על ריצות ליליות, יישור עוגות, חדרי כושר, שלושה פילוסופים ואני - ובקיצור, למה אנחנו רוצים את מה שאנחנו ממש לא רוצים?

אחרי הרצאה שהעברתי השבוע על "מורה נבוכים" (דיברנו בין השאר על אחד הנושאים המרתקים בספר - מעמד נקרת הצור, זה שבו משה רואה את אחוריו של האל ולא את פניו), חזרתי מריצה לילית ברחובותיה הצוננים של ירושלים. האוויר נקי, בהפסקות שבין המכוניות, ומדי פעם עוד אפשר לראות הרים קטנים של שלג שעדיין נותר כאן.

כמו שיודע כל מי שעושה כושר, הקטע הכי קשה בריצה הוא ההחלטה הסופית לצאת אליה, בטח בימים אלו. הראש מנפיק תריסרים של תירוצים, מזג האוויר בחוץ נראה סוער מתמיד, הכורסה בבית מעולם לא היתה נוחה כל כך, ובעצם שיחקתי כדורסל רק שלשום ואני עוד בהחלמה מהבומבה שקיבלתי ובכלל יש לי עוד הרבה דברים חשובים לעשות.

למה זה כל כך קשה? הרי ברור לי שאני צריך לרוץ, ויותר מזה - שאני רוצה לרוץ. הרי כושר זה חשוב, ויש לי 6.6 קילו להוריד עד המשקל האידיאלי שחישבו לי. וכשאני רץ המחשבות משתחררות לי, ואני שם בראש איזה שיר ישן של ג'נסיס (ראו למטה), אז איך יכול להיות שאני רוצה, אבל לא רוצה?

ברוכים הבאים לעולמם המסובך של בני האדם, הלוקים מדי פעם במחלה ששמה "חולשת הרצון".

נדגיש, קודם כל, שזה לא דבר רע בהכרח. בטח שזה לא רע לבעלי חדרי הכושר, שנהנים לראות איך אנחנו קונים מנוי שנתי ואז מגיעים פעם בחודשיים. זה גם לא רע למכונים של הלימוד לפסיכומטרי, שרבים מהבאים בשעריהם יודעים טוב מאוד שהיו יכולים להסתפק בללמוד מהספרים במקום להירשם לקורס, אבל הם לא סומכים על עצמם שבאמת יישבו על הטוסיק וילמדו, ומעדיפים לשלם אלפי שקלים כדי שתהיה להם מסגרת מסודרת שתאלץ אותם אשכרה לשבת וללמוד.

ועוד לא דיברנו על מה שקורה כשקמים למקרר בשתיים בלילה. אתה יודע שזה לא טוב, אתה יודע שאתה לא רוצה, אבל אז איכשהו אתה עושה את מה שלא רצית לעשות.

איך זה קורה?

במסורת היהודית התופעה יכולה להיות מוסברת בקלות, עם יצר הרע (שעליו אני מרחיב כאן). הוא מושתל אצלנו בתוך התודעה, הוא לא ממש אנחנו, והוא הילד השובב ופורע החוק שרוצה את כל הדברים האלו. אנחנו דווקא בסדר, זה הוא שמפתה אותנו. יש עוד הרבה מה לומר עליו, ועוד אקדיש לו פוסט נפרד, אבל לעת עתה אתמקד בצד הפילוסופי של הדברים. ליתר דיוק, באופן שבו שלושת הגדולים של הפילוסופיה היוונית מתייחסים לחולשת הרצון - "אקרסיה" ביוונית.

סוקרטס ראה את הדברים באופן פשוט, פשוט מדי. כל מה שאנחנו צריכים בכדי לדעת כיצד לנהוג הוא ידע. ברגע שנבין באמת מה המשמעות של אומץ, נדע להיות אמיצים במקומות הראויים ובמידה הראויה. ובאופן דומה, ברגע שנבין באמת שהערך הקלורי של כל יישור של עוגת הקצפת שווה ל-15,000 שעות של ריצת משוכות, נדע לא ליישר אותה. אין שום סיבה שלא תהיה התאמה בין התובנות שלנו לרצונות שלנו.

