוהות בעצמה. מול תמונת גלות כל כך כללית ומהותית יש, תתפלאו לשמוע, פתרון פשוט - קיום המצוות על ידי היהודים משחרר את הניצוצות משבי הקליפות ותורם לתיקון הכללי של העולם.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה חשובה:

על מנכ"ל קופיקס, לארי בירד, מקיאוולי ואבימלך - כשדוחפים לנו את האמת ישר לפרצוף

לפני כמה ימים, בכנס כלשהו, קם ועלה לבמה מנכ"ל קופיקס, אבי כץ. הבחור, שעד לא מזמן היה מנכ"ל של רשתות אחרות, נכנס בסערה לעולם הקפה הישראלי כשיצא בקונספט חדשני - כל החנות בחמישה שקלים. את התוצאות כולנו ראינו - בעיקר תורים מטורפים.

אז היה כנס, והבחור מחזיק את המיקרופון ביד, ומתחיל לדבר. וכשהוא מדבר, כדאי להקשיב. הנה כמה ציטוטים נבחרים:

על מערכת היחסים המורכבת שהוא היה מעוניין לטפח עם זכייניו:

"אצלי ידעו, אני אגיד את זה גס. הייתי אומר - שאם אני אתפוס אותך עם אישתי במיטה, אולי אוותר לך. אבל אם אני אתפוס אותך קונה משהו לא ממני, לעולם לא אוותר לך. אני ארדוף אותך כל החיים. פעם תפסתי זכיין שלא קנה ממני, קניתי מרצדס חדשה, הלכתי אליו לעסק, דפקתי מסמר על הקיר, תליתי את המפתחות של המרצדס ואמרתי לו - אתה רואה, אני תולה את המפתחות של המרצדס פה, והולך לחפש עורך דין שנוסע על סובארו מודל 82, ואומר לו - תגמור לרסק אותו, תחליף את הסוברו במרצדס. באותו ערב המשפחה שלו ישבה אצלי וביקשה סליחה".

ועל מערכת היחסים המורכבת שהוא היה מעוניין לטפח עם לקוחותיו (משום מה הציטוטים הבאים אינם מופיעים ברשת, למרות שהם בהחלט היו במהדורה המודפסת של דה מרקר - אנא סמכו על זכרוני):

"העסק הקודם שלי [מנכ"ל רשת למוצרי תינוקות] היה חרא. הייתי מוכר לך עגלה, ורואה אותך בפעם הבאה אחרי חמש שנים. עכשיו, אתה נכנס אליי, אוכל ושותה - ואחרי שעתיים החזיר שוב רעב".

וגם:

"כשאתה נכנס אליי לחנות, אתה מוריד את השכפ"ץ של "כמה זה עולה לי?", ולא שם לב שהורדת יחד איתו את השכפ"ץ של "אני באמת צריך את זה?", ואז אתה קונה בעשרים שקל ואני מרוויח יותר".

ועל מערכת היחסים הפשוטה שהוא מטפח עם בתו:

"אמרתי לה שאם מישהו אומר שהקפה לא טעים אני מדיח אותה מהירושה. היא עבדה כמו מטורפת ולא ישנה בלילות, עד שבמבחני טעימה הגענו ל-100% הצלחה".

מה אני אוהב בזה? שהמנגנון חשוף. שדופים לנו את האמת ישר לפרצוף. הבחור מנכ"ל, הוא יש לו עסק לנהל ואין לו זמן או כוח לשטויות. הוא יקרע אותך לגזרים - בין אם אתה ספק או לקוח, והוא לא מתכוון להתאמץ לרגע ולהסתיר את זה.

ויש בזה משהו חביב ומשחרר, לראות איך מדי פעם המסכה נושרת, המסך יורד והמנגנון הקפיטליסטי או סתם התאווה לכסף ולכוח ניצבים לך בלי איפור מול העיניים ואומרים אהלן.

על מט הסנדלרים של הרמב"ם, ומה הקשר למפץ הגדול?

כשהייתי ילד, החברים שלי ואני למדנו לשחק שחמט בערך באותו זמן. איפשהו בגיל 10-11.

העניין הוא שלא ידענו הרבה. כולנו ידענו איך עושים מט סנדלרים: מוציאים את הרץ והמלכה, ואם הילד שמולך היה פראייר יכולת לקרוע אותו בשלושה מהלכים קצרים.

הבעיה התחילה כשהילד מולך כבר הכיר את המהלך, או אז לא היתה ברירה אלא להתחיל לשחק ממש, לאט ויסודי, במשך המון זמן - במונחים של הילדים שהיינו, אינסוף. כמעט אינסוף כמו לשחק מונופול עד שהמשחק באמת נגמר.

אחת מסוגיות היסוד ב"מורה נבוכים" היא העימות בין התפיסה הפילוסופית (כלומר, התפיסה המדעית של אותו זמן) לבין התפיסה הדתית באשר לתחילת היקום. לפי אריסטו, העולם לא נברא בשום נקודת זמן ספציפית, אלא תמיד היה קיים. את העמדה המסורתית אין צורך להציג - היה אקט של בריאה, אם לפני 5,773 שנה ואם במועד אחר כלשהו; היה אקט ספציפי של התחלה.

