לאחרונה
נתגלגל לידיי ספרו של גרשם שלום על שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, שם מפרט
שלום - ביסודיות עמוקה המשולבת בכתיבה רבת עניין - את אחת הפרשיות היותר כואבות
בהיסטוריה נטולת הסיבוכים של עמנו. כמה נקודות והרהורים בעקבות הספר:
הספר
נפתח בשאלה הקלאסית: "למה?". למה דווקא אז, סביב 1666, סוחף בפעם
הראשונה את כלל העם היהודי גל משיחי כל כך עוצמתי? שלום יוצא נגד הדעה המקובלת,
הרואה בשבתאות תוצאה של פרעות ת"ח ות"ט, שאירעו כעשרים שנה קודם לכן,
ותולה את האשמה בקבלה. ליתר דיוק - קבלת האר"י, וליתר דיוק - הפעפוע והבעבוע
שלה בשכבות רחבות של העם היהודי.
סיכום
כולל של קבלת האר"י יופיע אולי בפוסט עתידי, אולם לענייננו די לומר שאחד
המוטיבים החזקים בה כולל את הקביעה שניצוצות מן האור האלוהי, זה שנשלח מן האלוהות
אל החלל שזו פינתה בכדי ליצור את עולמנו, לכודים ושבויים בתוך קליפות. הקליפות
הללו הן שברים של כלי הקיבול שנועדו לקלוט את אותו אור אלוהי אבל נשברו מסיבות
כאלה ואחרות, וניצוצות רבים תקועים בתוך תחום הקליפות, הנשלט ע"י כוחות הרוע.
לענייננו חשובה תמונת העולם הכוללת, שמסתדרת מצוין עם המצב של עם ישראל אז: ממש
כשם שהעם נמצא בגלות, כך המצב הקוסמי הכללי הוא מצב של גלות - מצב שבו הישות
הנמצאת בגלות היא לא פחות מאשר האור האלוהי הזה, שהוא במובן מסוים השכינה, שהיא
במובן מסוים האלוהות בעצמה. מול תמונת גלות כל כך כללית ומהותית יש, תתפלאו לשמוע,
פתרון פשוט - קיום המצוות על ידי היהודים משחרר את הניצוצות משבי הקליפות ותורם
לתיקון הכללי של העולם.
וכאן אנחנו מגיעים לנקודה חשובה: