יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

הגמישות של ההלכה: על פרשייה עכשווית, הלל הזקן ונדיה קומאנצ'י

יתכן ששמעתם על פרשיית פייסבוק שפרצה לאחרונה, כאשר גיורת בשם (בדוי?) ג'ניפר תיארה את המעמד שבו היתה צריכה לטבול בכדי לעבור סופית לצד של הטובים. לאחר שטבלה כנדרש לעיני הבלנית, נותר עוד שלב אחד. היה עליה להתכסות בחלוק, ולטבול שוב - אלא שהפעם לעיני שלושה דיינים. זכרים כמובן.

החוויה היתה עבורה קשה ביותר. היא כתבה את הדברים רק כעבור מספר שנים, אולם ניכר כי הזמן לא הקהה עבורה את הכאב. והשאלות שהיא שואלת קורעות את הלב; בין היתר, היא שואלת כיצד יתכן שההלכה המקפידה כל כך על צניעות (למשל באיסור מצב בו גבר רואה את שיערה של אישה נשואה) לא חסה על צניעותה של אותה גיורת, שהיה עליה לטבול שוב ולברך לעיני שלושת הדיינים, בכדי לוודא שהיא אכן עושה זאת כנדרש.

ניכרים דברי אמת, והדברים קורעים את הלב. אולם היה מעניין במיוחד לראות את תגובתו הפומבית של הרב אליהו גליל, שהתפרסמה כאן. הוא מביא את ההלכה כלשונה:



יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

על כתיבה מול זיכרון: התורה שבעל פה, סמארטפונים, אפלטון והרמב"ם - וגם בטהובן וגלן גולד!

אין ברירה: רבי יהודה הנשיא מחליט לעשות מהפכה.
חורבן בית המקדש השני אמנם היה מכה קשה ביותר לעם ישראל, אבל בכל זאת המשכנו לגור כאן, והתחלנו את תהליך ההמצאה מחדש של היהדות; התהליך שיידע להשלים עם אובדן הלב הפולחני של היהדות, ולהחליף אותו בלב פועם חדש של בתי כנסת ותפילות. במשך דור או שניים נדמה היה שהמודל העתיק והוותיק יחזיק מעמד, שנוכל לשמור על המסורת שבמסגרתה ההורים מלמדים את הבנים, והחכמים את תלמידיהם. אבל עכשיו, אחרי כשלון מרד בר כוכבא סביב 135 לספירה, עם כמות עצומה של הרוגים וגולים, כבר אי אפשר לסמוך על המנגנונים הישנים. כבר אי אפשר לסמוך על הזכרון שעובר בעל פה במשך שנים. המציאות ההיסטורית מתנגשת באופן חסר רחמים ביהדות כפי שהתקיימה במשך זמן רב, רב מאוד.

אז אין ברירה. את התורה שבעל פה, שבמשך דורות רבים היה מוסכם ומקובל שאסור להעלותה על הכתב ("דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב"), צריך להעלות על הכתב. או, אם לדייק, צריך קודם כל ללכת ולאסוף מבתי המדרש השונים בארץ ישראל. במרוצת הדורות, היו חכמים שייסדו בית מדרש שפעל לפי שיטתם שלהם, ורבי יהודה הנשיא יוצא למשימה, אקדמית למדי, של איסוף ושימור השיטות השונות ואיגודן לחיבור אחד - המשנה. כתיבת הדברים תביא לביצור שלהם, להגנה עליהם מפני פגעי הזמן והקטסטרופות ההיסטוריות שהיו ושעוד יבואו. או בלשונו הצחה של הרמב"ם בהקדמה ל"משנה תורה":

"ולמה עשה רבנו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, וממלכת הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות: חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא יישכח".

ואכן, המפעל המונומנטלי הזה עולה על כל הציפיות. החיבור החדש אכן מצליח לשמר את התורה שעד אז היתה בעל פה, על מחלוקותיה ומורכבויותיה. יתרה מזאת: הוא מהווה בסיס לתלמוד, שמצידו יתפקד כמרכז חיי העיון היהודיים במשך מאות רבות של שנים. 

המהפכה הצליחה, מעל ומעבר לתקוותיו של רבי יהודה הנשיא.

אבל, מתגנבת השאלה, אם המהפכה היתה כל כך מוצלחת, למה לא הועלו הדברים על הכתב עוד קודם? מה הרווחנו במשך הזמן הרב שבו התורה שבעל פה היתה באמת רק על פה?

לפני שנציע כיוון או שניים, כדאי לעצור לרגע ולומר כמה מילים על הרעיון של התורה שבעל פה:


יום חמישי, 23 באוקטובר 2014

מגדל בבל - כמה הערות, ובעיקר הצצה לשכנים


סיפור מגדל בבל, המופיע בפרשת השבוע "נח", זכור לכולנו:
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם, וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה". וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". 

וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה': "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת. וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

אפשר כבר עכשיו להעיר שתי הערות. 
ראשית, הסיפור מצטיין בסימטריה מרהיבה. גם בלי להיכנס לניתוחים של מילים ספציפיות, קל לראות כיצד האקט שנועד למנוע את פיצול האנושות הוא הוא שמביא דווקא לפיזורה. 
שנית, הענישה. עד כה, העונשים שהטיל האל על בני האדם היו קשים, וללא שאר רוח מיוחד: אדם וחוה גורשו מגן העדן, הגבר צריך לעבוד קשה, האישה תסבול בהריונותיה ותציית לבעלה, קין הרוצח יהיה נע ונד, וכמובן המבול שהיה נקודת המפנה. אחרי הבטחתו שלא להשמיד שוב 99.99% מהאנושות, הקורא סקרן לראות מה יהיה צעד ההתערבות הבא של האל בהיסטוריה, וכאן נכונה לנו הפתעה. האל בוחר בפתרון אלגנטי ומקסים: שיבוש הלשונות, זה הכל. אף שערה לא נופלת, אבל בניית המגדל והעיר מופסקת והאנושות מתפזרת. ממש עושה חשק לראות את העונשים הבאים בתור.

