מגדל בבל - כמה הערות, ובעיקר הצצה לשכנים

סיפור מגדל בבל, המופיע בפרשת השבוע "נח", זכור לכולנו:

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם, וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה". וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ: "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". 

וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה': "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת. וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ.

אפשר כבר עכשיו להעיר שתי הערות. 

ראשית, הסיפור מצטיין בסימטריה מרהיבה. גם בלי להיכנס לניתוחים של מילים ספציפיות, קל לראות כיצד האקט שנועד למנוע את פיצול האנושות הוא הוא שמביא דווקא לפיזורה. 

שנית, הענישה. עד כה, העונשים שהטיל האל על בני האדם היו קשים, וללא שאר רוח מיוחד: אדם וחוה גורשו מגן העדן, הגבר צריך לעבוד קשה, האישה תסבול בהריונותיה ותציית לבעלה, קין הרוצח יהיה נע ונד, וכמובן המבול שהיה נקודת המפנה. אחרי הבטחתו שלא להשמיד שוב 99.99% מהאנושות, הקורא סקרן לראות מה יהיה צעד ההתערבות הבא של האל בהיסטוריה, וכאן נכונה לנו הפתעה. האל בוחר בפתרון אלגנטי ומקסים: שיבוש הלשונות, זה הכל. אף שערה לא נופלת, אבל בניית המגדל והעיר מופסקת והאנושות מתפזרת. ממש עושה חשק לראות את העונשים הבאים בתור.

את עיקר הדיון אני רוצה להקדיש להצצה לשכנינו במזרח הקדום. נראה יחד איזה מגוון של נקודות השקה וחיכוך קיים בין הסיפור ב"בראשית" לבין המציאות ההיסטורית מחד, והחיבורים הבבליים והשומריים מאידך.

"זמנים זה קודש" - לא רק בטירונות: מה כל כך חשוב בלוחות שנה, הויכוח על מועד יום כיפור, ועל מגילות מדבר יהודה

תהום פעורה בין בוגרי טירונות צה"לית כהלכתה לבין שאר העולם. אחרי מאות פעמים שבהם קולו המונוטוני של המ"כ משלח אתכם להקפה נוספת של מגדל 7 בדקה וחצי, או לקיר וחזרה ב-45 שניות, עם האור הכחלחל הבוקע משעונו בלילה, אתם מפתחים תחושה טובה מאוד של זמן. לא רק את חשיבות הזמן אתם מפנימים, את המשקל הכבד של כל שניה שחולפת; הלמות השעון עצמה נצרבת בתודעתכם. מעתה ואילך, כשתאמרו "חמש דקות", אכן תתכוונו לא לשש ולא לארבע. זה צרוב.

אלא אם כן אתם נהג מונית, אבל זה סיפור אחר.

אז בטירונות למדנו שזמנים זה קודש, יחד עם שאר האמיתות המטאפיזיות דוגמת אלוהיותו של המ"פ. אכן, צה"ל הוא צבא העם - כי הקישור בין זמנים לקדושה עתיק מאוד, וחשוב מאין כמוהו.

עד שנת 175 לפני הספירה לא היתה בעיה. הכהנים בבית המקדש היו אחראים על ספירת הזמנים. אין זה דבר של מה בכך: כאשר התורה מצווה על חג מסוים בארבעה עשר לחודש X, יש חשיבות עליונה לקביעת היום בו אותו חודש מתחיל, ולסמכות שתוביל לכך שכל העם אכן יקבל עליו את הספירה הזו. כמה ימים היו בשנה? אנחנו יודעים להגיד: 365. איך אנחנו יודעים? ממשנה הדנה בקטורת שהקטירו בבית המקדש, תערובת שהיתה מדודה היטב כך שבכל יום היה על הכהן ליטול את החלק היומי. הקטע הרלבנטי קרוי "פיטום הקטורת", והוא חלק אינטגרלי מהתפילות מדי יום:

"פִּטּוּם הַקְּטׂרֶת כֵּיצַד: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ. שְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה מָנֶה בְּכָל יוֹם. מַחֲצִיתוֹ בַּבּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב. וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כּהֵן גָּדוֹל וְנוֹטֵל מֵהֶם מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. מַחֲזִירָן לַמַּכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה".

אז הנה: 365 ימים.

זה הזמן שבו חדי העין אמורים לעצור ולומר: רגע, אבל אנחנו התקדמנו מאז וסופרים אחרת; הרי הלוח שלנו אינו לוח השנה השמשי בן 365 הימים, אלא מעין פשרה בין לוח השנה הירחי, המונה 354 ימים דוגמת זה המוסלמי, לבין לוח השנה השמשי, פשרה שכוללת את החישובים המסובכים של השנים המעוברות!

איך התחולל המעבר הזה? או! כאן נתמקד במעבר הראשון, מהלוח השמשי ללוח הירחי. לא מדובר בסוגיה פשוטה; הדבר שנראה לנו כמו שינוי מינורי ואולי ביורוקרטי טמן בחובו שבר נורא. בפוסט עתידי, נשלים את התמונה בכל הנוגע לעיבור וללוח הנהוג כיום.

אז כאמור, עד שנת 175 הדברים מתרחשים כתקנם במקדש בירושלים. מאז ומתמיד, תפקיד הכהן הגדול עובר מאב לבן. גם בתקופה הקצרה למדי של חורבן בית ראשון, השושלת נשמרה. בן בכור אחרי בן בכור, כמו שצריך. הכהונה הגדולה שמורה לבני בית צדוק, משפחה כהנית המתייחסת כמובן לאהרן וללוי.