כמה נקודות בעקבות שבתי צבי - הקבלה הגלויה, הגאולה שאוטוטו באה, והמורכבות העצובה של המציאות

לאחרונה נתגלגל לידיי ספרו של גרשם שלום על שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, שם מפרט שלום - ביסודיות עמוקה המשולבת בכתיבה רבת עניין - את אחת הפרשיות היותר כואבות בהיסטוריה נטולת הסיבוכים של עמנו. כמה נקודות והרהורים בעקבות הספר:

הספר נפתח בשאלה הקלאסית: "למה?". למה דווקא אז, סביב 1666, סוחף בפעם הראשונה את כלל העם היהודי גל משיחי כל כך עוצמתי? שלום יוצא נגד הדעה המקובלת, הרואה בשבתאות תוצאה של פרעות ת"ח ות"ט, שאירעו כעשרים שנה קודם לכן, ותולה את האשמה בקבלה. ליתר דיוק - קבלת האר"י, וליתר דיוק - הפעפוע והבעבוע שלה בשכבות רחבות של העם היהודי.

סיכום כולל של קבלת האר"י יופיע אולי בפוסט עתידי, אולם לענייננו די לומר שאחד המוטיבים החזקים בה כולל את הקביעה שניצוצות מן האור האלוהי, זה שנשלח מן האלוהות אל החלל שזו פינתה בכדי ליצור את עולמנו, לכודים ושבויים בתוך קליפות. הקליפות הללו הן שברים של כלי הקיבול שנועדו לקלוט את אותו אור אלוהי אבל נשברו מסיבות כאלה ואחרות, וניצוצות רבים תקועים בתוך תחום הקליפות, הנשלט ע"י כוחות הרוע. לענייננו חשובה תמונת העולם הכוללת, שמסתדרת מצוין עם המצב של עם ישראל אז: ממש כשם שהעם נמצא בגלות, כך המצב הקוסמי הכללי הוא מצב של גלות - מצב שבו הישות הנמצאת בגלות היא לא פחות מאשר האור האלוהי הזה, שהוא במובן מסוים השכינה, שהיא במובן מסוים האלוהות בעצמה. מול תמונת גלות כל כך כללית ומהותית יש, תתפלאו לשמוע, פתרון פשוט - קיום המצוות על ידי היהודים משחרר את הניצוצות משבי הקליפות ותורם לתיקון הכללי של העולם.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה חשובה:

כמו כל משיח בפוטנציה (ושלום מביא ראיות לכך שהאר"י אכן סבר שהוא הוא המשיח), וכמו כל מי שמדבר באדיקות על גאולה, האר"י מקפיד להצהיר על כך שהגאולה קרובה מאוד. ממש כמו, להבדיל, ישוע, שהבטיח לשומעיו שעוד בימיהם יראו את מלכות השמים, או האדמו"ר הקודם של חב"ד (זה שלפני הרבי מלובביץ') שאמר שנשאר רק לצחצח את כפתורי החליפה, או מרדכי אליהו שסיפר שקיבל בירושה מהבאבא סאלי שעון מיוחד שמראה שהשעה היא דקה ל-12 כשבשעה 12 המשיח מגיע, לאנשים הללו דחוף מאוד להגיד שהגאולה זה עניין של עוד כמה שניות. הסטטיסטיקה עד כה לא מעניינת אותם.

אז יש לנו מצד אחד דיבורים על גאולה שמגיעה ממש אוטוטו, ולזה יש לצרף את ההתפשטות הרחבה והמהירה של קבלת האר"י. הפורמט שאנחנו מכירים היום, של קבלה שאסור ללמד אותה סתם כך לכל אחד (לא כולל מדונה כמובן), עם המגבלות לפיהן על התלמיד להיות נשוי ומעל גיל 40, הוא המצאה חדשה יחסית לפי שלום. מהמסמכים שהוא מביא בספר נראה שבאמת כל מי שכיבד את עצמו ניסה לצלול לתוך הקבלה, ובפרט לתורת האר"י. הוא מצביע על הפעפוע שנוצר כאשר תפיסות ופרקטיקות קבליות מצאו להן אט אט (או מהר מהר) את דרכן לתוך המיינסטרים של עבודת האל היומיומית של כלל עם ישראל - ודוגמה קטנה לכך אפשר למצוא בנוסחה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", שנהוג לומר היום בפתיחה של כל תפילה. כמו ששמעתי גם מפי פרופ' רביצקי, שהוסיף שביום שהבין את משמעות הנוסחה חדל מיד לאומרה, הדברים מכוונים לכך שבזכות מצוות התפילה שהדובר עומד לקיים, הוא יתרום לזיווג של הקב"ה עם השכינה, חלק מהותי מתפיסת האלוהות כמערכת של כוחות הכוללת גם יחסי זכר-נקבה, שכנראה לעולם לא יהיה ברור עד כמה היא מטאפורית ועד כמה היא נתפסת כאמיתית ממש.

