יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

קצת על שפינוזה: איך מתוך שיא הבירוקרטיה בוקע האושר חסר הגבולות, ואיך זה קשור לקהלת, לקבלת האר"י, לאפלטון ולפיתגורס?

ברוך בנדיקטוס שפינוזה הוא אדם מלא סתירות.

מצד אחד, הוא פילוסוף רציני. מאוד. הוא מאוד לא מתחבר לנטיה של פילוסופים רבים לזרוק מונחים ומושגים באוויר, תוך נפנופי ידיים, מבלי לספק הוכחות עקביות וברורות. אז את ספרו העיקרי, "אתיקה", הוא מחליט לכתוב בצורה יוצאת דופן. בכדי לשכנע את הקורא באמיתות טיעוניו, הוא לוקח את הדגם האולטימטיבי של כתיבה פורמלית ובירוקרטית - ספרו רב המכר (באמת!) של אוקלידס על הגיאומטריה. כמוהו, הוא מתחיל בסדרה של כמה אקסיומות, ומשם נותן גז בסדרה של משפטים והוכחות, גזירות ונביעות לוגיות. אבל המטרה שלו היא לא ממש לדבר על צורות ומצולעים, אלא לשרטט את דמותו של אלוהים, את מהותה של הנפש, את הרגשות השונים - ואת העולם כולו.

היומרה פנטסטית: לבנות מבצר לוגי שכולל את כל האמיתות כולן. שבע אקסיומות וכמה הגדרות שמתוכן נגזר הכל. בימינו אנחנו רגילים לחשוב על הטבע כאל משהו לוגי (אם מניחים בצד את הבלגן של תורת הקוואנטים), אבל איננו נוהגים לחשוב על הרגשות כעל משהו שניתן לכמת ולהוכיח. והנה בא שפינוזה וכותב בהקדמה לחלק שבו הוא עוסק ברגשות: "...ואעיין אפוא במעשי האדם וביצריו כאילו היתה זו שאלה של קווים, משטחים וגופים".

בהחלט משפט שרק גבר יכול לכתוב.

אבל מצד שני...

היינו מצפים שהאדם הפורמלי, הלוגי והעקבי הזה, יהיה בוק. שיכלה את חייו בבניית הוכחות יבשות ועגומות. אבל אז אנחנו מגלים שמתחת לכסות היבשה והגרמנית הזאת, יש לב של ברסלבר שרוקד על גג של מיני ואן.


יום שישי, 1 באוגוסט 2014

פרשת דברים: על אכזבה ואהבה, וכמה מילים על המצב

משה לוקח את הנשימה שלפני.

העם מתכנס כדי לשמוע את דבריו בפעם האחרונה. גברים, נשים, ילדים, אוהלים ככל שהעין יכולה לראות. רוח קלה נושבת. שקט.

ומשה מרגיש שהוא כבר לא יכול יותר.

יש לו כל כך הרבה דברים לומר להם. והם לא מחמיאים במיוחד.

המנהיג שבו, המחנך שבו, עוד מקווה שזה לא אבוד. שהדברים שיאמר להם יזיזו אצלם משהו. שאחרי שהעם ישמע את הנאום הארוך הזה, שיסקור את תולדותיו של העם מנקודת המבט של משה, הם יתחילו להבין. שזה לא יתכן שעם חווה את שרשרת הנסים המופלאה הזו, נוחל נצחונות צבאיים מרשימים - ועדיין מתנהג בכזו ילדותיות. שזה בלתי אפשרי שבזמן שבו נוסדת הדת המופלאה ביותר שהעולם ראה, רק אנשים ספורים מצליחים להשתנות באמת ולהפסיק לרדוף אחרי הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם.

הוא רוצה לצעוק.

והוא יצעק. אוהו איך הוא יצעק.