על שר הטבעות המקורי: "יצאת צדיק" או "יצאת פראייר"?

המניע העיקרי של העלילה ב"שר הטבעות" של טולקין הוא הטבעת האחת, זו שגורלו של הרוע האולטימטיבי כרוך בה. אלו שקוראים את "ההוביט", הספר הראשון של טולקין העוסק בהרפתקאות כאלה ואחרות בארץ התיכונה, נתקלים בטבעת דרמטית הרבה פחות. שם, מי שעונד אותה נעלם מן העין, לא פחות - אבל גם לא יותר. היא מאפשרת לבילבו באגינס, שמוצא אותה אי שם במערות תחת הרי הערפל, להינצל ולהתחמק מכמה וכמה מצבים לא נעימים ובראשם המפגש בגולום שקם עליו להורגו - אבל הכל בחיוך ובסבבה, כיאה לספר ילדים.

הרעיון של טבעת שמאפשרת לעונדיה להיות בלתי נראים הוא עתיק למדי בתרבות המערב, והמקום המוקדם ביותר שבו הוא מופיע הוא אצל אפלטון. ספרו "המדינה", שנוגע במגוון רחב ביותר של סוגיות ובמרכזן תיאורה של המדינה המושלמת, פותח בדיון אודות הצדק והמוסר. תראסימאכוס טוען בלהט שהחוק אינו קשור לצדק, אלא הוא רק משרת את השליט, שקובע את החוק לצרכיו שלו. סוקרטס מנסה לקרוע לתראסימאכוס את הצורה, ונוחל הצלחה חלקית למדי.

כאן נכנס גלאוקון לתמונה, וזה כבר מעניין כי גלאוקון הוא לא סתם דמות היסטורית כמו שאר המשתתפים, אלא הוא אחיו למחצה של אפלטון. גלאוקון פותח בעדינות, ושואל:

"סוקרטס, כלום רוצה אותה להיראות כאילו הכנסת זאת בלבנו, או רצונך להביאנו באמת לכלל דעה שמכל הבחינות מוטב לו לאדם שיהא צדיק משיהיה רשע?".

ובעברית של ימינו: אח שלו, על תראסימאכוס הצלחת איכשהו להתגבר, אבל אנחנו כאן רחוקים מלהיות משוכנעים. כשבוחנים את הדברים, ממש לא ברור שלהיות צדיק זה כזה גליק.

וגלאוקון ממשיך ופורש טענה שנשמעת שם בשכונה. הרעיון הוא שבינינו, כל אחד היה מעדיף לעשות מעשי עוול כדי לנסות ולהשיג את כל מה שיוכל. זה הרי הרבה יותר טוב מלהימנע ממעשי עוול, דבר שלא מקדם אותנו לשום מקום. מה שכן, הנסיון של סדום ועמורה מלמד אותנו שכשכולם מנסים לדפוק את כולם, אנחנו לא מגיעים רחוק, ולכן בני האדם הגיעו לפשרה לפיה כולם ינסו להתנהג כמו ילדים טובים כדי שנוכל בכל זאת לחיות ביחד איכשהו.

אבל, שואל גלאוקון, מה יקרה כשתיכנס לתמונה טבעת קסמים?

על אבשלום - האב טיפוס של הטיפוס שקם על אביו

דוד היה המלך הראשון שלנו. כלומר, פורמלית היה זה שאול, כמובן. אבל שאול היה פשוט טוב מדי, פשוט פשוט מדי. דוד היה זה שלוקח את המגיע לו בכח כשצריך, היה זה שכולם אוהבים מבלי שיאהב חזרה, היה זה שמגלה מדי פעם אכזריות בלתי נתפסת.

ומה הפלא שלמלך האמיתי הראשון שלנו, קם האב טיפוס של טיפוס הבן הנאלח שקם על אביו בחייו, וכזה שרמת קור הרוח והאכזריות שלו לא נפלו מאלה של אביו?