לפי שלום, ההתפשטות המהירה של קבלת האר"י, עם הדגש שלה על מצב הגלות הקוסמי והגאולה המתקרבת, הובילו למתח עצום של ציפייה לגאולה. חישובי קיצין כאלה ואחרים הצביעו על שנת ת"ח כשנת הגאולה (למשל בגלל הפסוק "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", כש"הזאת" בגימטריה = ה' ת"ח), אבל להיסטוריה היו תוכניות אחרות, ובמקום גאולה קיבלנו פרעות. אמנם שבתי צבי היה תוצאה של פרעות ת"ח ות"ט, אבל לפי שלום היריעה המסבירה את הצלחתו המסחררת צריכה להיבחן בהקשר רחב יותר.

מילה קטנה בהקשר הזה - בפוסט קודם הבעתי את החשד הכללי שלי מול הקבלה והמקובלים ואת התנפצותו (או היסדקותו, בואו לא ניסחף) החלקית. לאחר קריאת הספר הזה אני לא בטוח איזו אלטרנטיבה עדיפה. עד כה סברתי לתומי (בעקבות הרמב"ם, אם כי הוא דיבר על אמונות טפלות ככלל ולא על הקבלה שפרצה רק כמה דורות אחריו) שמעטה הסוד שעוטף את הקבלה הוא דבר שלילי, מכיוון שהוא גורם לאנשים להאמין שתכניה אמיתיים גם בלי שהם יוכלו לבחון אותם לאשורם - פשוט בגלל שהיא סודית. אבל מסתבר שבעבר היא היתה גלויה הרבה יותר - וההתפשטות הרחבה שלה דווקא הובילה, לפחות לפי גישתו של שלום, לקטסטרופה גדולה הרבה יותר.

הלאה. הדמות של שבתי צבי מרתקת ביותר, ואעמוד כאן על מעט מזעיר ממנה. הבחור בטוח מגיל צעיר שהוא משיח, מצהיר על כך בגלוי, עושה מעשים משונים ומוזרים (בקיצור, עבירות שחבל על הזמן), נזרק ומגורש ממקום למקום באופן קבוע. הוא חולה במאניה דיפרסיה, ולצד תקופות "הארה" בהן כל מי שרואה אותו בטוח שהוא המשיח בגלל הכריזמה שלו ויכולותיו יוצאות הדופן, מופיעות תקופות רבות של דיכאון והסתגרות. הזינוק קדימה קורה כשהוא פוגש בנתן העזתי, שמשלים אותו. מול שבתי צבי, שמאופיין בחוסר יכולת לפעול ולתרגם את תחושותיו למעשים של ממש או לתפיסת עולם ויהדות סדורה, נתן מספק את התשתית האידיאולוגית והאמונית. כמו יוסי אלפנט שאמר שהוא לקח את אהוד בנאי והפך אותו מהיפי עם זקן ומשקפיים לכוכב רוק (חכו חכו לסוף הפוסט), כמו פאולוס שיצק את היסודות לבניין הנצרות על השלד הרעוע למדי שהותיר אחריו ישו, כך נתן העזתי לשבתי צבי. כל בית צריך מרפסת, כל לנין צריך טרוצקי, וכל משיח צריך מישהו שינסח את הדברים כך שיהיה אפשר ללכת אחריו במסות.

הנקודה הבאה שעליה אני מבקש להתעכב היא כמעט משעשעת. שבתי צבי נמצא במאסר, אבל זה מאסר שמח. השוחד זורם כמים, והוא נמצא בתנאי דה לוקס. כולם יודעים שלא רחוק היום והוא יגייר את השולטן הטורקי בכבודו ובעצמו ויהפוך למלך היהודים. כבר שנים שיש דיווחים מהימנים על עשרת השבטים שיצאו ממקומם אי שם מעבר לנהר הסמבטיון והם קורעים לגויים את הצורה במסע כיבושים רצחני, ויש אפילו עדויות שהם החריבו את מכה! עוד מעט קט, ממש עוד רגע, והגאולה פה. אמנם שבתי צבי לא הביא לנו עד עכשיו איזה נס שחבל על הזמן, אבל נתן העזתי הרי הסביר לנו שבכלל לחשוב על זה, לחשוד את זה, זאת עבירה חמורה. והנה מגיע עוד מבקר ככל המבקרים, נחמיה הכהן מפולין. ומסתבר שיש לו בעיה קטנה.

כי גם לנחמיה הכהן יש קייס משלו: הוא מבחינתו יודע בוודאות שהוא הוא משיח בן יוסף, בעוד ששבתי צבי טוען שהוא, שבתי צבי, הוא משיח בן דוד. והרי כל העולם יודע שמשיח בן דוד לא יכול לבוא לפני שמשיח בן יוסף מתגלה, קורע לגויים את הצורה בסדרת מלחמות אבל בסוף מת מידי ארמילוס הרשע! גם שבתי צבי ונתן העזתי כמובן מכירים את הנבואה/אגדה הזו, אבל לא ממש התייחסו אליה באופן מסודר עד כה. ועכשיו קורה דבר מעניין: נחמיה הכהן קורא תגר בגלוי על שבתי צבי וטוען שלא יכול להיות ששבתי צבי הוא המשיח, כי נחמיה הכהן בעצמו עדיין לא התגלה לעולם באופן רשמי כמשיח בן יוסף!

