יום שישי, 18 במרץ 2016

המקרה של דוד ובת שבע: על אנשים ופגמים, מהמקרא ועד ישראל היום והארץ

אחד הדברים שבזכותם התנ"ך הגיע לאן שהוא הגיע הוא הדרך שבה הוא משרטט את גיבוריו. אחד אחד, בלי יוצא מן הכלל, כל דמות שזוכה ליותר מכמה שורות זוכה גם שנכיר את הצדדים הפחות מחמיאים שלה. הנה כמה דוגמאות מהשרוול:

יוסף? בתור בן עשרה הוא מפגין אגוצנטריות ומגלומניה של מינימום הסגן של פרעה. מצד שני, זה רק היה עניין של הקדמת המאוחר.

יצחק? מסתבך עם השקר המשפחתי של "היא לא אשתי, היא אחותי", ובערוב ימיו הולך שולל אחרי ריחות המנגל של עשו במקום לראות נכוחה את היתרון הברור של יעקב על פניו.

אפילו משה, זה שאיש לעולם לא יגיע לשיעור קומתו הנבואי, לא יוצא נקי.

אולי המקום המובהק ביותר בו המקרא יוצא נגד גיבור, ולא סתם גיבור, הוא האפיזודה של דוד ובת שבע. ומעניין לראות את חז"ל תפסו את הקטע הזה (רמז: קצת אחרת), ובעיקר מעניין לחשוב למה זה ככה.