יום שני, 23 ביוני 2014

זה לא דמוקרטיה פה: על פרשת קרח, על נפילתה ועלייתה של הדמוקרטיה, ועל האינדיבידואל

באיחור קל אך נסלח, הגיע הזמן לדבר על פרשת קרח. הפרשה נמנית על קומץ הפרשיות שנדמה שהן תמיד רלבנטיות, לא שונה בהרבה מפרשת "שלח לך", העוסקת בסיפור המרגלים. תמיד יהיה מי שיתלונן על זה שאנחנו מתחשבים בגויים במקום לבטוח באל ולעשות מה שבא לנו, שהרי נאמר "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", וההתחשבות הזאת היא חטא ממש כמו חטאם של עשרת המרגלים הסוררים.

אבל רגע. בואו ניזכר מה הסיפור של קרח.

כולנו זוכרים את סיפור הבסיס: קרח אוסף סביבו חבורת נכבדים ויוצא בטרוניה על משה. הנימוק העיקרי: עם ישראל כולם קדושים, מה פתאום אתה מארגן לעצמך ולאהרון שלטון של בודדים, שלטון של מקורבים? המדרש מחדד את הדילמה, ומרחיב את היריעה כך שמתברר שקרח הוא בכלל מספר 5 בהיררכיה של עם ישראל, אחד מקומץ הכהנים הזוכים לכבוד העצום של נשיאת הארון. משה, במפגן של גדולה אישית, מקפיד שלא להיגרר לוויכוח (לפחות לא בהתחלה, לפחות לא בגלוי), ומשאיר את ההכרעה בידי ההשגחה העליונה. לאחר מבחן שבו מצהיר האל על בחירתו במשה ואהרן, מגיע הסוף העגום שבמסגרתו קרח ועדתו צוללים למעמקי האדמה הפוערת את פיה.

אני רוצה לפתוח בהתעמקות בטיעוניו של קרח. מה הוא בעצם רוצה?

המדרש מפליג בתיאורים אודות הטקטיקה של קרח, שניסה להטות אליו את לב העם. בין היתר, מתואר איך הוא מספר כיצד אהרן הכהן מציק שוב ושוב לאלמנה עלובה ומסכנה בדרישות שונות ומשונות למתנות לכהנים. הוא חומד לעצמו את ראשית הגז של הצמר, וכשהאומללה נותרת בלי ברירה ושוחטת את הכבשה, הוא מופיע שוב בדלת, ובחיוך תובע לעצמות את החלקים המוקדשים לכהנים. חייבים להוסיף מילה על המדרש הזה: קרח מצטייר בו כפרסומאי מבריק: הטריק הראשון ברשימה הוא להפוך את הדיון לפרסונלי: זה לא הכהנים כקבוצה שמכבידים על העם, זה אהרן. מסר פשוט יותר, ויעיל יותר.

אבל כשמתבוננים בפרשה, רואים שהתמונה פשוטה בתכלית. המשפט היחיד בפי קרח, או יותר נכון בפי עדתו, הוא:
"רב לכם! כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?".

על הדעת עולה מיד הקטע בשמות י"ט, כשהעם מגיע להר סיני והאל פונה למשה ומעביר לו את המסר לעם, מסר שפותח באחת המטאפורות הקסומות ביותר במקרא:



יום שלישי, 3 ביוני 2014

מי בראש? על דקארט, יצר הרע, יוליסס והשותפים לתודעה שלנו

רנה דקארט, איש האשכולות בן המאה ה-17, שם לו למטרה בספרו "הגיונות" לבסס מחדש את הידע האנושי. היו לו את כל הסיבות להאמין שיצליח: הוא היה בעל מחשבה מקורית ובהירה, ובין השאר המציא את הגיאומטריה האנליטית, כלומר ייצוג מספרים על צירי X ו-Y. בזכותו, בקיצור, כל תלמיד תיכון מגיע לבגרות אחרי שהוא חקר כבר איזה פונקציה או שתיים במרתפי השב"כ.

כשדקארט מחפש וודאות, הוא נוקט במתודה יוצאת דופן: כדי למצוא את מה שוודאי, הוא אומר, אני מתכוון להעמיד בסימן שאלה כל מה שרק ניתן להטיל בו ספק קל שבקלים. כך, אם אצליח למצוא דבר מה שנמצא מעבר לכל ביקורת, אוכל לנסות ולבסס עליו את הבניין החדש של הידע האנושי. והוא יוצא למסע של ספקנות שנהוג לכנותה "מתודית", ספקנות שמטרתה למעשה לבסס ודאות, ולא רק להרוס ולהשמיד.

המהלך הראשון צפוי למדי: ממש כאילו יצא זה הרגע מהסרט "מטריקס", דקארט שולל את כל המידע המגיע אלינו מהחושים. מה שאנחנו מרגישים, מריחים וטועמים עשוי להיות אשליה ותו לא. למעשה, יתכן ואנו רק נשמות, בלי גוף כלל.
הצעד הבא, המסחרר, הוא טיעון החלום: אין בידינו שום קריטריון לדעת שאיננו חולמים ממש ברגע זה. הרי כל אחד מאיתנו חווה פעמים רבות כיצד במהלך החלום הוא משוכנע שהוא עדיין חי ופועל במציאות.

אוקיי, אז אולי אנחנו חולמים עכשיו. אבל גם בחלום, שתיים ועוד שתיים הן ארבע. גם בחלום, דבר והיפוכו אינם יכולים להתקיים זה בצד זה. במלים אחרות, חוקי הלוגיקה והמתמטיקה תקפים גם שם. אמנם משולש פיצה יכול להפוך לשטיח מעופף, אבל גם בחלום יהיו לו 180 מעלות.

אלא אם כן...