וכאן קורה דבר מעניין עוד יותר: אנחנו רגילים הרי לראות בשבתי צבי שרלטן, רשע גדול שהוביל את העם לאסון. אבל מסתבר, כרגיל, שהמציאות מורכבת יותר. כי במקום לזרוק את נחמיה הכהן מכל המדרגות או לפחות לשחד אותו בשקט או לבצע בו מעשה מאפיוזי אחר, שבתי צבי עושה משהו שונה לגמרי. במשך ימים שלמים, הוא פשוט מתווכח איתו. מדרשים נשלפים בזה אחר זה, דרשות קבליות עפות באוויר, מיתוסים נזרקים לחלל החדר. הוא מדבר ונחמיה עונה, ההוא מתעצבן וההוא מתרגז, היום נגמר והם פשוט נרדמים באמצע הדיון וממשיכים אותו על הבוקר - וכך במשך כמה ימים. בנקודה מסוימת, נחמיה הכהן נשבר, יוצא בצרחות ומתאסלם על המקום - ויש אומרים שהוא אחראי לתפנית הבאה בסיפור. אבל לפני שנגיע אליה, חשוב לי לומר שהסיפור האירוני הזה בעיקר מראה את הטרגיות שבדבר, כי שבתי צבי באמת ובתמים סבר שהוא המשיח. הוא לא חשב שהוא עובד על אף אחד. וכשיהודים כל כך רבים זרקו את כל היקר להם, מכרו את כל רכושם וציפו באמונה שלמה לגאולה שמגיעה מחר בבוקר, נדמה שהיה עדיף לו יכולנו להצביע על שבתי צבי ולומר שהוא היה סתם רשע ארור. אבל המציאות יותר סבוכה, ויותר עצובה.

מעט מאוחר יותר, שבתי צבי נקרא לארמונו של השולטן, ושם מוצעת לו באלגנטיות בחירה פשוטה: או שתתאסלם או שתועבר מיידית לעולם הבא. לא ברור אם השולטן עצמו היה במעמד הזה - סביר שהוא פשוט צפה בו מהצד. ההמונים מחכים בחוץ - הם יודעים שעכשיו זה הרגע, הם יודעים שעוד שניה השולטן יוצא למרפסת עם שבתי צבי ומודיע שהוא מעביר לו את כס המלוכה. זה כנראה לא קרה ממש ככה, אבל אני רואה את המרפסת הזו שם, ואני רואה את שבתי צבי יוצא אליה כשעל ראשו המצנפת המוסלמית, ואני שומע את השקט הנורא, את הדממה שנמשכה שם לאיזה נצח לפחות, ואני שומע את הלבבות נשברים - וכעבור כמה שניות, כשהנצח ההוא נגמר, אני שומע גם את הראש שכבר מתחיל לתרץ תירוצים.

והתירוצים לא חסרו: זה לא שבתי צבי, כי הוא בכלל עלה זמנית לשמיים ובמקומו נשלח הנה כפיל אבל שבתי צבי האמיתי תכף חוזר. זה כן הוא אבל הוא במסע מיוחד לשחרור של ניצוצות ששבויים אצל הגויים. הוא דרש מאלוהים להתאסלם לתקופה של שבע שנים כדי למנוע בכך הרג של מאות אלפי יהודים שהיה חלק מהתכנון המקורי של הגאולה האלוהית (איזה תותח!). שבע השנים עברו, ואז עוד כמה, ואז הוא מת. התירוצים לא חסרו, וגם לא הפראיירים כידוע, והנוהים אחריו, הלא הם כמובן היהודים האמיתיים אם תשאלו אותם, הם בני כת הדונמה עד ימינו אלה.

ונקודה אחרונה לסיום. בנקודה מסוימת בספר, מצביע שלום על נקודה חשובה נוספת שאפשרה את התאוצה חסרת התקדים של התנועה, ומסבירה את ההיעדר הכמעט מוחלט של אנשים בעלי שיעור קומה שיצאו בזמן אמת נגד שבתי צבי: נתן העזתי הדגיש מאוד את החובה לחזור בתשובה. ועכשיו, מה יעשה רב קהילה שסבור ששבתי צבי אינו המשיח, או לפחות אינו משוכנע בכך שהוא המשיח? מה הוא יעשה כעת, כשכל הקהילה שלו שוברת שיאים חזרה בתשובה והכאה על חטא? איזו ברירה יש לו, מלבד לומר לעצמו משהו כמו: "נו, אולי מתוך שלא לשמה נבוא לשמה", עם קצת "ואני ממש מקווה שכל העסק הזה יסתיים בשלום."?

האם היינו אנחנו נוהגים אחרת?

והנה החיבור של אלפנט עם בנאי: