יום שישי, 12 ביוני 2015

הסיפור החשוב בצד פרשת המרגלים - על פרספקטיבה, על ציונות, ועל הקשר עם העבר

מרכז הכובד של פרשת השבוע, פרשת "שלח", הוא סיפור המרגלים ששולח משה לתור את ארץ היעד, ארץ כנען. בתוך הקבוצה, כצפוי מכל ליהוק שכולל יותר מיהודי אחד, עולים חילוקי דעות. עשרה מתוך שנים עשר המרגלים - שכל אחד מהם הוא נציג מכובד של אחד השבטים - מפרשים את החומר המודיעיני באופן ברור ופשטני:

"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".

העם בוחר להקשיב לרוב ולהתייאש, ולרוע מזלו אנחנו נמצאים בספר במדבר, שבו אלוהים מתואר כמי ששוב ושוב מבקש מסביבתו: "תחזיקו אותי או ש!". גם הפעם, משה מצליח לפייס חלקית את האל, בעיקר כשהוא מצייר בפניו את המחזה המדאיג שעלול להתרחש אם הגויים יסיקו שהוא שחט את כולם כדי לכסות על חוסר יכולתו להביא אותם לארץ המובטחת. אבל הפיוס הוא רק חלקי, כי כאן אלוהים מנסח את העונש המפורסם של ארבעים שנות הנדודים שבסופן כל בני הדור ימותו, פרט לשני המרגלים שעמדו בפרץ, יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

העם כמובן לוקח את הבשורה קשה, אבל הייתי רוצה להתמקד הפעם בדברים המתרחשים ביום שאחרי:

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: 'הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', כִּי חָטָאנוּ'.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: 'לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לֹא תִצְלָח? אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב. כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה', וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם'.
וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה'. 

במילים אחרות, המעפילים בהר – שהטקסט אינו מגלה לנו את מספרם, פשוט מנסים לתקן את הטעות: אם טעינו כשנהגנו כשפנפנים וחשבנו שאין לנו צ'אנס לכבוש את הארץ, הרי שנהיה צודקים כשננהג כאריות! אלא שלא מספיק לקחת יוזמה, אומר לנו הספר, לא מספיק רק לשאוף לתיקון: הכל צריך להיות בכפוף לרצון האלוהי ולתזמון האלוהי.

כסיכום ביניים ניתן, דומני, לומר שהקטע עד כה נחמד אבל לא מסעיר. אלא שתהילתו נודעה לו אלפי שנים לאחר שנכתב.