אבל בל נקדים את המאוחר. נציץ לרגע בנעמה בת מלך גשור, שנבחרת להיות אשתו הרביעית של דוד - אחרי מיכל בת שאול, אחינועם היזרעאלית ואביגיל. לא הרבה נמסר לנו על המאורע, אולם ניתן להניח שהחתונה הזו היתה פרי שיקול פוליטי נפוץ באותו זמן, שנועד לקשור בין הממלכה הצעירה של דוד לשכנתה. אבשלום הוא הבן השלישי, אחרי הבכור אמנון (בנה של אחינועם) והבן השני כלאב (בנה של אביגיל).

הימים עוברים, והפעם הבאה שניתקל באבשלום תהיה כרוכה בנסיבות נוראיות. אמנון, הבכור, התאהב באחותו למחצה תמר, שהיא אחותו של אבשלום. יונדב, חברו הטוב של אמנון ו"איש חכם מאוד", נותן לו עצה בכדי שיפסיק להסתובב בבקרים עם פרצוף מבועס שהורס לכולם את היום. אמנון שומע בעצתו, מעמיד פני חולה ומבקש מדוד, אביו, שישלח לו את תמר כדי שתכין לו אוכל. דוד אכן שולח לקרוא לה, ואמנון מנצל את ההזדמנות ואונס אותה. הקורא, עדיין מזועזע מהמעשה הנורא, ממשיך ונתקל באחד הפסוקים הקרים, היבשים וחסרי הרחמים במקרא כולו:

על ריצות ליליות, יישור עוגות, חדרי כושר, שלושה פילוסופים ואני - ובקיצור, למה אנחנו רוצים את מה שאנחנו ממש לא רוצים?

אחרי הרצאה שהעברתי השבוע על "מורה נבוכים" (דיברנו בין השאר על אחד הנושאים המרתקים בספר - מעמד נקרת הצור, זה שבו משה רואה את אחוריו של האל ולא את פניו), חזרתי מריצה לילית ברחובותיה הצוננים של ירושלים. האוויר נקי, בהפסקות שבין המכוניות, ומדי פעם עוד אפשר לראות הרים קטנים של שלג שעדיין נותר כאן.

כמו שיודע כל מי שעושה כושר, הקטע הכי קשה בריצה הוא ההחלטה הסופית לצאת אליה, בטח בימים אלו. הראש מנפיק תריסרים של תירוצים, מזג האוויר בחוץ נראה סוער מתמיד, הכורסה בבית מעולם לא היתה נוחה כל כך, ובעצם שיחקתי כדורסל רק שלשום ואני עוד בהחלמה מהבומבה שקיבלתי ובכלל יש לי עוד הרבה דברים חשובים לעשות.

למה זה כל כך קשה? הרי ברור לי שאני צריך לרוץ, ויותר מזה - שאני רוצה לרוץ. הרי כושר זה חשוב, ויש לי 6.6 קילו להוריד עד המשקל האידיאלי שחישבו לי. וכשאני רץ המחשבות משתחררות לי, ואני שם בראש איזה שיר ישן של ג'נסיס (ראו למטה), אז איך יכול להיות שאני רוצה, אבל לא רוצה?

ברוכים הבאים לעולמם המסובך של בני האדם, הלוקים מדי פעם במחלה ששמה "חולשת הרצון".

נדגיש, קודם כל, שזה לא דבר רע בהכרח. בטח שזה לא רע לבעלי חדרי הכושר, שנהנים לראות איך אנחנו קונים מנוי שנתי ואז מגיעים פעם בחודשיים. זה גם לא רע למכונים של הלימוד לפסיכומטרי, שרבים מהבאים בשעריהם יודעים טוב מאוד שהיו יכולים להסתפק בללמוד מהספרים במקום להירשם לקורס, אבל הם לא סומכים על עצמם שבאמת יישבו על הטוסיק וילמדו, ומעדיפים לשלם אלפי שקלים כדי שתהיה להם מסגרת מסודרת שתאלץ אותם אשכרה לשבת וללמוד.

ועוד לא דיברנו על מה שקורה כשקמים למקרר בשתיים בלילה. אתה יודע שזה לא טוב, אתה יודע שאתה לא רוצה, אבל אז איכשהו אתה עושה את מה שלא רצית לעשות.

איך זה קורה?