האם זה עומד במבחן המציאות? לרוע המזל לא ממש.

קודם כל, נראה שסוקרטס אינו עומד על הסיבוכיות של נפש האדם: כנראה שהוא למשל לא נתקל באופנובנק המקורי, שהמשיך לשדוד בנק אחרי בנק אחרי בנק למרות הוודאות הגוברת שזה רק עניין של זמן עד שאחד השודים ייכשל. התובנה, שאפשר להניח שהיתה נחלתו של האופנובנק, לפיה זמנו קצוב, לא היתה חזקה דיה בכדי להתגבר על הפיתוי להכות במשטרה שוב ושוב.

ובנוסף, סוקרטס הרי נכשל באופן קבוע בנסיונותיו להגיע להגדרות לגבי כל דבר, כולל האומץ שהוזכר לעיל. ומכיוון שהידע לגבי מה נכון ומה לא נכון הוא כה קשה להשגה, כנראה שיהיה לנו מאוד קשה להימנע מחולשת הרצון.

אפלטון מקדיש בשניים מהדיאלוגים מקום לתיאור שלו את הנפש וחלקיה. באחד מהם, "פידרוס", הוא מדמה את הנפש לשני סוסים מכונפים שבהם נוהג רַכָּב. סוס אחד הוא לבן, מיושב בדעתו ובקיצור ממש אחלה, ואילו השני הוא שחור, פראי, רע מזג ולא נחמד ממש כאילו היה פנתר שחור. כל סוס מושך כל הזמן לכיוון שלו: השחור כלפי מטה, לבוץ וללכלוך, והלבן כלפי מעלה, לשמיים הכחולים. הרכב מנסה להשתלט על הסוס השחור, אבל לפעמים הסוס השחור מנצח וגורר את הנפש כולה אחריו למטה.

האם זה עומד במבחן המציאות? היתרון של המודל שמציג אפלטון הוא שהוא מכניס לדיון אלמנט מובהק של חוסר רציונליות. ברגע שהסוס השחור הוא חלק - מעצבן, אך לגיטימי - של הנשמה, אנחנו מבינים לגמרי למה אנחנו לא משתמשים בחוט דנטלי בכל יום למרות שנשבענו לעצמנו בביקור האחרון אצל השיננית שבפעם הבאה זאת תהיה חצי שעה של סבל בינוני ולא של סבל בסדרי גודל גלקטיים.

אריסטו, בהיותו בחור מסודר, מסביר שכל פעולה שאנחנו עושים מתבצעת לאור שיקול דעת. אני נתקל במצב מסוים מולי, בודק אילו עקרונות כלליים ניתנים ליישום במצב הזה, ומשם ממשיך מיד לביצוע הפעולה המתבקשת מאותם העקרונות הכלליים. כמו אצל סוקרטס, הכל רציונלי לעילא ולעילא. כמו אצל סוקרטס, כביכול אין שום סיבה לחולשת הרצון. וכמו אצל סוקרטס, זה לא עובד.

אנחנו לא באמת רובוטים. אנחנו לא באמת פועלים באופן זהה בכל פעם שאנחנו נתקלים במצב מסוג מסוים.

נראה שמבין השלושה, אפלטון צודק - ולו רק בגלל שהוא נמנע מלהציג מודל מסודר ומבוקר של הדרך שבה אנחנו מחליטים מה אנחנו עושים. המרכיב האי רציונלי, הסוס השחור המתפרע, אכן מספק הסבר מסוים לגבי הדרך שבה אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לעשות X,  אבל מוצאים את עצמנו עושים את Y.

ואלו חדשות טובות בשבילי - כי אני מת על אפלטון, ואין הרבה מקומות שבהם נצחונו של הפילוסוף הכיפי והחמים הזה על אריסטו, מלך הרציונליות הקרה והנכונה והמבעסת, ברור כל כך.