את עיקר הדיון אני רוצה להקדיש להצצה לשכנינו במזרח הקדום. נראה יחד איזה מגוון של נקודות השקה וחיכוך קיים בין הסיפור ב"בראשית" לבין המציאות ההיסטורית מחד, והחיבורים הבבליים והשומריים מאידך.


יום חמישי, 2 באוקטובר 2014

"זמנים זה קודש" - לא רק בטירונות: מה כל כך חשוב בלוחות שנה, הויכוח על מועד יום כיפור, ועל מגילות מדבר יהודה

תהום פעורה בין בוגרי טירונות צה"לית כהלכתה לבין שאר העולם. אחרי מאות פעמים שבהם קולו המונוטוני של המ"כ משלח אתכם להקפה נוספת של מגדל 7 בדקה וחצי, או לקיר וחזרה ב-45 שניות, עם האור הכחלחל הבוקע משעונו בלילה, אתם מפתחים תחושה טובה מאוד של זמן. לא רק את חשיבות הזמן אתם מפנימים, את המשקל הכבד של כל שניה שחולפת; הלמות השעון עצמה נצרבת בתודעתכם. מעתה ואילך, כשתאמרו "חמש דקות", אכן תתכוונו לא לשש ולא לארבע. זה צרוב.
אלא אם כן אתם נהג מונית, אבל זה סיפור אחר.

אז בטירונות למדנו שזמנים זה קודש, יחד עם שאר האמיתות המטאפיזיות דוגמת אלוהיותו של המ"פ. אכן, צה"ל הוא צבא העם - כי הקישור בין זמנים לקדושה עתיק מאוד, וחשוב מאין כמוהו.
עד שנת 175 לפני הספירה לא היתה בעיה. הכהנים בבית המקדש היו אחראים על ספירת הזמנים. אין זה דבר של מה בכך: כאשר התורה מצווה על חג מסוים בארבעה עשר לחודש X, יש חשיבות עליונה לקביעת היום בו אותו חודש מתחיל, ולסמכות שתוביל לכך שכל העם אכן יקבל עליו את הספירה הזו. כמה ימים היו בשנה? אנחנו יודעים להגיד: 365. איך אנחנו יודעים? ממשנה הדנה בקטורת שהקטירו בבית המקדש, תערובת שהיתה מדודה היטב כך שבכל יום היה על הכהן ליטול את החלק היומי. הקטע הרלבנטי קרוי "פיטום הקטורת", והוא חלק אינטגרלי מהתפילות מדי יום:
"פִּטּוּם הַקְּטׂרֶת כֵּיצַד: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ. שְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה מָנֶה בְּכָל יוֹם. מַחֲצִיתוֹ בַּבּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב. וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כּהֵן גָּדוֹל וְנוֹטֵל מֵהֶם מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. מַחֲזִירָן לַמַּכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה".

אז הנה: 365 ימים.

זה הזמן שבו חדי העין אמורים לעצור ולומר: רגע, אבל אנחנו התקדמנו מאז וסופרים אחרת; הרי הלוח שלנו אינו לוח השנה השמשי בן 365 הימים, אלא מעין פשרה בין לוח השנה הירחי, המונה 354 ימים דוגמת זה המוסלמי, לבין לוח השנה השמשי, פשרה שכוללת את החישובים המסובכים של השנים המעוברות!

איך התחולל המעבר הזה? או! כאן נתמקד במעבר הראשון, מהלוח השמשי ללוח הירחי. לא מדובר בסוגיה פשוטה; הדבר שנראה לנו כמו שינוי מינורי ואולי ביורוקרטי טמן בחובו שבר נורא. בפוסט עתידי, נשלים את התמונה בכל הנוגע לעיבור וללוח הנהוג כיום.

אז כאמור, עד שנת 175 הדברים מתרחשים כתקנם במקדש בירושלים. מאז ומתמיד, תפקיד הכהן הגדול עובר מאב לבן. גם בתקופה הקצרה למדי של חורבן בית ראשון, השושלת נשמרה. בן בכור אחרי בן בכור, כמו שצריך. הכהונה הגדולה שמורה לבני בית צדוק, משפחה כהנית המתייחסת כמובן לאהרן וללוי.


יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

משל המלמד והנער של הרמב"ם: על אופטימיות ופסימיות בחינוך, ואיך זה קשור לרוסו ולכוורת?

בפירוש המשנה, החיבור העצום הראשון של הרמב"ם, אותו כתב בין הגילאים 25-35, הוא עוצר פעמיים את שטף הדיון. למסכת אבות, העוסקת רבות בהוראות אודות החיים הנכונים, הוא מקדיש הקדמה העוסקת בנפש האדם ובדרך הנכונה לחיות, הקדמה המכונה "שמונה פרקים" (שכן בזמנו עוד לא הומצאה החלוקה הצה"לית לשלושה חלקים). העצירה השניה, הקרויה "הקדמה לפרק חלק" מופיעה לפני הדיון במשנה העוסק בעולם הבא - סוגיה מכובדת לכל הדעות.

בניגוד למה שאפשר היה לצפות, הרמב"ם אינו דן בהקדמה הזו רק בהבהרות לסוגיה הטעונה של החיים לאחר המוות. הוא כמובן עושה זאת, באומץ ובבהירות האופייניים לו, אולם הוא מעלה את הדיון לרמה גבוהה הרבה יותר.

משפטי הפתיחה מנחיתים מהלומת פטיש על הקורא. הרמב"ם מסביר כי נושא הגמול על המצוות מצוי במחלוקת רבה, עד כדי כך ש"כמעט לא תמצא בשום פנים אדם שנתבאר לו דבר זה, ולא תמצא בו דבר מוחלט לשום אדם - אלא בשיבוש גדול".

