יום רביעי, 28 באוקטובר 2015

איך פסוק וחצי משנה עולמות: על אליהו הנביא

יש לא מעט אישים שהדמות המקראית שלהם שונה מאוד מהדמות שעוצבה לאחר מכן, במדרשים ובמסורת. אפשר לחשוב למשל על עשו, השטן הגדול של חז"ל שקריאה זהירה של המקרא דווקא מראה שהוא מוצג באור טרגי ואנושי למדי. הניגוד הזה מגיע לשיא מסקרן במיוחד אצל אליהו הנביא, הזקן החביב שמלווה אותנו בליל הסדר ובברית המילה, מחליף מלים עם חכמים נבחרים ומתגלה לצדיקים.

קשה לשכוח את דמותו המקראית של אליהו. האיש, כמו ישראלים טובים רבים מאז ועד ימינו, לא ראה חשיבות מרובה בטאקט. הוא עולה על הבמה המקראית בתנופה, בלי שום הקדמה ואקספוזיציה, ופשוט מודיע למלך ישראל, אחאב, שמעכשיו עד הודעה חדשה (מצדו כמובן), לא יהיה טל ולא מטר. כשהאלמנה מצרפת שתחת קורתה הוא מוצא מסתור מביאה אליו את בנה הגוסס, הוא פונה לאלוהים בספק תחינה, ספק האשמה: "ה' אֱלֹהָי, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?".

כשהוא מקנטר את נביאי הבעל, במעמד על הר הכרמל שבו מתבצע עימות הבחירות הכי חד צדדי בהיסטוריה, קצת לפני שהוא פוקד על העם המשולהב לסגור איתם את החשבון, הוא דואג לסובב את הסכין: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ!', וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם, וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: 'קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל, כִּי אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ, וְכִי דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ".

כשהאל בכבודו ובעצמו שואל אותו, אחרי הליכה של ארבעים ימים במדבר עד להר חורב, "מה לך פה אליהו?", הוא לא מהסס לומר בדיוק את מה שהוא חושב על העם שלו. בתגובה מארגן לו אלוהים תצוגת תכלית, שמדגימה שכוחו של האל אינו נמדד רק בכוחו ההרסני ובעוצמתו הבלתי נדלית, ולא ברעשי תופת, אלא דווקא בקול דממה דקה. ואז אלוהים שואל שוב, בעדינות: "מה לך פה אליהו?". ואליהו הנביא, כמו אליהו הנביא, חוזר שוב על אותן מלים בדיוק: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

וכאשר אחזיה, מלך ישראל אחרי אחאב, שולח אליו גדוד של חמישים איש כדי לקרוא לו אחרי שהוא שומע על נבואת הזעם שלו אודותיו, אליהו שורף אותם, וגם את החמישים הבאים אחריהם, כשהסיבה היחידה שאפשר להבין מהטקסט היא הסגנון הצבאי של דבריהם.

בקיצור, לאיש יש את הסגנון שלו. והוא לא מישהו שהייתם רוצים להתעסק איתו.

והכל נכון – אבל רק למקרא. או נכון יותר, רק לספר מלכים.