בואו נשים את הדברים על השולחן. כלומר, אחרי ששמנו את הקערה והמנות
הראשונות והסרוויסים.
יש פער עצום, וכואב, בקרב אנשים רבים מאוד, בין המטרה של ליל הסדר
לבין הדברים כפי שהם קורים בפועל. את הפער הזה אפשר לתמצת בכמה משפטים קצרים:
ליל הסדר אמור להיות לילה שמשמר את הזכרון של עם ישראל אודות הולדתו,
לילה שבו עושים את הדבר היהודי כל כך - מדברים המון - כדי לזכור את מה שהיה. אבל
החילוני הממוצע - וגם הדתי הממוצע, נשאר עם הגדה ביד, שמדברת בשפה שהוא אינו מבין.
לא מדובר רק בהבדל בין הארמית לעברית, וגם לא בהבדל בין העברית התלמודית לעברית
המודרנית. הבעיה כואבת הרבה יותר: אפילו הקטעים של הצחוקים הולכים לאיבוד בתרגום.
רבים מדי מאיתנו הגיעו למצב בו הם מנסים לעבור את הטקסט בשלום, משל היה ים סוף
החוסם את דרכנו לארץ המובטחת, הלא היא המנות העיקריות.
אבל כל זה יכול להיות אחרת לגמרי.
כל סרט דוקומנטרי מוצלח הגיע לאן שהגיע מכיוון שהצליח לעמוד במשימה
כמעט בלתי אפשרית: הוא העביר תכנים שמטבעם הם חשובים וכבדים, אבל הצליח לעשות את
זה בצורה שהשאירה את הצופים מעוניינים. תחשבו על הרוב המוחלט של הרצאות ושיעורים
שנכחתם בהם: בפועל, הקשבתם באמת במשך אחוז קטן מאוד מהזמן, גם אם החומר היה חשוב –
ובעצם, בעיקר אם החומר
היה חשוב.
מחברי ההגדה עמדו מול אותה דילמה בדיוק. המטרה האסטרטגית, כלומר
התכנים החשובים והכבדים: שימור התודעה ההיסטורית של העם היהודי באשר להפיכתו לעם.
כי בסוף הדברים מאוד פשוטים: כמו שאומר הקיסר הטוב ב"גלדיאטור" כמה דקות
לפני שהבן המטורף שלו סוגר איתו חשבון, רומא - האימפריה העצומה בשיא תפארתה - אינה
יותר מלחישה. בסופו של דבר לא צריך הרבה כדי להכחיד עם: כל מה שצריך זה דור אחד
בלבד שבו השרשרת לא תימשך. בדור שבו המטען הגנטי התודעתי לא יועבר הלאה, הוא פשוט
ימות. זה תהליך אבולוציוני פשוט וכואב, ואנחנו רואים אותו בזירות אחרות, כמו למשל
שפות: שפת הצוענים, למשל, נושמת כיום את נשימותיה האחרונות, כי רק הזקנים דוברים
אותה. עם מות הדובר האחרון, השפה תיעלם כמו לחישה. תיעלם כמו רומא.