הוא ממשיך ופורט את חמש הדעות הנפוצות בז'אנר הגמול: הצדיקים זוכים לגן העדן הרווי בתענוגות גופניים בעוד הרשעים מנותבים לגיהנום המלא והגדוש בעינויים קשים, ימות המשיח יהיו סבבה והרשעים לא יתעוררו כדי להיות שם, תהיה תחיית המתים לצדיקים בעוד הרשעים יישארו קבורים ויפסידו את כל הכיף, הצדיקים יזכו לעושר ולאושר בעולם הזה בעוד הרשעים כרגיל לא, וערבוב של כל ארבע הגישות הללו.
לאחר שהוא מפרט את הדעות השונות לגבי הצפוי לנו בעולם שכולו טוב (אינשאללה), הוא עוצר ומסביר שבשאלה עצמה יש משהו פסול. התהייה אודות השכר הצפוי לנו במידה ונבצע את המוטל עלינו אינה מובנת מאליה ואינה נטולת בעיות. ההמון, אומר הרמב"ם, מעסיק עצמו בתהיות אין קץ: "היאך יקומו המתים: ערומים או לבושים, ואם יעמדו באותן תכריכים עצמן שנקברו בהם ברקמתם ובציורם וייפוי תפירתם, או במלבוש שיכסה גופם בלבד; וכשיבוא המשיח, אם יהיו שווים העשיר והדל, או אם יהיו בימיו חזק וחלש, והרבה שאלות כאלו בכל עת".

אבל יש שאלה חשובה הרבה יותר, אומר הרמב"ם, ואותה רק מעטים שואלים:


יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

מלכים ב, פרקים ו-ח: על מצור ומצורעים, יאיר לפיד, משל שלמה בגרסה המצמררת ועוד

בן הדד מלך ארם עורך מצור על שומרון, בירת ממלכת ישראל. המלך הוא יהורם, יורשו של אחאב, והנביא המרכזי הוא אלישע, יורשו של אליהו.
המקרא מעניק בידינו מעט פרטים: בעיר רעב גדול. ראש חמור, סחורה שבימים כתיקונם אין עליה תחרות מיוחדת, עולה שמונים כסף; רובע הקב חריונים (כן כן) עולה חמישה כסף. גם מבלי לעבור קורס בתורת המחירים, אנחנו מבינים שהמצב בעיר מתדרדר באופן חמור.
מלך ישראל יוצא לסיור על החומה. אישה אחת צועקת אליו: "הושיעה אדוני המלך!". הוא משיב ומבהיר לה את עובדות החיים - אין לו כל דרך לעזור לה: "מאין אושיעך? המן הגורן או מן היקב?!", היא שותקת. הוא מבין שמדובר במצוקה החורגת מגדר הרגיל, גם במצב הקשה של העיר. הוא מתרכך, נושם לרגע, מתקרב אליה, ושואל "מה לך?".

וַתֹּאמֶר: "הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי: 'תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם, וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר'. וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי, וַנֹּאכְלֵהוּ. וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר: 'תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ', וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ".

בוודאי עובר ליהורם בראש הסיפור המקביל על שלמה המלך, ופתרונו החביב והיעיל שמנע את שפיכות הדמים. איכשהו, ההשוואה לא משעשעת אותו. הוא קורע את בגדיו, לובש שק, ומצהיר: "כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף [נוסח השבועה המקובל], אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם".

הסיבה לעצבים נעוצה ככל הנראה באפיזודה שקדמה לאירועים הנוכחיים: בן הדד שולח כוחות מיוחדים בכדי לשבות את אלישע, ששהה באותה עת בעיר דותן. אלישע, שהפרקים הללו מלאים בסיפורי נסים מצדו, מכה אותם בסנוורים ומוליך אותם לעיר שומרון, שם הוא מסיר מעליהם את הסנוורים. יהורם המלך, שמבקש אישור מאלישע (אותו הוא מכנה "אבי") לסגור איתם את החשבון, נענה על ידי אלישע כי במקום לחסלם, עליו דווקא לערוך להם ארוחה גדולה ומפוארת ולשולחם בשלום.

האקט ההוא לא נראה עכשיו כמו מהלך מוצלח במיוחד. ואלישע הולך לשלם את המחיר.



יום חמישי, 4 בספטמבר 2014

הירשמו והפיצו בהמוניכם - קורס חדש שלי מתחיל אחרי החגים, על יהדות ועל פילוסופיה וכל האהבה שביניהן


שלום לכולם,

אתם מוזמנים להירשם לקורס חדש שלי, שיתחיל אחרי החגים במתנ"ס בית הכרם.

פעם בשבוע, ניפגש ונכיר יחד את האוצרות היפים של היהדות. נלמד אותם, נבחן אותם, נתרגש מהם, נבקר אותם, נתאהב בהם וגם נכעס פה ושם. נראה את הרעיונות הגדולים שמאחוריהם, ונשווה אותם לרעיונות גדולים אחרים מהעולם הפילוסופי הרחב.

נפגיש בין אברהם אבינו לרמב"ם, בין ר' אליעזר לישעיהו ליבוביץ, בין הוגים, מאמינים וכופרים; בין חוכמת החיים של חז"ל להשקפותיהם של הפילוסופים שהניחו את היסודות לתפיסת העולם המודרנית.

אני קורא לקורס "מבט חילוני ליהדות"; הדבר נועד בעיקר כדי להבהיר מה אין בו. מה שיש בו, בקורס, הוא הרבה אהבה, אבל אהבה מסוימת מאוד. אהבה שיורדת לעומקם של הדברים, ששמחה ומתגאה בנקודות היפות וגם יודעת להתרגז בנקודות היפות פחות. אתם יודעים, ככה זה כשאוהבים.

אז אנא: הירשמו ישירות מול המתנ"ס (בטלפון 02-6423710), הפיצו הלאה (share) בפייסבוק ובשאר האינסטושים למיניהם, כיתבו אליי (eitanbenda@gmail.com) או בפייסבוק לשאלות ולהבהרות, הציצו בבלוג (http://www.andnowphilosophy.com) לקבלת טעימות, ובואו להעמיק וליהנות!




יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

קצת על שפינוזה: איך מתוך שיא הבירוקרטיה בוקע האושר חסר הגבולות, ואיך זה קשור לקהלת, לקבלת האר"י, לאפלטון ולפיתגורס?

ברוך בנדיקטוס שפינוזה הוא אדם מלא סתירות.

מצד אחד, הוא פילוסוף רציני. מאוד. הוא מאוד לא מתחבר לנטיה של פילוסופים רבים לזרוק מונחים ומושגים באוויר, תוך נפנופי ידיים, מבלי לספק הוכחות עקביות וברורות. אז את ספרו העיקרי, "אתיקה", הוא מחליט לכתוב בצורה יוצאת דופן. בכדי לשכנע את הקורא באמיתות טיעוניו, הוא לוקח את הדגם האולטימטיבי של כתיבה פורמלית ובירוקרטית - ספרו רב המכר (באמת!) של אוקלידס על הגיאומטריה. כמוהו, הוא מתחיל בסדרה של כמה אקסיומות, ומשם נותן גז בסדרה של משפטים והוכחות, גזירות ונביעות לוגיות. אבל המטרה שלו היא לא ממש לדבר על צורות ומצולעים, אלא לשרטט את דמותו של אלוהים, את מהותה של הנפש, את הרגשות השונים - ואת העולם כולו.

היומרה פנטסטית: לבנות מבצר לוגי שכולל את כל האמיתות כולן. שבע אקסיומות וכמה הגדרות שמתוכן נגזר הכל. בימינו אנחנו רגילים לחשוב על הטבע כאל משהו לוגי (אם מניחים בצד את הבלגן של תורת הקוואנטים), אבל איננו נוהגים לחשוב על הרגשות כעל משהו שניתן לכמת ולהוכיח. והנה בא שפינוזה וכותב בהקדמה לחלק שבו הוא עוסק ברגשות: "...ואעיין אפוא במעשי האדם וביצריו כאילו היתה זו שאלה של קווים, משטחים וגופים".

בהחלט משפט שרק גבר יכול לכתוב.

אבל מצד שני...

היינו מצפים שהאדם הפורמלי, הלוגי והעקבי הזה, יהיה בוק. שיכלה את חייו בבניית הוכחות יבשות ועגומות. אבל אז אנחנו מגלים שמתחת לכסות היבשה והגרמנית הזאת, יש לב של ברסלבר שרוקד על גג של מיני ואן.


יום שישי, 1 באוגוסט 2014

פרשת דברים: על אכזבה ואהבה, וכמה מילים על המצב

משה לוקח את הנשימה שלפני.

העם מתכנס כדי לשמוע את דבריו בפעם האחרונה. גברים, נשים, ילדים, אוהלים ככל שהעין יכולה לראות. רוח קלה נושבת. שקט.

ומשה מרגיש שהוא כבר לא יכול יותר.

יש לו כל כך הרבה דברים לומר להם. והם לא מחמיאים במיוחד.

המנהיג שבו, המחנך שבו, עוד מקווה שזה לא אבוד. שהדברים שיאמר להם יזיזו אצלם משהו. שאחרי שהעם ישמע את הנאום הארוך הזה, שיסקור את תולדותיו של העם מנקודת המבט של משה, הם יתחילו להבין. שזה לא יתכן שעם חווה את שרשרת הנסים המופלאה הזו, נוחל נצחונות צבאיים מרשימים - ועדיין מתנהג בכזו ילדותיות. שזה בלתי אפשרי שבזמן שבו נוסדת הדת המופלאה ביותר שהעולם ראה, רק אנשים ספורים מצליחים להשתנות באמת ולהפסיק לרדוף אחרי הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם.

הוא רוצה לצעוק.

והוא יצעק. אוהו איך הוא יצעק.



יום שני, 23 ביוני 2014

זה לא דמוקרטיה פה: על פרשת קרח, על נפילתה ועלייתה של הדמוקרטיה, ועל האינדיבידואל

באיחור קל אך נסלח, הגיע הזמן לדבר על פרשת קרח. הפרשה נמנית על קומץ הפרשיות שנדמה שהן תמיד רלבנטיות, לא שונה בהרבה מפרשת "שלח לך", העוסקת בסיפור המרגלים. תמיד יהיה מי שיתלונן על זה שאנחנו מתחשבים בגויים במקום לבטוח באל ולעשות מה שבא לנו, שהרי נאמר "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", וההתחשבות הזאת היא חטא ממש כמו חטאם של עשרת המרגלים הסוררים.

אבל רגע. בואו ניזכר מה הסיפור של קרח.

כולנו זוכרים את סיפור הבסיס: קרח אוסף סביבו חבורת נכבדים ויוצא בטרוניה על משה. הנימוק העיקרי: עם ישראל כולם קדושים, מה פתאום אתה מארגן לעצמך ולאהרון שלטון של בודדים, שלטון של מקורבים? המדרש מחדד את הדילמה, ומרחיב את היריעה כך שמתברר שקרח הוא בכלל מספר 5 בהיררכיה של עם ישראל, אחד מקומץ הכהנים הזוכים לכבוד העצום של נשיאת הארון. משה, במפגן של גדולה אישית, מקפיד שלא להיגרר לוויכוח (לפחות לא בהתחלה, לפחות לא בגלוי), ומשאיר את ההכרעה בידי ההשגחה העליונה. לאחר מבחן שבו מצהיר האל על בחירתו במשה ואהרן, מגיע הסוף העגום שבמסגרתו קרח ועדתו צוללים למעמקי האדמה הפוערת את פיה.

אני רוצה לפתוח בהתעמקות בטיעוניו של קרח. מה הוא בעצם רוצה?

המדרש מפליג בתיאורים אודות הטקטיקה של קרח, שניסה להטות אליו את לב העם. בין היתר, מתואר איך הוא מספר כיצד אהרן הכהן מציק שוב ושוב לאלמנה עלובה ומסכנה בדרישות שונות ומשונות למתנות לכהנים. הוא חומד לעצמו את ראשית הגז של הצמר, וכשהאומללה נותרת בלי ברירה ושוחטת את הכבשה, הוא מופיע שוב בדלת, ובחיוך תובע לעצמות את החלקים המוקדשים לכהנים. חייבים להוסיף מילה על המדרש הזה: קרח מצטייר בו כפרסומאי מבריק: הטריק הראשון ברשימה הוא להפוך את הדיון לפרסונלי: זה לא הכהנים כקבוצה שמכבידים על העם, זה אהרן. מסר פשוט יותר, ויעיל יותר.

אבל כשמתבוננים בפרשה, רואים שהתמונה פשוטה בתכלית. המשפט היחיד בפי קרח, או יותר נכון בפי עדתו, הוא:
"רב לכם! כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?".

על הדעת עולה מיד הקטע בשמות י"ט, כשהעם מגיע להר סיני והאל פונה למשה ומעביר לו את המסר לעם, מסר שפותח באחת המטאפורות הקסומות ביותר במקרא:



יום שלישי, 3 ביוני 2014

מי בראש? על דקארט, יצר הרע, יוליסס והשותפים לתודעה שלנו

רנה דקארט, איש האשכולות בן המאה ה-17, שם לו למטרה בספרו "הגיונות" לבסס מחדש את הידע האנושי. היו לו את כל הסיבות להאמין שיצליח: הוא היה בעל מחשבה מקורית ובהירה, ובין השאר המציא את הגיאומטריה האנליטית, כלומר ייצוג מספרים על צירי X ו-Y. בזכותו, בקיצור, כל תלמיד תיכון מגיע לבגרות אחרי שהוא חקר כבר איזה פונקציה או שתיים במרתפי השב"כ.

כשדקארט מחפש וודאות, הוא נוקט במתודה יוצאת דופן: כדי למצוא את מה שוודאי, הוא אומר, אני מתכוון להעמיד בסימן שאלה כל מה שרק ניתן להטיל בו ספק קל שבקלים. כך, אם אצליח למצוא דבר מה שנמצא מעבר לכל ביקורת, אוכל לנסות ולבסס עליו את הבניין החדש של הידע האנושי. והוא יוצא למסע של ספקנות שנהוג לכנותה "מתודית", ספקנות שמטרתה למעשה לבסס ודאות, ולא רק להרוס ולהשמיד.

המהלך הראשון צפוי למדי: ממש כאילו יצא זה הרגע מהסרט "מטריקס", דקארט שולל את כל המידע המגיע אלינו מהחושים. מה שאנחנו מרגישים, מריחים וטועמים עשוי להיות אשליה ותו לא. למעשה, יתכן ואנו רק נשמות, בלי גוף כלל.
הצעד הבא, המסחרר, הוא טיעון החלום: אין בידינו שום קריטריון לדעת שאיננו חולמים ממש ברגע זה. הרי כל אחד מאיתנו חווה פעמים רבות כיצד במהלך החלום הוא משוכנע שהוא עדיין חי ופועל במציאות.

אוקיי, אז אולי אנחנו חולמים עכשיו. אבל גם בחלום, שתיים ועוד שתיים הן ארבע. גם בחלום, דבר והיפוכו אינם יכולים להתקיים זה בצד זה. במלים אחרות, חוקי הלוגיקה והמתמטיקה תקפים גם שם. אמנם משולש פיצה יכול להפוך לשטיח מעופף, אבל גם בחלום יהיו לו 180 מעלות.

אלא אם כן...



יום ראשון, 11 במאי 2014

איך מוכיחים שאלוהים קיים? על הגביע הקדוש של הפילוסופים

הפילוסופיה המערבית איתנו כבר זמן רב למדי. בימים אלה היא חוגגת פלוס מינוס 3,500 אביבים. ממעוף הציפור אפשר להצביע על לא מעט בעיות שעלו במהלך השנים הללו וטרם זכו לפתרון של ממש (בינינו, קשה להצביע על בעיות שכן זכו לפתרון כזה). קבוצה אחת של שאלות נוגעת לתחום המוסר: מה ראוי לעשות? האם יש מקרים בהם מותר לעשות עוול? קבוצה שניה נוגעת להפרדה בין הגוף לנפש: האם יש הצדקה לבצע הפרדה כזו? ואם כן, איך בכל זאת השניים יכולים להוות אחדות כפי שאנחנו חשים בעליל?

הסימפוניה הבלתי גמורה הזו כוללת בתוכה פרק מעניין במיוחד. במשך שנים רבות - החל באריסטו, ביתר שאת בקרב הפילוסופים הנוצרים דוגמת דקרט, וכלה בענקי ההגות של ימינו אמנון יצחק וזמיר כהן מערוץ "הידברות" - הגביע הקדוש של הפילוסופים היה ההוכחה שהאל קיים. את בעיית היסוד ניתן לנסח כך: הדתי המצוי מאמין באל משום שהוא מאמין בהתגלות, כלומר מקבל את את הרעיון לפיו האל נגלה לבני אדם מסוימים - משה, ישו, מוחמד - ופרש בפניהם את משנתו ודרישותיו. הבעיה היא שלא כולם נותרים משוכנעים. הפילוסוף הדתי המיואש מרים את הראש מעל שולחן העבודה שלו, ורואה ממול את עמיתו המתמטיקאי כשהוא פטור מהדאגות המייסרות שלו. הוא החיים שלו תותים: כל העולם מסכים עם המשפט לפיו זוויות קודקודיות שוות, כי המתמטיקאי הוכיח את זה פעם אחת ולתמיד. מרגע שההוכחה יצאה לאוויר העולם, כולם מיישרים קו: מקור הסמכות כאן הוא השכל, לא ההתגלות, ומכיוון שלכולם יש אותו הרי שכולם מסכימים שהמשפט נכון.

אז כל מה שצריך לעשות זה רק להוכיח שאלוהים קיים, ואפשר לעשות לחיים עם המתמטיקאי!

את השורה התחתונה כולנו יודעים: הפילוסוף עדיין מיואש. אבל עדיין, יפה בעיניי לסקור את הדרכים העיקריות שבהן ניסו הפילוסופים להוכיח לאורך השנים את קיום האל, ואת הפרכותיהן העיקריות. כמובן, הנושאים הללו רחבים מני ים, וכאן יתחייבו קיצורים והשמטות מרובים. עמכם הסליחה, ואנא הגיבו עם הערות, הצעות, שאלות והבהרות. תודה!

דרך אחת מוכרת לרובנו, ומקובל לנסח אותה, כראוי לימים אלו של ראשית הקיץ, במשל לפיו אתה הולך על חוף הים ופתאום רואה שעון. אתה מרים אותו, משתאה מהדיוק, פותח אותו ורואה בפנים את כל גלגלי השיניים פועלים בדיוק נמרץ. היתכן שהמנגנון המתוחכם הזה נוצר בלי שיהיה מישהו שייצור אותו? הייתכן שעון ללא שען? הייתכן עולם ללא בורא שדאג לכל הפרטים המתוחכמים הללו?



יום שישי, 18 באפריל 2014

מה עושים עם ההגדה? על הבדלי השפות, על הדילמה בין שימור לחידוש, והצעה לסדר

בואו נשים את הדברים על השולחן. כלומר, אחרי ששמנו את הקערה והמנות הראשונות והסרוויסים.
יש פער עצום, וכואב, בקרב אנשים רבים מאוד, בין המטרה של ליל הסדר לבין הדברים כפי שהם קורים בפועל. את הפער הזה אפשר לתמצת בכמה משפטים קצרים:
ליל הסדר אמור להיות לילה שמשמר את הזכרון של עם ישראל אודות הולדתו, לילה שבו עושים את הדבר היהודי כל כך - מדברים המון - כדי לזכור את מה שהיה. אבל החילוני הממוצע - וגם הדתי הממוצע, נשאר עם הגדה ביד, שמדברת בשפה שהוא אינו מבין. לא מדובר רק בהבדל בין הארמית לעברית, וגם לא בהבדל בין העברית התלמודית לעברית המודרנית. הבעיה כואבת הרבה יותר: אפילו הקטעים של הצחוקים הולכים לאיבוד בתרגום. רבים מדי מאיתנו הגיעו למצב בו הם מנסים לעבור את הטקסט בשלום, משל היה ים סוף החוסם את דרכנו לארץ המובטחת, הלא היא המנות העיקריות.

אבל כל זה יכול להיות אחרת לגמרי.

כל סרט דוקומנטרי מוצלח הגיע לאן שהגיע מכיוון שהצליח לעמוד במשימה כמעט בלתי אפשרית: הוא העביר תכנים שמטבעם הם חשובים וכבדים, אבל הצליח לעשות את זה בצורה שהשאירה את הצופים מעוניינים. תחשבו על הרוב המוחלט של הרצאות ושיעורים שנכחתם בהם: בפועל, הקשבתם באמת במשך אחוז קטן מאוד מהזמן, גם אם החומר היה חשוב – ובעצם, בעיקר אם החומר היה חשוב.

מחברי ההגדה עמדו מול אותה דילמה בדיוק. המטרה האסטרטגית, כלומר התכנים החשובים והכבדים: שימור התודעה ההיסטורית של העם היהודי באשר להפיכתו לעם. כי בסוף הדברים מאוד פשוטים: כמו שאומר הקיסר הטוב ב"גלדיאטור" כמה דקות לפני שהבן המטורף שלו סוגר איתו חשבון, רומא - האימפריה העצומה בשיא תפארתה - אינה יותר מלחישה. בסופו של דבר לא צריך הרבה כדי להכחיד עם: כל מה שצריך זה דור אחד בלבד שבו השרשרת לא תימשך. בדור שבו המטען הגנטי התודעתי לא יועבר הלאה, הוא פשוט ימות. זה תהליך אבולוציוני פשוט וכואב, ואנחנו רואים אותו בזירות אחרות, כמו למשל שפות: שפת הצוענים, למשל, נושמת כיום את נשימותיה האחרונות, כי רק הזקנים דוברים אותה. עם מות הדובר האחרון, השפה תיעלם כמו לחישה. תיעלם כמו רומא.


יום ראשון, 30 במרץ 2014

בייבי מוצרט האורגינל: ר' שמלאי ואפלטון על מה שקורה לפני שנולדים

מה קורה לפני שנולדים? האם אנחנו יוצאים לעולם חסרי כל ידע, "טאבולה ראסה" כפי שטען ג'ון לוק, או האם כבר יש לנו קצת ריהוט במחסן, כמה תפיסות ותבניות בסיסיות? מה עובר עלינו שם בבטן? והאם צריך להתחיל להשמיע את מוצרט לתינוק האומלל עוד לפני האולטראסאונד הראשון?

אם תשאלו את רבי שמלאי, ואח"כ את אפלטון, תגלו תשובות דומות ומפתיעות.

רבי שמלאי, שפעל במאה השלישית, היה מגדולי בעלי האגדה. הוא גם מופיע בגמרא פעמים רבות כמי שערך פולמוסים וויכוחים עם בעלי דתות שונות. במסכת נדה דף ל, הוא מתאר את מה שעובר על העובר. אותנו מעניין הקטע הבא:

"...ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים. ומלמדין אותו כל התורה כולה".

בינתיים יש לנו גן עדן פלוס פלוס, כמו שאביגדור ליברמן נוהג לומר. דואגים לנו גם במישור השכלי והרוחני, ממש כמו שגופה של האם מספק לנו את כל האוכל והחמצן הדרוש.

אבל, כמו שאמרו לנו בטירונות, לכל שבת יש מוצאי שבת, ומסתבר שגם לכל הריון יש לידה:
"וכיוון שבא לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה".

במקומות אחרים מובהר, אגב, שהמגע הזה של המלאך הוא קצת פחות אלים, והוא זה שאחראי לשקע החביב הזה שיש לנו בין האף לשפה העליונה. ר' שמלאי ממשיך:


יום רביעי, 12 במרץ 2014

כל הדרכים מובילות לרומא - לאלוהים מובילות שלוש. ואם כבר רומא, מה עם פירנצה? ומה הקשר ל"זמן מיסטיקה"?

כשאהוד בנאי מסביר על שירו המפורסם "יוצא לאור", הקרוי בפי העם גם "השביל הזה מתחיל כאן", הוא מתאר תקופה מסוימת בחייו בה היה גר, לבדו, בואדי ליד צפת, בסוך שנות השבעים. ובעודו חי שם, מחפש את דרכו בחיים ותוהה מתי ישלים את לימודי הנהיגה שלו, ביקר אותו מדי פעם נחמן פרקש. מי זה נחמן פרקש? או! זהו מי שזכה לכינוי "אלוף הבריחות", אלוף ישראל באיגרוף בשנות החמישים, הפושע האגדי של שנות הסיקסטיז העליזות, שברח מבתי מעצר ומאסר כמו שאני ואתם בורחים מהבדיקה התקופתית אצל רופא השיניים. נחמן, שאז כבר לא היה מה שהוא היה פעם, היה מופיע אצלו מדי פעם במדורה, יושב, מביט באש, זורק איזה משפט כמו "הלילה זה הלילה!" ונעלם. באחת הפעמים, אהוד עידכן אותו שבקרוב הוא נוסע לכרתים למטרה ולזמן לא ידועים. נחמן הצביע על השביל שעל ההר ממול, ואמר:

"אתה רואה את השביל הזה של הואדי? תדע לך שהוא ממשיך עד לצפת, ומשם לחיפה, ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש".

אז אהוד הלך, ופגש, והוא ממשיך על השביל הזה, על הדרך הזו, עד היום.

מול השביל האחד של פרקש ובנאי, אני רוצה להציג את שלוש הדרכים שהרמב"ם מציג כאופציות במסע אל האלוהות.כמובן, מבחינת הרמב"ם זהו המסע היחידי ששווה באמת לצאת אליו. האל הוא האמת העליונה, ורדיפת האמת הזו היא המטרה הראויה ביותר שלאורה שווה לחיות. למעשה, היא המטרה היחידה. אמנם, להשיג ממש את האל, להבין אותו עד תום, הוא דבר שאינו מן האפשר כל עוד אנחנו תקועים כאן בתוך עולם הגוף והחומר. אבל להתקדם אפשר, וצריך, וחייבים.

הדרך הראשונה אל האל מוכרת למדי; השניה מעט פחות. לגבי השלישית - חכו חכו, יש הפתעות.


יום שני, 17 בפברואר 2014

על היהדות במיטבה, על באסטות, ועל איך אנחנו רואים את ההורים שלנו

זה קורה בימינו איפשהו אחרי גיל עשרים. לאט לאט אנחנו מתבגרים, ומסוגלים לראות את ההורים שלנו מזווית אחרת. מסוגלים להפסיק לראות בהם את אלו שרדו בנו, הגבילו אותנו, חסמו אותנו, עצבנו אותנו, ובעיקר לא הרשו לנו לקעקע את הדרקון ההוא על התנוך. לאט לאט אנחנו מסוגלים לראות בהם את מה שהם היו באמת כל הזמן הזה: בני אדם, שכמו כל בני האדם מאז ומעולם רק ניסו לעשות מה שאפשר כדי שהילד לא יהיה זרוק בגיל 16 באיזו תעלה עם באנג. יש פניית פרסה מקסימה כזו, כשאנחנו מבינים שהם בסך הכל בסדר. לא צריך להגזים, כמובן; פער הדורות עדיין כאן, אנחנו עדיין לא נצא איתם לעולם לבירה. ובכל זאת, הזוויות החדות מתקהות, הדברים מתעגלים, המבט נעשה רך יותר.

בתור ילד, היה לי תמיד קשה עם הקטע בספר בראשית שבו אברהם מתמקח, כאחרון התגרנים בשוק, עם הקדוש ברוך הוא, הוא ולא שרף. הדיון בין השניים נערך באלוני ממרא, ביום חם במיוחד, והרושם שבאמת היה לי הוא של משא ומתן כמו בבזאר טורקי, או אפילו חמאם, מהסוג שאני כל כך לא אוהב:

וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לֹא, אֵדָעָה.

סיכום ביניים: לבורא עולם מגיעים דיווחים מהשטח על רמתם המוסרית הירודה של תושבי סדום ועמורה, והוא הולך לבדוק הכצעקתה. אם אכן כך הדבר, הוא יעשה להם סדום ועמורה שמה.


יום רביעי, 29 בינואר 2014

על שר הטבעות המקורי: "יצאת צדיק" או "יצאת פראייר"?

המניע העיקרי של העלילה ב"שר הטבעות" של טולקין הוא הטבעת האחת, זו שגורלו של הרוע האולטימטיבי כרוך בה. אלו שקוראים את "ההוביט", הספר הראשון של טולקין העוסק בהרפתקאות כאלה ואחרות בארץ התיכונה, נתקלים בטבעת דרמטית הרבה פחות. שם, מי שעונד אותה נעלם מן העין, לא פחות - אבל גם לא יותר. היא מאפשרת לבילבו באגינס, שמוצא אותה אי שם במערות תחת הרי הערפל, להינצל ולהתחמק מכמה וכמה מצבים לא נעימים ובראשם המפגש בגולום שקם עליו להורגו - אבל הכל בחיוך ובסבבה, כיאה לספר ילדים.

הרעיון של טבעת שמאפשרת לעונדיה להיות בלתי נראים הוא עתיק למדי בתרבות המערב, והמקום המוקדם ביותר שבו הוא מופיע הוא אצל אפלטון. ספרו "המדינה", שנוגע במגוון רחב ביותר של סוגיות ובמרכזן תיאורה של המדינה המושלמת, פותח בדיון אודות הצדק והמוסר. תראסימאכוס טוען בלהט שהחוק אינו קשור לצדק, אלא הוא רק משרת את השליט, שקובע את החוק לצרכיו שלו. סוקרטס מנסה לקרוע לתראסימאכוס את הצורה, ונוחל הצלחה חלקית למדי.

כאן נכנס גלאוקון לתמונה, וזה כבר מעניין כי גלאוקון הוא לא סתם דמות היסטורית כמו שאר המשתתפים, אלא הוא אחיו למחצה של אפלטון. גלאוקון פותח בעדינות, ושואל:
"סוקרטס, כלום רוצה אותה להיראות כאילו הכנסת זאת בלבנו, או רצונך להביאנו באמת לכלל דעה שמכל הבחינות מוטב לו לאדם שיהא צדיק משיהיה רשע?".

ובעברית של ימינו: אח שלו, על תראסימאכוס הצלחת איכשהו להתגבר, אבל אנחנו כאן רחוקים מלהיות משוכנעים. כשבוחנים את הדברים, ממש לא ברור שלהיות צדיק זה כזה גליק.

וגלאוקון ממשיך ופורש טענה שנשמעת שם בשכונה. הרעיון הוא שבינינו, כל אחד היה מעדיף לעשות מעשי עוול כדי לנסות ולהשיג את כל מה שיוכל. זה הרי הרבה יותר טוב מלהימנע ממעשי עוול, דבר שלא מקדם אותנו לשום מקום. מה שכן, הנסיון של סדום ועמורה מלמד אותנו שכשכולם מנסים לדפוק את כולם, אנחנו לא מגיעים רחוק, ולכן בני האדם הגיעו לפשרה לפיה כולם ינסו להתנהג כמו ילדים טובים כדי שנוכל בכל זאת לחיות ביחד איכשהו.
אבל, שואל גלאוקון, מה יקרה כשתיכנס לתמונה טבעת קסמים?

יום שלישי, 14 בינואר 2014

על אבשלום - האב טיפוס של הטיפוס שקם על אביו

דוד היה המלך הראשון שלנו. כלומר, פורמלית היה זה שאול, כמובן. אבל שאול היה פשוט טוב מדי, פשוט פשוט מדי. דוד היה זה שלוקח את המגיע לו בכח כשצריך, היה זה שכולם אוהבים מבלי שיאהב חזרה, היה זה שמגלה מדי פעם אכזריות בלתי נתפסת.

ומה הפלא שלמלך האמיתי הראשון שלנו, קם האב טיפוס של טיפוס הבן הנאלח שקם על אביו בחייו, וכזה שרמת קור הרוח והאכזריות שלו לא נפלו מאלה של אביו?

אבל בל נקדים את המאוחר. נציץ לרגע בנעמה בת מלך גשור, שנבחרת להיות אשתו הרביעית של דוד - אחרי מיכל בת שאול, אחינועם היזרעאלית ואביגיל. לא הרבה נמסר לנו על המאורע, אולם ניתן להניח שהחתונה הזו היתה פרי שיקול פוליטי נפוץ באותו זמן, שנועד לקשור בין הממלכה הצעירה של דוד לשכנתה. אבשלום הוא הבן השלישי, אחרי הבכור אמנון (בנה של אחינועם) והבן השני כלאב (בנה של אביגיל).

הימים עוברים, והפעם הבאה שניתקל באבשלום תהיה כרוכה בנסיבות נוראיות. אמנון, הבכור, התאהב באחותו למחצה תמר, שהיא אחותו של אבשלום. יונדב, חברו הטוב של אמנון ו"איש חכם מאוד", נותן לו עצה בכדי שיפסיק להסתובב בבקרים עם פרצוף מבועס שהורס לכולם את היום. אמנון שומע בעצתו, מעמיד פני חולה ומבקש מדוד, אביו, שישלח לו את תמר כדי שתכין לו אוכל. דוד אכן שולח לקרוא לה, ואמנון מנצל את ההזדמנות ואונס אותה. הקורא, עדיין מזועזע מהמעשה הנורא, ממשיך ונתקל באחד הפסוקים הקרים, היבשים וחסרי הרחמים במקרא כולו:


יום שישי, 3 בינואר 2014

על ריצות ליליות, יישור עוגות, חדרי כושר, שלושה פילוסופים ואני - ובקיצור, למה אנחנו רוצים את מה שאנחנו ממש לא רוצים?

אחרי הרצאה שהעברתי השבוע על "מורה נבוכים" (דיברנו בין השאר על אחד הנושאים המרתקים בספר - מעמד נקרת הצור, זה שבו משה רואה את אחוריו של האל ולא את פניו), חזרתי מריצה לילית ברחובותיה הצוננים של ירושלים. האוויר נקי, בהפסקות שבין המכוניות, ומדי פעם עוד אפשר לראות הרים קטנים של שלג שעדיין נותר כאן.
כמו שיודע כל מי שעושה כושר, הקטע הכי קשה בריצה הוא ההחלטה הסופית לצאת אליה, בטח בימים אלו. הראש מנפיק תריסרים של תירוצים, מזג האוויר בחוץ נראה סוער מתמיד, הכורסה בבית מעולם לא היתה נוחה כל כך, ובעצם שיחקתי כדורסל רק שלשום ואני עוד בהחלמה מהבומבה שקיבלתי ובכלל יש לי עוד הרבה דברים חשובים לעשות.
למה זה כל כך קשה? הרי ברור לי שאני צריך לרוץ, ויותר מזה - שאני רוצה לרוץ. הרי כושר זה חשוב, ויש לי 6.6 קילו להוריד עד המשקל האידיאלי שחישבו לי. וכשאני רץ המחשבות משתחררות לי, ואני שם בראש איזה שיר ישן של ג'נסיס (ראו למטה), אז איך יכול להיות שאני רוצה, אבל לא רוצה?

ברוכים הבאים לעולמם המסובך של בני האדם, הלוקים מדי פעם במחלה ששמה "חולשת הרצון".

נדגיש, קודם כל, שזה לא דבר רע בהכרח. בטח שזה לא רע לבעלי חדרי הכושר, שנהנים לראות איך אנחנו קונים מנוי שנתי ואז מגיעים פעם בחודשיים. זה גם לא רע למכונים של הלימוד לפסיכומטרי, שרבים מהבאים בשעריהם יודעים טוב מאוד שהיו יכולים להסתפק בללמוד מהספרים במקום להירשם לקורס, אבל הם לא סומכים על עצמם שבאמת יישבו על הטוסיק וילמדו, ומעדיפים לשלם אלפי שקלים כדי שתהיה להם מסגרת מסודרת שתאלץ אותם אשכרה לשבת וללמוד.

ועוד לא דיברנו על מה שקורה כשקמים למקרר בשתיים בלילה. אתה יודע שזה לא טוב, אתה יודע שאתה לא רוצה, אבל אז איכשהו אתה עושה את מה שלא רצית לעשות.

איך זה קורה?