ככלל, התלמוד לא ממש מתעניין
בהצהרות גדולות על עיקרי האמונה היהודית. עד למהפכה הגדולה של הרמב"ם מאות
שנים אחר כך, שמנסח ב"פירוש המשנה" את שלושה עשר העיקרים שלו ויורה את
יריית הפתיחה לדיונים בנושא, יש רק מעט התייחסויות לדברים הגדולים. לנו, בני המאה
ה-21 האמונים על מסורת הכתיבה המודרנית, זה נראה אולי מפתיע - אבל צריך לזכור
שהדברים הועלו על הכתב בתקופה אחרת לגמרי, ע"י אנשים בעלי תפיסת עולם שונה
משלנו.
אבל יש מעט מקרים יוצאי דופן.
אחד מהם נמצא במסכת סנהדרין, דף ק"ה, עמוד ב':
"אמר רב יהודה אמר
רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה, אפילו שלא לשמה; שמתוך שלא לשמה - בא לשמה".
הדוגמא שמוצגת שם היא נקודתית
משהו ופחות קשורה לענייננו. כאן נתעניין יותר בפרשנות לאמירה הזו, המפרידה בין
קיום תורה ומצוות כאמצעי, כלומר ככלי שמטרתו השגת דברים אחרים - לבין קיום תורה
ומצוות כתכלית, כלומר ללא שאיפה לגמול כלשהו.
דומני שאין איש שיתווכח עם
הטענה שקיום תורה לשמה עדיף. אבל אם יש משהו בטוח בעולם, זה שרק מעטים יכולים
להגיע לדרגה הזו. אין הרבה אנשים בסיירת מטכ"ל היהודית, שיכולים ללכת בדרכו
של ניר ברקת, המיליונר שבחר להשתכר שקל בחודש בשבתו כראש העיר של ירושלים. ויתרה
מזו: גם אלו שכן יכולים להגיע לדרגה העליונה הזו, לא התחילו שם. כפי שהדגיש
הרמב"ם במשל המלמד שלו, שעליו הרחבתי בפוסט
קודם, את הרעיון של קיום התורה לשמה יכול לאמץ רק אדם בוגר. לפחות בתחילת
הדרך, כולנו נמצאים בצד של מקיימי התורה שלא לשמה.
אמרתי קודם שהתלמוד לא ממש
מתעניין בדיונים עמוקים על עיקרי אמונה. אבל להתווכח, ברוך השם, החבר'ה יודעים
מצוין. כי הנה כתוב במסכת ראש השנה, דף ד', עמוד א':
"האומר: 'סלע [כלומר מטבע] זו לצדקה בשביל שיחיו בניי, ובשביל שאזכה בה לחיי
העולם הבא' - הרי זה צדיק גמור".
משל למה הדבר דומה? למישהו
שנוסע בנגב, באמצע שום מקום, ועוצר ברמזור אדום למרות שאין שום רכב אחר באופק.
באותו זמן, נוסע מישהו אחר בתל אביב, ומגיע גם הוא לרמזור אדום; הוא מתכנן לגנוב
אותו, אבל אז הוא מבחין בשוטר שעומד בסמוך ומחליט לעצור כמו ילד טוב. כנראה שנסכים
שהבחור בנגב, למרות שפראייר הוא בהחלט יצא, הוא אזרח יותר טוב מההוא בתל אביב.
הבחור בנגב קיים את החוק למרות שלא יצא לו מזה שום דבר, בעוד שהבחור בתל אביב קיים
את החוק רק כדי לא לחטוף קנס. אבל האמירה השניה הזו, שמקבילה (באופן גס, אני יודע)
את היהודי שנותן צדקה בכדי לקבל טובות הנאה מצד אחד ואת הנהג מתל אביב מצד שני,
קובעת במפורש שהנהג הזה הוא צדיק גמור!
איך אפשר ליישב בין שתי
האמירות? לא סגרנו שצדיק גמור זה כליל השלמות?
