יום שני, 17 בפברואר 2014

על היהדות במיטבה, על באסטות, ועל איך אנחנו רואים את ההורים שלנו

זה קורה בימינו איפשהו אחרי גיל עשרים. לאט לאט אנחנו מתבגרים, ומסוגלים לראות את ההורים שלנו מזווית אחרת. מסוגלים להפסיק לראות בהם את אלו שרדו בנו, הגבילו אותנו, חסמו אותנו, עצבנו אותנו, ובעיקר לא הרשו לנו לקעקע את הדרקון ההוא על התנוך. לאט לאט אנחנו מסוגלים לראות בהם את מה שהם היו באמת כל הזמן הזה: בני אדם, שכמו כל בני האדם מאז ומעולם רק ניסו לעשות מה שאפשר כדי שהילד לא יהיה זרוק בגיל 16 באיזו תעלה עם באנג. יש פניית פרסה מקסימה כזו, כשאנחנו מבינים שהם בסך הכל בסדר. לא צריך להגזים, כמובן; פער הדורות עדיין כאן, אנחנו עדיין לא נצא איתם לעולם לבירה. ובכל זאת, הזוויות החדות מתקהות, הדברים מתעגלים, המבט נעשה רך יותר.

בתור ילד, היה לי תמיד קשה עם הקטע בספר בראשית שבו אברהם מתמקח, כאחרון התגרנים בשוק, עם הקדוש ברוך הוא, הוא ולא שרף. הדיון בין השניים נערך באלוני ממרא, ביום חם במיוחד, והרושם שבאמת היה לי הוא של משא ומתן כמו בבזאר טורקי, או אפילו חמאם, מהסוג שאני כל כך לא אוהב:

וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לֹא, אֵדָעָה.

סיכום ביניים: לבורא עולם מגיעים דיווחים מהשטח על רמתם המוסרית הירודה של תושבי סדום ועמורה, והוא הולך לבדוק הכצעקתה. אם אכן כך הדבר, הוא יעשה להם סדום ועמורה שמה.