מה, אלוהים לא יודע? הרמב"ם על עקדת יצחק ועל הנסיון

מושג הנסיון מעניין אותי במיוחד, כי הוא אחד מאותם מקומות שבהם יש התנגשות ישירה בין התפיסה הבסיסית, הטבעית, הנאיבית משהו של אלוהים – לבין התפיסה הפילוסופית הבוגרת שלו. בתפיסה הבסיסית, כשאלוהים מצווה על אברהם להקריב את בנו יחידו, ברור שמדובר במבחן שהוא עורך לאברהם. ואנחנו במתח – אברהם יעשה את זה? לא יעשה? מי ינצח בקרב האיתנים המתחולל בנפשו המיוסרת? הרגש האנושי, הראשוני, הטבעי של האבהות – או הרגש הדתי, המתמסר? אברהם מוכיח את ערכו, ואלוהים בתגובה מסיר את המסכה, מחייך ואומר:

" אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי".

ועוד רגע מושון שלנו קופץ מאחורי השיחים.

אבל אז קופצת התפיסה המתקדמת, הפילוסופית, ומתחילה כדרכה להרוס את כל הכיף עם שאלה פשוטה: מה, אלוהים לא יודע? כשאני עורך את מבחן המרשמלו לילדים שלי, העוקץ טמון בכך שאני לא יודע אם אכן יש להם את הכח להתאפק כמה דקות ואז לזכות בגמול המתוק והדביק, או לא. אבל לי מותר לא לדעת, כי אני זה רק אני. אלוהים, מצד שני, הרי יודע הכל, ובאופן על זמני. הוא הרי כבר יודע מה מידת האהבה של אברהם אליו, לא? והוא יודע יותר טוב מאברהם מה אברהם יעשה עוד חמש דקות, נכון? 

הסיפור הבסיסי של הנסיון מושך אותנו לכיוון הדרמטי והמותח, ובשביל זה הוא צריך לצייר את אלוהים כמי שבוחן, מנסה – ונוכח לדעת משהו שלא ידע קודם. אבל נראה שהתפיסה המתקדמת יותר של אלוהים כיודע כל שומטת את הקרקע מתחת לכל הרעיון, ובמלים אחרות – בשביל מה צריך את כל הבלגן הזה?