יום שני, 16 בדצמבר 2013

לסיכום הסופה - על שלג, על שערות לבנות ועל האיש שאי אפשר שלא לאהוב - רבי אלעזר בן עזריה

השבת המושלגת שעברה עלינו כאן העלתה לי את זכרה של שבת מושלגת אחרת, אי שם בגליל, לפני כמה שנים.

הלל הזקן, ההוא מבית הלל, עדיין אינו זקן, אבל הוא בהחלט רועד מהקור. אבל זה לא בגלל שאין חימום, אלא בגלל הצמא העז שלו לדברי חוכמה. הוא היה פועל עני, שבכל יום ויום הקדיש חצי משכרו היומי לפרנסת המשפחה, ואת החצי השני מסר לידי שומר בית המדרש כדי שייתן לו להיכנס. יום אחד, ביקש להיכנס לבית המדרש מבלי לשלם, שכן הפרוטה לא היתה מצויה בכיסו. את שומר בית המדרש לא מעניינות דקויות. הוא יש לו עבודה, והלל הזקן לא עובר את הסלקטור ונשאר בחוץ. אבל הוא עדיין רוצה לשמוע דברי אלוהים חיים, אז הוא מטפס לגג, נשכב עם הפנים בתוך הארובה, ומקשיב לדבריהם של גדולי הדור, שמעיה ואבטליון.

והוא נשאר שם על הארובה, והשבת נכנסת. והוא עדיין שם, ושלג יורד. והוא עדיין שם, והשלג מכסה אותו במשך כל הלילה. כשלמחרת לא מאיר האור בבית המדרש, מביטים שמעיה ואבטליון במעלה הארובה ורואים בה דמות אדם. הם מזדרזים לעלות למעלה, שם הם מוצאים ומגלים את הלל הקפוא, הנתון בסכנת חיים. הם אומרים "ראוי זה לחלל עליו את השבת", מדליקים עבורו את המדורה - בבית המדרש! - ומחזירים אותו לחיים.

אותי הסיפור מרתיח, ולא בגלל הסוף החמים והנעים.


יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

אברהם של הרמב"ם - למה הוא היה דמות מופת? ולמה הוא נכשל כשלון חרוץ? ועד כמה ראה הרמב"ם את עצמו כאברהם מודרני?

הקדמה:
הפוסט הזה הוא עיבוד של עבודה שהגשתי בזמנו במסגרת לימודי הפילוסופיה שלי. הוא ארוך מהרגיל, וקצת אקדמי מהרגיל, אבל לא יותר מדי. אני אוהב את העבודה הזו במיוחד בגלל שנמצא בה הגרעין הראשוני שהבשיל בהמשך לעבודת התזה שלי, העוסקת בדרך שבה מחנך הרמב"ם את הקוראים ב"מורה נבוכים". אז תעשו לכם כוס תה כי גשם עכשיו, וצאו לדרך:

בספריו, הרמב"ם דן מדי פעם במספר דמויות מופת מההיסטוריה היהודית הענפה, ולאברהם הוא מייחס מקום של כבוד מיוחד. מה מיוחד באברהם? או, נכון יותר, מה מיוחד באברהם כפי שהרמב"ם בוחר להציג אותו? למה מפעל חייו של אברהם נכשל לחלוטין? והאם אפשר לומר שהרמב"ם ראה עצמו כאברהם מודרני?

אברהם של "משנה תורה" מתחיל לפעול על רקע עולם ששקע לחלוטין בעבודה זרה: "נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו". בגיל צעיר, אברהם מתחיל "לשוטט בדעתו", לאחר שהתבונן בטבע, ופותח בתהליך אוטודידקטי ארוך שבסופו "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו". נשים לב כי הרמב"ם דוחה את הקביעה התלמודית לפיה "בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו"; אברהם של הרמב"ם מגיע למסקנותיו באופן עצמאי, לאחר תקופת חיים ארוכה של ערעור המוסכמות אותן קיבל ובחינה מדוקדקת של הדברים. הוא מונע משכלו, ומשכלו בלבד.