אופייני לרמב"ם שלפני שיצלול לנושא, יסקור את העמדות השונות לעומק. ראשית, את העמדה המסורתית אפשר לחלק לשתי עמדות משנה, לפי התשובה לשאלה "האם היה משהו לפני בריאת העולם?". לפי עמדת המשנה הראשונה, שאותה מאפיין הרמב"ם כגישה הדתית המסורתית, האל יצר את העולם יש מאין. לפי עמדת המשנה השניה, אותה מציג הרמב"ם ובצדק כעמדתו של אפלטון (בעקבות הדיאלוג שלו "טימיאוס", שם הוא מציג את האל היוצר - הדמיורגוס - כמי שבורא את העולם באקט של הטלת סדר בתוך חלל כאוטי שהיה כבר קיים), האל לקח את הבלגן שהיה שם קודם והפך אותו להרמוני ומסודר. העמדה הזו רואה את המונח "תוהו ובוהו" כמצביע על מצב כאוטי שהיה קיים לפני הבריאה, ואת הבריאה כפעולה של השלטת סדר וארגון בתוכו.

עד כאן הדברים ברורים למדי לקורא בן ימינו. אבל מה מוביל את אריסטו, תלמידו של אפלטון ואביהם של המדעים, לטעון שהעולם תמיד היה קיים ומעולם לא היה אקט של בריאה?

ובמקום הראשון - והפעם בתלמוד!

בעקבות הפוסט שכתבתי על המקום הראשון בתנ"ך, הגיע הזמן להשלים את התמונה, והפעם מול התלמוד.

כאן אין היסוסים ואין ויכוח. הסצינה העוצמתית ביותר בתלמוד תדרוש מאיתנו לקפוץ מעט בזמן כדי להבין את הרקע, אבל בסיומה נבין למה אני מצטמרר בכל פעם מחדש.

ערב שבת, לוד. ביתו של רבי אליעזר בן הורקנוס.

רבי אליעזר נוטה למות, ומגיעים לבקרו רבי עקיבא וכמה מחבריו. אבל לא מדובר בביקור רגיל, עד כמה שביקור של אדם ברגעיו האחרונים יכול להיות רגיל. זו הפעם הראשונה מזה זמן רב, זמן רב מאוד, שהם נפגשים. הם לא נפגשו משום שהחכמים החרימו את רבי אליעזר.

מה פתאום להחרים את רבי אליעזר? וכי הוא עשה משהו רע?

נזיז את המחוגים כמה עשרות שנים אחורה.

רבי אליעזר הוא אחד מחמשת תלמידיו המובחרים של ר' יוחנן בן זכאי, זה שנמלט מירושלים הנצורה וביקש מהרומאים את יבנה, זה שהשכיל לשקם את היהדות אחרי חורבן המקדש ולהראות כיצד אפשר לשמור על קשר עם האל גם באמצעות סידור שאתה לוקח איתך לכל מקום. ר' יוחנן בן זכאי זיכה את רבי אליעזר בכינוי "בור סוד [סיד] שאינו מאבד טיפה". ואכן, בכוח זכרונו העצום, היה ר' אליעזר אנציקלופדיה מהלכת. הוא התגבר במהירות על העובדה שלא למד כלל תורה עד גיל עשרים וקצת, כשהוא זוכר כמות עצומה של הלכות ששמע מרבותיו.

אבל רבי אליעזר הוא לא רק זכרן גדול - הוא גם עקשן גדול ואדם שאינו נוח לבריות כלל ועיקר. זה לא ממש מפתיע, כי הוא ממשיך את דרכם של חכמי בית שמאי - שאופיינו תמיד בהחמרה, בראיית החוויה הדתית כחוויה של ציות נטו, להבדיל מבית הלל שנטו להקל יותר.

והעקשנות שלו היא בעיה, כי הוא נפל על הדור הלא נכון.

למה לא כדאי להתחבא אצל קאנט בבית, ומה הקשר לאנטיגנוס איש סוכו?

קאנט הוא קודם כל התקווה של המרצים הוותיקים באוניברסיטאות. אחרי קריירה אקדמית חביבה למדי שנמשכה עשרות שנים בלי הישגים יוצאי דופן במיוחד, הבנאדם פתח בתצוגת תכלית חסרת תקדים. בתוך כמה שנים בודדות, החל מהיותו בן 57 ב-1781, הוא כתב סדרת ספרים שהעמידה את עולם הפילוסופיה בהלם. ב"ביקורת התבונה הטהורה", הוא פרש תמונה מקורית ומרשימה ביותר של הדרך בה השכל שלנו פועל, והראה מדוע לא נוכל לעולם לתפוס את הדברים כשהם לעצמם, בלי התיווך של הפילטרים שהמוח שלנו משתמש בהם. אותנו תעניין היום תורת המוסר שלו.

מאז סוקרטס, הפילוסופים פועלים בצל המתקפה של הסופיסטים על המוסר. הסופיסטים היו מורים בשכר שהתיימרו ללמד תחומי ידע רבים ושונים, וכמה מהם העלו על נס את ההתקפה על ערכי המוסר הנאיביים: להיות מוסרי, אמרו, זה להיות פראייר. תעיפו מבט בטבע: לא תראו שם אריה מנומס, ואם תראו הרי תצחקו עליו. אם אתם תפעלו לפי החוק, זה יעבוד לטובת האנשים החזקים האלה למעלה, שמתעסקים כל היום באיך לעשות תספורות ואיך לדפוק לכם את הפנסיה. עזבו אתכם משטויות: אל תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל המדינה שלכם, אלא תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל לדפוק אותה ולצאת מזה בסטייל!

מלחמתו האבודה של הרמב"ם ואיך נשארתי נבוך - וגם תזכורת: ההרשמה לקורס על מורה נבוכים עומדת להסתיים!

אחת המלחמות העקביות ביותר של הרמב"ם - וגם הכושלות ביותר - היא מלחמתו באמונות הטפלות. הוא עושה כמיטב יכולתו, כמעט בכל כתביו, כדי להוציא מלב הקוראים את הנטיה והנהיה אחרי האשליה, אחרי הפתרונות הקלים. על היהודי, אומר הרמב"ם, להשתמש רק בכלי היעודי שניתן לו בכדי להתמודד עם החיים, עם העולם ועם האל - השכל. בכל פעם שאנו מתפתים לאמונה טפלה כלשהי, אנחנו למעשה שמים את השכל בצד - וזו הטעות הגדולה ביותר שאנו מסוגלים לעשות.

על פיתגורס: האם המספרים באמת שולטים בעולם? לא סיכמנו שזה גוגל או משהו?

בבואנו לבחון את פיתגורס, אנחנו נתקלים בקושי רציני. אנחנו לא יודעים עליו הרבה, אבל לא בגלל שחסר עליו חומר כמו שקורה עם פילוסופים רבים בני זמנו. הבעיה היא אחרת: כשאנחנו עוסקים בפיתגורס, אנחנו בעצם עוסקים בכת של הפיתגוראים, שלקחו את שיטתו והפכו אותה לדת ייחודית, המשלבת בין אלמנטים של דתות יווניות אחרות לבין הצבת הפילוסופיה במרכז. חברי הכת הקפידו לייחס לפיתגורס, המייסד, כל חידוש וכל גילוי שלהם, כך שקשה להפריד בין גילוייו של פיתגורס לבין מפעלה של הכת כולה.

בכל מקרה, הפיתגוראים הולכים בעקבותיהם של הפילוסופים היווניים הקדומים, בכך שהם מנסים לענות על השאלה מה עומד מאחורי המציאות המוכרת לנו. האם יש עיקרון המארגן אותה? הפילוסופים היווניים הקדומים נתנו תשובות מגוונות (כולנו יודעים לדקלם שהתשובה של תאלס לשאלה הזו היתה "הכל מים"), וגם לפיתגוראים היתה את תשובת הבית: כל הדברים הם בעצם מספרים. בבסיס כל התופעות בעולם, עומדים מספרים. ואם זה נשמע לכם אידיוטי, זה בגלל שאתם כנראה לא מלחינים. כי היה זה פיתגורס שגילה את העיקרון העומד מאחורי כל כלי המיתרים, מהלירה היוונית עד הפסנתר: גובה הצליל של המיתר הוא פונקציה (אחחח... פונקציות... געגועים למתימטיקה של התיכון...) של האורך שלו. שברים כמו 7 חלקי 12 או שלושת רבעי הם שעומדים בבסיס של כל היצירות המוזיקליות, מפיוטי בית הכנסת ששוברים את הלב עד לפיוטי רוק כבד ששוברים את הלב של אמא כי תראו מה נהיה לי מהילד.

איפה אנחנו מול פינלנד? איך הנביאים קשורים לזה? ולמה ניטשה חוטף חום?

כתרים רבים נקשרו בשנים האחרונות למערכת החינוך הפינית. בתוך שנים לא רבות, החבר'ה שם עשו מהפכה של ממש בכל הקשור לתחום האפור הזה, וכבשו ללא עוררין את המקום הראשון במבחנים הבינלאומיים.

אחד מעקרונות היסוד של מערכת החינוך שם הוא "אף ילד לא נשאר מאחור". הלימודים הם בקבוצות קטנות, כאשר המורים נדרשים להבחין בילדים המתקשים ולהתאים את קצב הלימוד של הקבוצה אליהם. כך, אף ילד לא פותח פער גדול מדי מול חבריו, ונחסכים ממנו אפקטי פיגמליון למיניהם בנוסח "אני טיפש", או "לימודים זה לא בשבילי, אני הולך לדפוק קריירה בצוות הווי באילת".

אם ניטשה היה חי היום כדי לראות את זה, הוא היה חוטף עליהם קריזה. אולי לא כמו זו שהובילה להתמוטטותו הסופית לאחר שרץ להציל סוס שהסייס שלו היכה אותו, אבל לא הרבה פחות מזה. תראו, יגיד לנו ניטשה, כבר ב"מבצע סבתא" אמרו שהאחרונים תמיד יהיו בסוף. עכשיו, מי שחשוב זה לא החלשים. מי שחשוב זה אפילו לא הכלל. מי שחשוב זה האדם הנעלה, הגיבור, המיוחד, זה שהטבע נתן בידיו את המפתחות ואמר לו: "קח, תנהג אתה בפרארי הזאת, ואם תשרוט אותה קצת אז לא נורא". האנשים הנדירים האלה הם אלו שמקדמים את האנושות באמת. ממש כמו שזה יהיה טיפשי לבוא לאריה בג'ונגל ולדבר איתו על יום שני ללא בשר, כי הוא מלך החיות והוא זה שקובע את החוקים, ממש כך העל-אדם לא צריך להיות מוטרד מכל מיני נקיפות מצפון ומוסר. הוא יש לו תפקיד, ונא לא להפריע לו למלא אותו.

אז מיהם באמת עשרת הצדיקים שנכנסו (בחייהם!) לגן עדן? ומי הצליח לעבוד על המערכת?

חברים יקרים, עד כאן. יותר לא נשתוק!

במשך שנים, ראינו את עזרי מ"חגיגה בסנוקר" יורה באוטומט את עשרת השמות האלה, כשהתבקש ע"י הרב להוכיח את מידת התאמתו לבתו יונה. הוא פולט את עשרת השמות במהירות, זה נראה מרשים, לשניה אנחנו אומרים לעצמנו "מעניין מה הקטע שלהם", אבל אז מתחיל הקטע של הבשר והחלב, ועשרת הצדיקים עפים לנו מהתודעה ממש כמו עזרי שעף מהבית כשמלוות אותו המילים "טריפה? בביתי שלי? לא יקום ולא יהיה! בן נעוות המרדות! רחוק מרשעים ישועה!".

אז היום אנחנו אומרים די. הגיע הזמן לעבור על עשרת השמות הללו אחד אחד ולהבין עם מי יש לנו עסק ואיך הוא הגיע לאן שהגיע.

מה, לבחור בטוב זה לא טוב?

בפרשת השבוע, נצבים, ממשיך משה את הנאום הגדול שלו לעם ישראל ערב הכניסה לארץ.

לאחר קטע מקסים, שנחזור אליו בהמשך, מציב משה לעם את האלטרנטיבות העומדות בפניו:

"רְאֵה: נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע".

משה מציע לנו לא שתי גלולות לבחור מהן, אלא ארבע. האמת שאלו בעצם רק שתי גלולות, כי אנחנו לא פראיירים לבחור במוות או ברע. אז הנה לפנינו מצד אחד החיים, ומצד שני הטוב. האם זה לא מובן מאליו שעלינו לבחור בטוב?

מסתבר שלא. כי מעט לאחר מכן, משיב משה על השאלה: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".

מה רע בטוב? ולמה שנעדיף את החיים על פניו? מה, טוב זה לא טוב?

אז מה אנחנו בכלל צריכים לעשות כאן? ומה עונה הרמב"ם לפילוסופים היוונים?

הנה שאלת מיליון הדולר: מה תפקידנו בחיים? מה אנחנו מנסים להשיג? למה?

סוקרטס, אפלטון, אריסטו והרמב"ם מציגים עמדות שונות. כל אחד, כמובן, מדבר מתוך ההקשר של השיטה שלו.

אצל סוקרטס הדברים, כרגיל, ברורים מאוד. ככה: לאדם יש נפש ויש גוף. מה יותר חשוב? בניגוד לסבתות שלנו ו"העיקר הבריאות" שלהן, סוקרטס מדגיש כי הנפש חשובה יותר. עשיית עוול פוגעת בנפש, ומכאן שהיא בעצם מהווה את המקבילה למחלה גופנית. בעצם, כל מי שעושה עוול הוא חולה נפש, במובן המילולי.

מכאן, שעלינו לעשות כל שביכולתנו בכדי להימנע מלעשות עוול מצד אחד, ובכדי לעשות את המעשים הנכונים והטובים מצד שני. אלא שזה לא תמיד קל לגלות מה הדבר הנכון לעשות. בשביל זה, אומר סוקרטס באופן לא מפתיע, צריך להיות פילוסוף.

החוויה העיקרית של אפלטון היא הפער בין המושגים המושלמים והנקיים, כמו למשל יופי, או צדק, לבין ההתגלמויות שלהם בעולמנו הגשמי, שבו שום דבר אינו באמת טהור. בר רפאלי אולי יפה מאוד היום, אבל אם נבדוק אותה בעוד 50 שנה, נראה שהיא כבר לא כל כך יפה. מה שבטוח, שאם נוציא אותה מקברה עוד 500 שנה, היא תהיה עוד יותר פחות יפה. זה נכון, אומר אפלטון, שיש יופי בעולם - אבל כל דבר יפה הוא כזה בגלל שהוא נוטל חלק בדרך מסוימת באותו מושג טהור, באותה אידיאה, של יופי. ולא רק שהאידיאות הללו אכן קיימות - הן הרבה יותר קיימות מאשר כל דבר בעולם שלנו. בעצם, יש עולם נפרד של אידיאות, שקיימות שם, משחקות שש בש אחת עם השניה (אידיאת הנצחון תמיד דופקת שם מרס טורקי לאידיאת ההפסד), ומכוחן קיים כל מה שיש לנו כאן.

מכאן, שעלינו לנסות לראות דרך הדברים החלקיים שבעולם שלנו - להסתכל ולראות דרכם את האידיאות שהופכות אותם להיות מה שהם. כך נוכל לדבוק באידיאות, ובמיוחד באידיאה מספר אחת - הלא היא אידיאת הטוב. בשביל זה, אומר אפלטון באופן לא מפתיע, צריך להיות פילוסוף.

קורס שלי על "מורה נבוכים" במרכז הקהילתי בית הכרם - מהרו להירשם!

אחרי החגים, אתחיל להעביר סדרת הרצאות על "מורה נבוכים" במרכז הקהילתי בית הכרם:

בספר הפילוסופיה היהודית החשוב ביותר, מראה לנו הרמב"ם כיצד אפשר ליישב יחד תפיסות עולם שונות, לבחון אותן לעומק, ואף להפוך לאנשים טובים יותר.

בסדרת הרצאות נשלב העמקה פילוסופית עם הצגה מעניינת ומהנה, שתתאים לחילוניים וגם לדתיים, לבעלי ידע מוקדם וגם למתחילים, ונראה כיצד יכול הספר לתרום גם לחיינו היום.

הסדרה בהנחיית איתן בן-דוד, בעל תואר שני בפילוסופיה בהצטיינות מהאוניברסיטה העברית. בסדרה 14 מפגשים בני שעה וחצי, במרכז הקהילתי בית הכרם.

מתחילים אחרי החגים – הזדרזו להירשם!

להרשמה התקשרו לטלפון 02-6423710. לפרטים נוספים אפשר לפנות ישירות אליי: eitanbenda@gmail.com.

חיסולי חשבונות בשומרון - אנחנו משאירים להוליווד אבק!

ספר מלכים הופך לעתים קרובות לסרט קולנוע משובח. העלילה מפתיעה ומותחת, הדם נשפך כמים, יש משפטי מחץ - חסר רק שוורצנגר (טוב, גולית עשה את הנאמבר שלו בספר שמואל(.

העלילה מתחילה כשאלישע, הנביא הבכיר של התקופה, מצווה את אחד מבני הנביאים: "חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד. וּבָאתָ שָּׁמָּה וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי, וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר.  וְלָקַחְתָּ פַךְ הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ: 'כֹּה-אָמַר ה': מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל!' וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה, וְלֹא תְחַכֶּה".

בן הנביאים באמת הולך, ומוצא את אותו כשהוא יושב עם שרי החיל. הדיאלוג קצר: "'דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר', וַיֹּאמֶר יֵהוּא: 'אֶל מִי מִכֻּלָּנוּ?' וַיֹּאמֶר: 'אֵלֶיךָ הַשָּׂר'". דמותו של יהוא, שעד עכשיו היה אלמוני עבורנו, מתחילה לקבל אפיון ונוכחות: אנחנו מבינים כאן שהוא כבר איש עם מעמד בכיר.

יהוא משתכנע: "וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה, וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ: 'כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל עַם ה', אֶל יִשְׂרָאֵל. וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ, וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל. וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב, וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל. וְנָתַתִּי אֶת בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה.וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר' וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס".

כמו כל סרט קולנוע טוב, זה הזמן לפלאשבק:

איך להתאהב ברמב"ם בעקבות פיסקה אחת?

יש לי לא מעט תשובות כשאני שואל את עצמי למה אני נמשך כל כך ל"מורה נבוכים". אחת מהן יכולה להתמצות בפיסקה אחת שהרמב"ם כותב. כמה שורות שמקפלות שיטה שלמה, הן מבחינת הטיעונים עצמם והן מבחינת היחס לקוראים. בכדי להבין את היופי, דרוש כרגיל מעט רקע.

הרמב"ם סבור שיש מקום לתת טעמים למצוות. לדעתו, המצוות אינן רק סמל לצייתנות הנדרשת מול האל, ואינן רק רצפט שהדוקטור רשם ואנחנו צריכים לקחת שלוש פעמים ביום אחרי האוכל. יש להן את כל ההגיון שבעולם, אלא שלגבי חלקן איבדנו את ההקשר שיאפשר לנו לראות את ההגיון הזה. במקרים רבים, אומר הרמב"ם, המצווה שנראית לנו היום חסרת מובן יצאה בזמנו נגד סוג מסוים של עבודת אלילים. הבעיה היא שהמצווה הזו הצליחה יותר מדי; היא עקרה את העבודה הזרה טוב כל כך, עד שכבר לא נשאר במי להילחם. זה קצת כמו עם עמלק, אותו עם ארור שהוציא לנו את הנשמה, רק שהיום הזכר היחיד שיש לו הוא אותה מצווה בתורה שתובעת מאיתנו, באופן פרדוקסלי, למחות את זכרו.

הרמב"ם מסביר ב"מורה נבוכים" ובמקומות אחרים שהוא יצא למסע, שהיום היינו קוראים לו אקדמי. הוא עיין בפרוטרוט בכל ספר של עבודה זרה שהצליח רק לשים עליו את ידו, וגילה מחדש את ההקשרים האבודים של המצוות, אלה שיאפשרו לו לחשוף מחדש את המשמעות במצוות שנראות לנו היום תלושות ומוזרות. והוא אכן מצליח במשימה הזו מול מספר רב של מצוות, אבל לא מול כולן. שניגש לפיסקה?

למה חשוב להיות פוליטיקאי לפעמים? ולשלוח את הילדים לקלינאי תקשורת?

אחרי שגדעון מצליח לעשות את הבלתי ייאמן, ובעזרת 300 איש בלבד לזרוע מהומה במחנה מדין ולהביא לתבוסתם המוחצת, ניתן היה לצפות לאווירה מפרגנת מצד העם היושב בציון. אלא שכבר לפני 3,000 ומשהו שנה, זה לא היה מובן מאליו. שבט אפרים, הספרטנים שלנו, זועמים על שגדעון לא קרא להם מראש להצטרף אליו ללוחמה, אלא רק הזעיק אותם אחרי שהמדיינים החלו לנוס על נפשם (מעשה מקובל בקרב השופטים, שאיש מהם לא הצליח - או לא ממש ניסה - לאחד את כל העם כנגד אויב מסוים):

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם: 'מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן?', וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה".

אבל גדעון, כמו שאומרים, הוא לא פראייר.

איזה אלוהים אתם מעדיפים?

אחד המתחים הבסיסיים ביחס בין האדם הדתי לאל נובע מהצורך הכפול שלנו.

מצד אחד, אנחנו רוצים אלוהים שיקשיב לנו, שישמע אותנו, שיהיה כתובת לפניות. בקיצור, מישהו שיגיד לאראלה להתקשר דווקא אלינו.

מצד שני, אנחנו רוצים אלוהים שהוא עליון, שהוא מעבר לכל זה. שהעוצמה שלו היא כל כך גדולה עד שהוא סידר כבר את כל היקום מראש. הוא סגר את כל הפינות, והוא לא צריך לעקוב אחרי הכל עכשיו בשבע עיניים רק כדי לוודא שהכל דופק כמו שצריך.

בואו נמשיל את אלוהים למתכנת שעובד על פרויקט גדול, למשל קביעת התנהגותו של רובוט משוכלל. איזה מתכנת נעדיף: האם כזה שחשב על הכל מלכתחילה, כך שהעסק דופק פיקס ואין שום תקלות? או כזה שכשנבוא אליו עם תלונות לגבי הדרך שבה הרובוט עובד הוא יידע לסדר את זה בשניה?

כשמנסחים את הדברים בצורה כזו, נראה שברור שנעדיף את המתכנת הראשון.

למה קדאפי היה מסכן עוד כשהיו לו שומרות ראש?

אלפיים ומשהו שנים לפני ניטשה, כותב אפלטון (בפי קאליקלס) כיצד החוקים נכתבו על ידי האנשים החלשים והמרובים. הם משכנעים את החזקים שזה עוול מצידם לנסות להתעשר עוד יותר, בעוד שהאמת המוסרית - לפי הטבע - היא שהנעלה זכאי ליתרון שיש שלו. גבר נאה וטוב, להבדיל מפילוסוף חנון, לא מתעסק בשטויות ילדותיות ובפתפותי ביצים בזמן שהאחרים חוגגים. במקום זה, חברים, גבר אמיתי מתעשת, תופס את עצמו בידיים, נותן לתאוותיו להתפרע, "וכשהן גדולות ככל האפשר, צריך שיהא בידו לשרתן באומץ לב ובתבונה, ולמלאן במה שעשוי להעיר מדי פעם בפעם את תאוותו". עכשיו, רוב בני האדם לא יכולים לחיות ככה, אפילו שהם היו מתים לעשות את זה, אז הם אומרים, כמו ההוא שעף מקורס טיס והולך לנ"מ, "אם אני לא טס - אף אחד לא טס", ומנסים להחדיר בכולם את הסברה השגויה שלרדוף רק אחרי התאוות שלך זה רע.

אם הטיעונים האלה מזכירים לכם את הנאציזם, אתם לא לבד. אבל בנאציזם נוסף גם המימד של ההכרח, של החובה המוסרית שאי אפשר להתנער ממנה: הנאצי לא סתם ניסה להשתלט על העולם כי בא לו, הוא ניסה להשתלט על העולם כי העובדה שהוא נעלה מחייבת אותו מוסרית לעשות את זה; הוא פשוט חייל צייתן של הרוח הגדולה ממנו. ובחזרה ליוון:

סוקרטס, כהרגלו, לא מתרגש. מול המודל של קדאפי עם משקפי השמש, האוהל, ושומרות הראש, הוא יביא שני אביזרי במה פשוטים:

איך להרוס סיפור טוב עם עוד סיפור טוב?

סיפורי דוד ושאול הם אולי המקום שבו בולט לעין יותר מכל מגוון הסיפורים שהסתובבו להם בקרב עם ישראל לפני שחוברו להם יחדיו.

הנה, שמואל א' פרק כ"ד:

שאול מקבל דיווח לפיו דוד מסתתר במדבר עין גדי, ויוצא ללכוד אותו. דוד ואנשיו מתחבאים במערה, שאול עובר ליד, הטבע עושה את שלו ושאול לוקח כמה דקות ועיתון ונכנס לאותה המערה. אנשי דוד אומרים לו:

"הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ: 'הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת-אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ', וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ". הנה, סוף סוף דוד מקבל צ'אנס, ממש בהתערבות אלוהית: כל שעליו לעשות הוא להתגנב לרגע אל שאול, שעסוק בינתיים בענייניו, והופ - חייו כבר לא יהיו בסכנה, וכמובן המלוכה תהיה שלו.

דוד לא עונה. הוא מתגנב בלאט וחותך-כורת את כנף מעילו של שאול, במקום להרוג אותו. איזו גדלות נפש! הוא מסביר לאנשיו: "חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ, כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא. וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל".

שאול מסיים ויוצא לדרכו. דוד יוצא אחריו ונושא נאום קצר ובנוי לתלפיות.

מה קורה בין הרמב"ם וחז"ל ב"מורה נבוכים", ואיך היחסים ביניהם משפיעים על קוראי הספר היום?

מה אפשר ללמוד מהיחס של הרמב"ם לחז"ל ב"מורה נבוכים"? היכן הוא מתעמת איתם? היכן הוא נוקט בסלחנות, והיכן הוא מוקיע את דעותיהם? ומה רלבנטי לקוראים של ימינו?

ב"מורה נבוכים", כמו ביתר כתבי הרמב"ם, רוב ההתייחסויות הגלויות לחז"ל מביעות קבלה ללא סייג של עמדותיהם. אבל, כרגיל, במבט מעמיק הדברים מורכבים יותר.

במקום הראשון בו נידונים באריכות דברי חז"ל, מסיים הרמב"ם את הפרק באזהרה נגד זלזול בהם: "מי שרוצה, לאחר הדברים האלה, לחשוב עליהם רעות מתוך רשעות וכדי להפחית בערכם של מי שהוא לא ראה ושאין הוא יודע את ערכם – אין בכך היזק להם ז"ל". לאורך החיבור הוא מסתמך פעמים רבות מספור על קביעות ואמירות תלמודיות לטובת ביסוס טענותיו.

יחד עם זאת, במספר לא מועט של סוגיות בספר, יוצא הרמב"ם מפורשות נגד עמדותיהם של חכמי הגמרא. ניתן לחלק את הסוגיות הללו לשני תחומים, כאשר היחס של הרמב"ם לחז"ל בכל אחד מהם יהיה שונה בתכלית: התחום המדעי מחד, והתחום ההגותי מאידך.

התחום המדעי כולל טעויות של חז"ל שנבעו מחוסר ידיעה מספקת בטבע המציאות. למשל, הם התירו שימוש ברפואות מסוימות משום שחשבו בטעות שהן אפקטיביות:

"אל יקשו עליך (הדברים) ההם שאותם התירו, כגון מסמר הצלוב ושן השועל, כי באותם ימים סברו שהם תוצאות הנסיון, ונעשו משום רפואה".

דוגמאות אחרות כוללות טעויות של חז"ל בנוגע לאסטרונומיה.

איך אומרים אלוהים ביוונית? ולמה אין לו מושג שאנחנו כאן?

כולנו מכירים את דמויות האלים מהמיתולוגיה היוונית: מדובר בשילוב של אופרת סבון עם סרטי גיבורי על הוליוודיים. חבורה של טיפוסים גועליים למדי, שיכולים לעשות כמעט כל מה שבא להם: נלחמים ביניהם, רוצחים, ובאופן כללי מבצעים באדיקות את כל ההנחיות במדריך הלונלי פלאנט לסדום ועמורה.

כבר אפלטון, וכנראה גם סוקרטס (הכנראה זה בגלל שאין לנו כתבים משל סוקרטס, ואפלטון כתב כמעט תמיד בצורת דיאלוגים בהם הדובר הוא כביכול סוקרטס), יוצאים נגד התיאור הזה של האלים. ההגיון פשוט: אם הם נעלים מאיתנו, כמובן שלא יתכן שתהיה ביניהם מחלוקת לגבי מה ראוי ומה מגונה, ולכן ודאי שלא יילחמו ביניהם. ואם הם נעלים מאיתנו, כל העולם התחתון שהולך שם למעלה הוא רק סיפורי אגדות.

אריסטו ניגש לסוגיית האל, כדרכו, באופן יסודי ושיטתי. לפני שנצלול לעומק, חשוב יהיה להדגיש את הצורך בגמישות מחשבתית מצידנו: צורת החשיבה של היוונים לפני 2,300 שנה שונה מאוד משלנו, למרות שהשפיעה עליה מאוד. בנוסף, אציג כאן רק את נקודות המפתח; בפוסטים עתידיים התמונה תלך ותושלם בהדרגה.

כנקודת פתיחה, בואו נחשוב מה מאפיין את היצורים החיים. החשיבה היוונית השיבה על כך במונחי התנועה: דבר חי הוא דבר שיכול להניע את עצמו. כדור לא יכול להחליט לזוז - הוא צריך משהו חיצוני שיזיז אותו. אבל העץ בחצר שלי גדל והופך משתיל לאילן בכוחות עצמו, והכלב שאין לי הורס את הרהיטים בכוחות עצמו.

אוקיי. ומה גורם לבעלי החיים ולצמחים לנוע? התשובה היא הארוס (eros), התשוקה, המצויה בתוך הנפש. התשוקה למזון מניעה אותי אל המקרר בשתיים בלילה, התשוקה לחיים מניעה את האיילה לברוח מהנמר המסתער עליה. העניין החשוב כאן הוא שהגורם המניע נמצא בתוך הנפש, בתוך היצורים החיים, ולא מחוצה להם.

הצעד הבא מנסה להכליל את הדברים לרמת הקוסמוס, היקום כולו. כשאריסטו מנסה להבין מדוע השמיים נראים ומתנהגים כמו שהם נראים ומתנהגים, הוא מגיע למסקנה שהארץ נמצאת במרכז, והיא מוקפת בכדורים שקופים המוכלים זה בתוך זה, כמו קליפות של בצל (התרגום המקובל לעברית הוא "גלגלים"). בתוך כל גלגל משובץ כוכב, או כמה כוכבים. למשל, הירח משובץ בגלגל הקרוב ביותר לכדור הארץ, והגלגל הזה משלים סיבוב מלא פעם בחודש; השמש משובצת בגלגל שלה, המשלים סיבוב מלא פעם ביום. בהמשך נמצאים הגלגלים של כוכבי הלכת השונים, המשלימים את הסיבובים שלהם כל אחד בקצב שלו, ובסופו של התהליך נמצא הגלגל האחרון, שבו משובצים כוכבי השבת. וזהו. היקום של אריסטו הוא סופי; את היוונים, מסתבר, פחות הטרידה השאלה מה בדיוק נמצא מטר מעבר לו. (ואגב, האם באמת ברורה לנו המשמעות של יקום שהוא אינסופי?)

