ובמקום הראשון...

יש ויכוח ביני לבין אבי היקר לגבי הפסוק היפה ביותר בתנ"ך.

הוא מצביע על הקטע שבו לבן משיג את יעקב, שברח ממנו יחד עם נשותיו וילדיו - כלומר בנותיו ונכדיו של לבן, אחרי מרדף של שבעה ימים. לבן נוזף ביעקב: מה אתה בורח ממני ככה וחוטף את הבנות שלי כאילו הן שבויות חרב? לא הספקתי אפילו לתת להם נשיקת להתראות! חבל, הרי הייתי משלח אותך בשירה, בשירים, בתוף ובכינור! הייתי יכול לקרוע לך את הצורה, אומר לבן ליעקב, אבל שתדע שהאלוהים של אבא שלך דיבר איתי אתמול בחלום ואמר לי לא להתעסק איתך. אבל בסדר, אתה יודע מה, אני מבין שהתגעגעת למשפחה שלך. לגיטימי (לא גברי מי יודע מה מצדך, אבל לגיטימי). אבל מה פתאום גנבת את אלוהיי? תגיד, אתה לא מתבייש?

יעקב, שאינו יודע שרחל היא שגנבה את התרפים (ובשלב זה לא נעלה את השאלה למה היא עשתה את זה), עונה לקונית: לגבי הבריחה - חששתי שתגזול את בנותיך מעמי, ולגבי התרפים שלך: בכבוד, חפש, ותן לי גם לפרגן לך און דה האוס: מי שתמצא את זה אצלו גם יוצא להורג.

אחרי שלבן מחפש בכל המאהל ולא מוצא, ליעקב קופץ הפיוז. הוא מטיח בחמיו, זה שהחליף לו את הכלה מתחת לאף, זה שהעביד אותו בפרך עשרים שנה כשהוא עובד עליו שוב ושוב, את כל מה שצבר בבטן במשך עשרים שנים ארוכות:

מה יש לרמב"ם נגד הרוע בעולם?

הנה הפרדוקס של האדם הדתי: איך אפשר ליישב את הקביעות לפיהן האל הוא טוב, שהוא יודע מה קורה בעולמנו, שהוא יכול לעשות מה שבא לו, ושיש רע בעולם? נראה שכולן אמורות להיות נכונות, אבל הן אינן עולות בקנה אחד.

הדרך המקובלת להתמודד עם הפרדוקס היא לתקוף אחת מארבע הקביעות הללו.

היו דתות, כמו זו הזורואסטרית למשל, שטענו שיש שני אלים, אחד טוב ואחד רע, שהוא זה שאחראי לכל הבלגן כאן. האל הרע מקבל לעתים הורדה בדרגה ונחשב לחצי אל, או לשטן.

היו פילוסופים, כמו אריסטו, שטענו שהאל אינו יודע מה קורה בעולמנו, ואם לדייק - אין לו מושג ירוק שאנחנו בכלל קיימים. זה לא בגלל שהוא לא אינטליגנטי, להיפך - הסבר מלא יגיע בקרוב.

היו שטענו שהעניין הוא שהאל לא יכול לעשות כל מה שבא לו, ושהוא תלוי אפילו בנו, בני האדם, כדי שנתקן את שהתקלקל. העמדה הזו מופיעה גם בצורת "זה לא שהוא לא יכול, הוא לא רוצה - הוא יותר מעוניין בהתמודדות של האדם עם חופש הרצון מאשר בתיקון מיידי של העולם".

והיו רבים שמיקדו את הביקורת בקביעה שקיים רוע בעולם. הפתרון השגרתי מול מי שמתלונן שהעולם מתאכזר אליו הוא "חבוב, פשפש במעשיך, המכות האלה לא נוחתות עליך סתם". פתרון נוסף נמצא בדמות העולם הבא, שם כבר ידאגו לסדר את החשבון ולא להשאיר אף אחד באובר.

ב"מורה נבוכים", הרמב"ם מציג התמודדות מקיפה, שיטתית, וגם רעננה ורלבנטית מאוד, מול הבעיה.

חילופי הדורות - החרובים והאבא המילואימניק

הסיפור הזה על חוני המעגל מפורסם למדי. בהקדמה לסיפור, מספר רבי יוחנן כיצד חוני, זה שהיה מושיע את עם ישראל בתפילותיו לגשמים, היה מצטער כל ימיו על הפסוק בתהלים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". מכיוון שהמזמור מדבר על גלות בבל, שארכה שבעים שנה, חוני היה טרוד בשאלה האם יתכן מצב שבו אדם ישן שבעים שנים בחלום.

והנה, יום אחד, מספרת הגמרא, פוגש חוני באדם הנוטע עץ חרובים. לשאלתו מתי צפוי השתיל להניב פירות, משיב האיש: "שבעים שנה". חוני תוהה האם הנוטע באמת סגור על זה שהוא יחיה עוד שבעים שנה, וזה משיב לו שהוא מצא את העולם מלא חרובים כשהוא נולד, ולכן הוא נוטע את העץ לטובת בנו שייוולד. חוני הולך לישון, מקיפה אותו שן סלע, הוא נסתר מעיני אדם ונופלת עליו תרדמה למשך זמן רב, רב מאוד. כשהוא מתעורר, הוא רואה אדם המלקט את פירותיו של החרוב, שבגר בינתיים, שומע ממנו שהוא נכדו של הנוטע, הולך ומקשיב סביב, ומסיק שישן שבעים שנה.

כשהוא מגיע לבית המדרש, החכמים שם אמנם מהללים את פועלו בעבר, אולם הם אינם מזהים אותו ואינם מעניקים לו את הכבוד המגיע לו. חוני נפגע, מבקש רחמים ומת. רבא מסכם את הסיפור בציינו כי זוהי בדיוק האמירה השגורה: "או חברותא או מיתותא", או חברה או מיתה.

הסיפור מתאר לנו את המתח בין הדורות המתחלפים. מצד אחד, יש דברים שנשארים קבועים, כמו החרובים שאותם שותל אדם לטובת בניו ונכדיו. מצד שני, העובדות של היום יהפכו בעתיד למיתוס:

למה התורה מפילה אותנו בפח?

אחד הנושאים המרכזיים ב"מורה נבוכים" הוא מלחמת החורמה של הרמב"ם בהגשמת האל. לא רק האמונה, שהיתה כמסתבר רווחת למדי, לפיה לאל יש גוף כמו שלנו, אולי יותר גדול, אולי יותר זוהר - אלא גם האמונה שהאל נתון לשליטתם של הרגשות ממש כמונו, כמו למשל שהוא לעתים כועס.

אבל רגע, אנחנו יכולים לומר לרמב"ם, אם אתה כל כך צודק והאמת היא כל כך שונה ממה שכתוב בתורה, אז למה שמראש לא נוכל לדרוש דרישה לגיטימית למדי - שהתורה פשוט לא תטעה אותנו? למה אני צריך לשמוע פעם בשנה לפחות, החל מהיותי ילד, את הסצינה של נקרת הצור, סצינה שהפשט שלה הוא כמעט קומי, שם משה מבקש לראות את פניו של האל, נענה בשלילה, אבל אלוהים עושה לו ג'סטה ומסתיר לו עם היד ובסופו של דבר משה רואה את אחוריו? מה זה תורם לי, חוץ מלהפיל אותי בפח? חוץ מלצרוב לי בתודעה, החל מינקותי, את הגשמת האל, שאותה מגדיר הרמב"ם כחטא הגדול ביותר שאני מסוגל לעשות? 

תשובתו של הרמב"ם מבוססת על ההבחנה בין סוגי הקהלים שאליהם פונה התורה. לתורה אין את הלוקסוס שיש לרמב"ם ב"מורה נבוכים", אותו הוא מייעד לקבוצה קטנה של משכילים. 

אכילס והצב, או למה חשוב שאתלטים לא ילמדו פילוסופיה

אחת העוולות של ההיסטוריה של הפילוסופיה היא דחיקת כל הפילוסופים היוונים שלפני סוקרטס (נקודת ציון קלה לזכירה - הוא הוצא להורג בשנת 399 לפנה"ס) לכותרת הלא רגישה: "פילוסופים פרה-סוקרטיים".

פרמנידס הביך את העולם של אז (והוא ממשיך להביך לא מעט אנשים רציניים גם היום), כשטען כמה טענות פשוטות של פילוסוף טוב. פילוסוף טוב, בעיניי, הוא כזה שיודע להתחיל מכמה הגדרות פשוטות, לקחת אותן קדימה ולא להיבהל ממה שיוצא לו.

נקודת הפתיחה של פרמנידס היתה פשוטה: אי אפשר לדבר על מה שלא קיים. נשמע פשוט, לא? אל תמהרו להסכים, כי אם תסכימו זה ייקח אתכם רחוק למדי. את הפירוט נשאיר למאמר עתידי, אבל השורה התחתונה מדברת על העולם האמיתי, שהוא שונה מאוד מזה שאנחנו חושבים שאנחנו חיים בו. בעולם האמיתי, זה שמחוץ למטריקס, אין כל שינוי, אין שום תנועה. דבר אינו יכול לזוז שם, יש רק גוש אחד גדול של יש, בלי צורה ובלי גבול.

בנקודה הזו האינסטינקט שלנו אומר ללכת עם האינסטינקטים שלנו ולהעיף את אדון פרמנידס לכל הרוחות. וזה באמת מה שקרה איתו בעולם ההגות היוונית. התגובה השגורה היתה: טוב, לא ברור לנו איפה הטיעונים שלו כושלים, אבל בטח לא יכול להיות שהם נכונים כי זה הרי כל כך מוזר! הרי ברור שיש תנועה בעולם!

אל הבימה נכנס זנון, תלמידו של פרמנידס, כשהוא מציג לעולם כמה פרדוקסים שמביכים אותנו עד היום. המטרה היא ללכת בהפוך על הפוך: אתם חושבים שעולם בלי תנועה הוא חסר הגיון? בואו ואראה לכם שאם אנחנו מניחים שכן יש תנועה, מצבנו יהיה גרוע עוד יותר!

אני רוצה להתמקד כאן בפרדוקס של אכילס והצב, שבעיניי הוא מבריק במיוחד, משום שהוא מראה בכמה צעדים פשוטים שהשכל שלנו הוא כלי חמוד ושימושי - אבל מוגבל.

למה הפילוסופיה והיהדות הן ההפך מאויבות? ומה הקשר לשלמה ארצי?

כששלמה ארצי שר "ובלילות, דלתות פנייך נעולות", מה הוא רוצה?

אף אחד לא ממש יודע, אבל אף אחד לא חושב שהוא שר את זה למישהי שבפניה משובצות דלתות. אנחנו מכירים פנים, מכירים דלתות, וכמובן מכירים את הנטיה של שלמה ארצי לכתוב קצת מעורפל, אז אנחנו מבינים שזו מטאפורה. שהוא לא באמת מתכוון.

ומה לגבי התורה? האם גם בה יש מטאפורות? בוודאי! למשל: "ארץ זבת חלב ודבש": אנחנו מכירים חלב ודבש, ויודעים שהם זבים ממקורות קצת אחרים ולא ישר מהאדמה, ולכן מבינים שלפנינו מטאפורה. שהתורה לא באמת מתכוונת.

הדברים מכינים את הקרקע לטיעון הבא:

למה?

כי אפשר לדבר על פילוסופיה ועל יהדות בצורה שגם תרחיב את אופקינו וגם תכבד אותנו.

כי לחיות זה לא רק לרוץ, אלא גם לעצור, לנשום, לחייך וללמוד.

כי לשמוע מה היה להם לומר יכול לתרום מאוד לדרך שבה אנחנו חושבים היום.

כי אתם יכולים לגלות פתאום למה אפלטון הוא מלך, ולמה הרמב"ם הוא תופעת טבע.

כי אפשר לגלות את הרעיונות והקונפליקטים הנפלאים שביהדות, כשאנחנו שמים בינתיים בצד את כל הדברים האחרים.

כי אפשר לדבר על התפיסות הכי מורכבות בדרך שתהיה מובנת וברורה לכולנו, מבלי לוותר על התחכום.

וכי אני מאמין שפילוסופיה ויהדות הן לא רק מאתגרות, ואפילו לא רק מרתקות; הן גם יכולות להפוך אותנו לבני אדם טובים יותר, כאן ועכשיו.