המניע העיקרי של העלילה ב"שר הטבעות" של טולקין הוא הטבעת
האחת, זו שגורלו של הרוע האולטימטיבי כרוך בה. אלו שקוראים את "ההוביט",
הספר הראשון של טולקין העוסק בהרפתקאות כאלה ואחרות בארץ התיכונה, נתקלים בטבעת
דרמטית הרבה פחות. שם, מי שעונד אותה נעלם מן העין, לא פחות - אבל גם לא יותר. היא
מאפשרת לבילבו באגינס, שמוצא אותה אי שם במערות תחת הרי הערפל, להינצל ולהתחמק
מכמה וכמה מצבים לא נעימים ובראשם המפגש בגולום שקם עליו להורגו - אבל הכל בחיוך
ובסבבה, כיאה לספר ילדים.
הרעיון של טבעת שמאפשרת לעונדיה להיות בלתי נראים הוא עתיק למדי
בתרבות המערב, והמקום המוקדם ביותר שבו הוא מופיע הוא אצל אפלטון. ספרו
"המדינה", שנוגע במגוון רחב ביותר של סוגיות ובמרכזן תיאורה של המדינה
המושלמת, פותח בדיון אודות הצדק והמוסר. תראסימאכוס טוען בלהט שהחוק אינו קשור
לצדק, אלא הוא רק משרת את השליט, שקובע את החוק לצרכיו שלו. סוקרטס מנסה לקרוע
לתראסימאכוס את הצורה, ונוחל הצלחה חלקית למדי.
כאן נכנס גלאוקון לתמונה, וזה כבר מעניין כי גלאוקון הוא לא סתם דמות
היסטורית כמו שאר המשתתפים, אלא הוא אחיו למחצה של אפלטון. גלאוקון פותח בעדינות,
ושואל:
"סוקרטס, כלום רוצה אותה להיראות כאילו הכנסת זאת
בלבנו, או רצונך להביאנו באמת לכלל דעה שמכל הבחינות מוטב לו לאדם שיהא צדיק משיהיה רשע?".
ובעברית של ימינו: אח שלו, על תראסימאכוס הצלחת איכשהו להתגבר, אבל
אנחנו כאן רחוקים מלהיות משוכנעים. כשבוחנים את הדברים, ממש לא ברור שלהיות צדיק
זה כזה גליק.
וגלאוקון ממשיך ופורש טענה שנשמעת שם בשכונה. הרעיון הוא שבינינו, כל
אחד היה מעדיף לעשות מעשי עוול כדי לנסות ולהשיג את כל מה שיוכל. זה הרי הרבה יותר
טוב מלהימנע ממעשי עוול, דבר שלא מקדם אותנו לשום מקום. מה שכן, הנסיון של סדום
ועמורה מלמד אותנו שכשכולם מנסים לדפוק את כולם, אנחנו לא מגיעים רחוק, ולכן בני
האדם הגיעו לפשרה לפיה כולם ינסו להתנהג כמו ילדים טובים כדי שנוכל בכל זאת לחיות
ביחד איכשהו.
אבל, שואל גלאוקון, מה יקרה כשתיכנס לתמונה טבעת קסמים?