איך הדברים קשורים לענייננו?

יש גם פייסבוק!

שלום לכולם,

בשעה טובה עליתי לרשת גם בפייסבוק:
 https://www.facebook.com/pages/And-now-philosophy/501207423289353

אפשר גם לחפש "And now philosophy".

שבת שלום,
איתן.

רבי אלישע בן אבויה "אחר" - הדתל"ש הראשון

רבי אלישע בן אבויה, המכונה "אחֵר", הוא אחת הדמויות המסקרנות ביותר בתלמוד. מה יכול היה להביא את אחד מגדולי הדור, שהכתוב מעיד עליו שהיו בו גם תורה וגם מעשים טובים, לעשות דבר שכמוהו לא נשמע - לנטוש את דרך התורה? כמה עמוק המשבר הפנימי שהוא שרוי בו? כיצד מגיבים חבריו?

קיימים כמה מקורות המסבירים את כפירתו של ר' אלישע. אם נשים לרגע בצד את השאלה איזה מהם נכון, אנחנו יכולים להרגיש, כבר מריבוי הסיפורים, את המבוכה הגדולה שאוחזת ברעיו, אלו שמנסים להסביר ולתרץ את המהלך הקיצוני הזה.

לפי מקור אחד, השהות בפרדס יחד עם ר' עקיבא, בן זומא ובן עזאי הובילה לכפירתו. על הארבעה שנכנסו לפרדס נפרט בפוסט עתידי, בינתיים די יהיה לומר שברור שהפרדס הוא מטאפורי, שכן מתוך הארבעה רק ר' עקיבא יצא בשלום; בן עזאי מת, בן זומא איבד את שפיות דעתו ואלישע "קיצץ בנטיעות". מכיוון שהסטטיסטיקה מלמדת שלרוב לא קורים דברים כה קיצוניים לארבעה שנכנסים לפרדס, נהוג להבין כי מדובר בעיונים מיסטיים כלשהם. על כל פנים, מסופר כי כשעלו הארבעה, במהלך מסעותיהם ברחבי התודעה, אל השמיים, ראו שם את המלאך מטטרון (מלאך בכיר במיוחד, שהוא הוא חנוך - אותו צדיק קדום מספר בראשית שהאל לקח אותו לשמים בעודו בחיים), כשהוא המלאך היחיד שנשאר לשבת עם כניסתו של האל. מכאן הסיק אלישע כי גם מטטרון הוא אל (אחרת, איך נסביר למה הוא יושב?). אגב, בהמשך הסיפור הזה עולה כי כהפקת לקחים מהאירוע העגום הורד מטטרון במידה מסוימת מדרגתו הבכירה.

לפי סיפור אחר, אלישע ראה במו עיניו אב המצווה על בנו לטפס על עץ כדי לקיים את מצוות שילוח הקן (שלא נדון בה כעת). לנגד עיניו הנדהמות של אלישע, הילד נפל ונהרג. כמובן, מות הילד דיו לבדו כדי לזעזע כל אדם, אולם היתה כאן סיבה נוספת: יש רק שתי מצוות בתורה שנאמר עליהן במפורש ששכרן הוא חיים ארוכים - כיבוד הורים ושילוח הקן. כיצד יכול להיות, אמר אלישע בליבו, שילד שזה עתה קיים את שתיהן, ימות מיד לאחר מכן?

ובמקום הראשון...

יש ויכוח ביני לבין אבי היקר לגבי הפסוק היפה ביותר בתנ"ך.

הוא מצביע על הקטע שבו לבן משיג את יעקב, שברח ממנו יחד עם נשותיו וילדיו - כלומר בנותיו ונכדיו של לבן, אחרי מרדף של שבעה ימים. לבן נוזף ביעקב: מה אתה בורח ממני ככה וחוטף את הבנות שלי כאילו הן שבויות חרב? לא הספקתי אפילו לתת להם נשיקת להתראות! חבל, הרי הייתי משלח אותך בשירה, בשירים, בתוף ובכינור! הייתי יכול לקרוע לך את הצורה, אומר לבן ליעקב, אבל שתדע שהאלוהים של אבא שלך דיבר איתי אתמול בחלום ואמר לי לא להתעסק איתך. אבל בסדר, אתה יודע מה, אני מבין שהתגעגעת למשפחה שלך. לגיטימי (לא גברי מי יודע מה מצדך, אבל לגיטימי). אבל מה פתאום גנבת את אלוהיי? תגיד, אתה לא מתבייש?

יעקב, שאינו יודע שרחל היא שגנבה את התרפים (ובשלב זה לא נעלה את השאלה למה היא עשתה את זה), עונה לקונית: לגבי הבריחה - חששתי שתגזול את בנותיך מעמי, ולגבי התרפים שלך: בכבוד, חפש, ותן לי גם לפרגן לך און דה האוס: מי שתמצא את זה אצלו גם יוצא להורג.

אחרי שלבן מחפש בכל המאהל ולא מוצא, ליעקב קופץ הפיוז. הוא מטיח בחמיו, זה שהחליף לו את הכלה מתחת לאף, זה שהעביד אותו בפרך עשרים שנה כשהוא עובד עליו שוב ושוב, את כל מה שצבר בבטן במשך עשרים שנים ארוכות: