יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

כמה נקודות בעקבות שבתי צבי - הקבלה הגלויה, הגאולה שאוטוטו באה, והמורכבות העצובה של המציאות

לאחרונה נתגלגל לידיי ספרו של גרשם שלום על שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, שם מפרט שלום - ביסודיות עמוקה המשולבת בכתיבה רבת עניין - את אחת הפרשיות היותר כואבות בהיסטוריה נטולת הסיבוכים של עמנו. כמה נקודות והרהורים בעקבות הספר:

הספר נפתח בשאלה הקלאסית: "למה?". למה דווקא אז, סביב 1666, סוחף בפעם הראשונה את כלל העם היהודי גל משיחי כל כך עוצמתי? שלום יוצא נגד הדעה המקובלת, הרואה בשבתאות תוצאה של פרעות ת"ח ות"ט, שאירעו כעשרים שנה קודם לכן, ותולה את האשמה בקבלה. ליתר דיוק - קבלת האר"י, וליתר דיוק - הפעפוע והבעבוע שלה בשכבות רחבות של העם היהודי.

סיכום כולל של קבלת האר"י יופיע אולי בפוסט עתידי, אולם לענייננו די לומר שאחד המוטיבים החזקים בה כולל את הקביעה שניצוצות מן האור האלוהי, זה שנשלח מן האלוהות אל החלל שזו פינתה בכדי ליצור את עולמנו, לכודים ושבויים בתוך קליפות. הקליפות הללו הן שברים של כלי הקיבול שנועדו לקלוט את אותו אור אלוהי אבל נשברו מסיבות כאלה ואחרות, וניצוצות רבים תקועים בתוך תחום הקליפות, הנשלט ע"י כוחות הרוע. לענייננו חשובה תמונת העולם הכוללת, שמסתדרת מצוין עם המצב של עם ישראל אז: ממש כשם שהעם נמצא בגלות, כך המצב הקוסמי הכללי הוא מצב של גלות - מצב שבו הישות הנמצאת בגלות היא לא פחות מאשר האור האלוהי הזה, שהוא במובן מסוים השכינה, שהיא במובן מסוים האלוהות בעצמה. מול תמונת גלות כל כך כללית ומהותית יש, תתפלאו לשמוע, פתרון פשוט - קיום המצוות על ידי היהודים משחרר את הניצוצות משבי הקליפות ותורם לתיקון הכללי של העולם.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה חשובה:



יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

על מנכ"ל קופיקס, לארי בירד, מקיאוולי ואבימלך - כשדוחפים לנו את האמת ישר לפרצוף

לפני כמה ימים, בכנס כלשהו, קם ועלה לבמה מנכ"ל קופיקס, אבי כץ. הבחור, שעד לא מזמן היה מנכ"ל של רשתות אחרות, נכנס בסערה לעולם הקפה הישראלי כשיצא בקונספט חדשני - כל החנות בחמישה שקלים. את התוצאות כולנו ראינו - בעיקר תורים מטורפים.
אז היה כנס, והבחור מחזיק את המיקרופון ביד, ומתחיל לדבר. וכשהוא מדבר, כדאי להקשיב. הנה כמה ציטוטים נבחרים:
על מערכת היחסים המורכבת שהוא היה מעוניין לטפח עם זכייניו:
"אצלי ידעו, אני אגיד את זה גס. הייתי אומר - שאם אני אתפוס אותך עם אישתי במיטה, אולי אוותר לך. אבל אם אני אתפוס אותך קונה משהו לא ממני, לעולם לא אוותר לך. אני ארדוף אותך כל החיים. פעם תפסתי זכיין שלא קנה ממני, קניתי מרצדס חדשה, הלכתי אליו לעסק, דפקתי מסמר על הקיר, תליתי את המפתחות של המרצדס ואמרתי לו - אתה רואה, אני תולה את המפתחות של המרצדס פה, והולך לחפש עורך דין שנוסע על סובארו מודל 82, ואומר לו - תגמור לרסק אותו, תחליף את הסוברו במרצדס. באותו ערב המשפחה שלו ישבה אצלי וביקשה סליחה".

ועל מערכת היחסים המורכבת שהוא היה מעוניין לטפח עם לקוחותיו (משום מה הציטוטים הבאים אינם מופיעים ברשת, למרות שהם בהחלט היו במהדורה המודפסת של דה מרקר - אנא סמכו על זכרוני):
"העסק הקודם שלי [מנכ"ל רשת למוצרי תינוקות] היה חרא. הייתי מוכר לך עגלה, ורואה אותך בפעם הבאה אחרי חמש שנים. עכשיו, אתה נכנס אליי, אוכל ושותה - ואחרי שעתיים החזיר שוב רעב".
וגם:
"כשאתה נכנס אליי לחנות, אתה מוריד את השכפ"ץ של "כמה זה עולה לי?", ולא שם לב שהורדת יחד איתו את השכפ"ץ של "אני באמת צריך את זה?", ואז אתה קונה בעשרים שקל ואני מרוויח יותר".

ועל מערכת היחסים הפשוטה שהוא מטפח עם בתו:
"אמרתי לה שאם מישהו אומר שהקפה לא טעים אני מדיח אותה מהירושה. היא עבדה כמו מטורפת ולא ישנה בלילות, עד שבמבחני טעימה הגענו ל-100% הצלחה".

מה אני אוהב בזה? שהמנגנון חשוף. שדופים לנו את האמת ישר לפרצוף. הבחור מנכ"ל, הוא יש לו עסק לנהל ואין לו זמן או כוח לשטויות. הוא יקרע אותך לגזרים - בין אם אתה ספק או לקוח, והוא לא מתכוון להתאמץ לרגע ולהסתיר את זה.

ויש בזה משהו חביב ומשחרר, לראות איך מדי פעם המסכה נושרת, המסך יורד והמנגנון הקפיטליסטי או סתם התאווה לכסף ולכוח ניצבים לך בלי איפור מול העיניים ואומרים אהלן.