ואולי אלו חדשות טובות גם בשבילכם, כי זה לא בדיוק אתם שעשיתם מנוי שנתי לחדר כושר ואז קרה הדבר הבא:

(שימו לב שיש המשך אחרי התמונה...)

זה לא אתם, זה הסוס השחור!

אבל עכשיו בואו נעשה סיבוב פרסה, נשאיר מאחור את הפילוסופיה היוונית ונדבר על התופעה במונחים של ימינו.

אנסה להאיר מזווית אחרת את התופעה, תוך שימוש במושגים שונים מעט. מה אומר בעצם האדם שחווה חולשת רצון? "נכון שעשיתי X, אבל בעצם רציתי לעשות Y". אבל אולי זה לא פרדוקס, אלא משהו אחר.

בני אדם חשים צורך לספק הצדקות פנימיות וחיצוניות למעשיהם. אבל הרגשות שלנו לא תמיד שקופים לנו. כמה פעמים התלבטנו ושאלנו את עצמנו: "מה אני באמת חש לגבי הבחורה שיצאתי איתה כבר שלוש פעמים? האם אני באמת מאוהב בה או שסתם נדמה לי?". וזה לא הכל. הרי הזכרון שלנו מתעתע בנו על כל צעד ושעל. אנחנו מדחיקים ומשקרים לעצמנו פעמים רבות, בייחוד מול דברים שלא נעים לנו להודות בהם.

ובאמת, מתי חולשת הרצון עולה לדיון? לא כשעשינו משהו טוב, אלא כשעשינו משהו רע. אף אחד לא אומר לעצמו: "ואללה, התכוונתי להרוס את הדיאטה, אבל עכשיו אני חש צורך בלתי ניתן לעצירה לאכול פת אורז בלי כלום". סיינפלד הראה פעם איך אנחנו מגיבים כשתופסים אותנו כשישבנו במקומות לא שלנו בקולנוע: אנחנו לא אומרים "האמת היא שהיה לנו מקום דפוק אז עברנו לפה וקיווינו שעברתם תאונת דרכים קלה בדרך ולכן לא תגיעו", אלא "אוי, איזו טעות! אנחנו לא מאמינים שהתבלבלנו ככה". זה צורך חברתי, אבל גם צורך פנימי: אנחנו צריכים לשמור על מה שהפסיכולוגים מכנים הסכימה העצמית שלנו, להגן על הדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו. אנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כעל אנשים רציונליים, מסודרים והחלטיים - גם כשזה לא ממש ככה.

והשילוב הזה של חוסר שקיפות הרגשות, תעתועי הזכרון והשמירה על הדימוי שלנו, מעוררים אצלי את החשד הכבד שכל עניין חולשת הרצון הוא פשוט סיפור שנוח לנו לספר לעצמנו. חטפת את הקינוח האחרון בצלחת ולא השארת לחברים שלך פשוט כי אתה לא אדם מתחשב במיוחד. והאופנובנק פשוט נהנה מאוד להביט במראה כל בוקר ולהגיד – ואללה, גם אתמול קרעתי אותם. ואתה הולך לחדר הכושר פעם בחודשיים במקום פעמיים בשבוע פשוט כי אתה עצלן. אז אני חושד שכל הסיפור המסובך הזה על חולשת הרצון הוא רק כיסוי לחוסר הרצון שלנו להסתכל פנימה באמת ולראות מי שם.

ואחרי כל זה, בואו נודה על האמת: כל כך מענגים הרגעים האלה, של הכניעה המתוקה ליצר. רק תחשבו על היישור של העוגה. ואז היישור הבא. וזה שאחריו. ועכשיו האחרון. והאחרון חביב. בטוח שעדיף לוותר עליהם?

ולסיום כמובטח - ג'נסיס במיטבם, מעבירים בכיף איזה קילומטר-קילומטר וחצי בריצה: