יש ויכוח ביני לבין אבי היקר לגבי הפסוק היפה ביותר בתנ"ך.
הוא מצביע על הקטע שבו לבן משיג את יעקב, שברח ממנו יחד עם נשותיו
וילדיו - כלומר בנותיו ונכדיו של לבן, אחרי מרדף של שבעה ימים. לבן נוזף ביעקב: מה
אתה בורח ממני ככה וחוטף את הבנות שלי כאילו הן שבויות חרב? לא הספקתי אפילו לתת
להם נשיקת להתראות! חבל, הרי הייתי משלח אותך בשירה, בשירים, בתוף ובכינור! הייתי
יכול לקרוע לך את הצורה, אומר לבן ליעקב, אבל שתדע שהאלוהים של אבא שלך דיבר איתי
אתמול בחלום ואמר לי לא להתעסק איתך. אבל בסדר, אתה יודע מה, אני מבין שהתגעגעת
למשפחה שלך. לגיטימי (לא גברי מי יודע מה מצדך, אבל לגיטימי). אבל מה פתאום גנבת
את אלוהיי? תגיד, אתה לא מתבייש?
יעקב, שאינו יודע שרחל היא שגנבה את התרפים (ובשלב זה לא נעלה את
השאלה למה היא עשתה את זה), עונה לקונית: לגבי הבריחה - חששתי שתגזול את בנותיך
מעמי, ולגבי התרפים שלך: בכבוד, חפש, ותן לי גם לפרגן לך און דה האוס: מי שתמצא את
זה אצלו גם יוצא להורג.
אחרי שלבן מחפש בכל המאהל ולא מוצא, ליעקב קופץ הפיוז. הוא מטיח בחמיו,
זה שהחליף לו את הכלה מתחת לאף, זה שהעביד אותו בפרך עשרים שנה כשהוא עובד עליו
שוב ושוב, את כל מה שצבר בבטן במשך עשרים שנים ארוכות: