יש נקודה שבה אתה מבין שאין
מה לעשות. שאי אפשר באמת לדבר על אהבה.
כמאוהב וכמאהב רומנטי, לחשת
באוזני אהובתך שורות משירי אהבה נצחיים יותר ופחות, ואולי אפילו כתבת לה איזה שיר
או שניים משלך. חשבת שתפסת את זה, שאתה יודע מה זאת אהבה. שאתה יודע להסביר את
סערת הרגשות המאושרת שאתה טובע בה.
והנה עכשיו אתה אבא, והבת שלך
מבקשת ממך להניח את ידך על הבטן שלה בזמן שהיא נרדמת, או שהבן שלך מניח את ראשו על
כתפך ושותה אותך. ואתה שם לידם, מרגיש את נשימותיהם, מרגיש את נשמותיהם, ואתה
מרגיש את החיים כאן במלוא נוכחותם, ואתה גולש אל העתיד שלך ושלהם, המשותף והנפרד,
מקווה לטוב, ובעיקר אוהב. ואולי זה בגלל שיש פחות שירי פופ שעוסקים בנושא, אבל אין
באמת מילים שיסייעו להעביר את התחושה הזו, או נכון יותר את מכלול התחושות העצום
הזה. כשאהבתָּ רק אשה חשבת שאתה יודע לדבר על אהבה, אבל עכשיו אתה מבין שאין לך
שום סיכוי.