השבת המושלגת שעברה עלינו כאן העלתה לי את זכרה של שבת מושלגת אחרת,
אי שם בגליל, לפני כמה שנים.
הלל הזקן, ההוא מבית הלל, עדיין אינו זקן, אבל הוא בהחלט רועד מהקור.
אבל זה לא בגלל שאין חימום, אלא בגלל הצמא העז שלו לדברי חוכמה. הוא היה פועל עני,
שבכל יום ויום הקדיש חצי משכרו היומי לפרנסת המשפחה, ואת החצי השני מסר לידי שומר
בית המדרש כדי שייתן לו להיכנס. יום אחד, ביקש להיכנס לבית המדרש מבלי לשלם, שכן
הפרוטה לא היתה מצויה בכיסו. את שומר בית המדרש לא מעניינות דקויות. הוא יש לו
עבודה, והלל הזקן לא עובר את הסלקטור ונשאר בחוץ. אבל הוא עדיין רוצה לשמוע דברי
אלוהים חיים, אז הוא מטפס לגג, נשכב עם הפנים בתוך הארובה, ומקשיב לדבריהם של
גדולי הדור, שמעיה ואבטליון.
והוא נשאר שם על הארובה, והשבת נכנסת. והוא עדיין שם, ושלג יורד.
והוא עדיין שם, והשלג מכסה אותו במשך כל הלילה. כשלמחרת לא מאיר האור בבית המדרש,
מביטים שמעיה ואבטליון במעלה הארובה ורואים בה דמות אדם. הם מזדרזים לעלות למעלה,
שם הם מוצאים ומגלים את הלל הקפוא, הנתון בסכנת חיים. הם אומרים "ראוי זה
לחלל עליו את השבת", מדליקים עבורו את המדורה - בבית המדרש! - ומחזירים אותו
לחיים.
אותי הסיפור מרתיח, ולא בגלל הסוף החמים והנעים.