רנה דקארט, איש האשכולות בן המאה ה-17, שם לו למטרה בספרו
"הגיונות" לבסס מחדש את הידע האנושי. היו לו את כל הסיבות להאמין
שיצליח: הוא היה בעל מחשבה מקורית ובהירה, ובין השאר המציא את הגיאומטריה
האנליטית, כלומר ייצוג מספרים על צירי X ו-Y. בזכותו, בקיצור, כל תלמיד תיכון מגיע לבגרות אחרי שהוא חקר כבר איזה
פונקציה או שתיים במרתפי השב"כ.
כשדקארט מחפש וודאות, הוא נוקט במתודה יוצאת דופן: כדי למצוא את מה
שוודאי, הוא אומר, אני מתכוון להעמיד בסימן שאלה כל מה שרק ניתן להטיל בו ספק קל
שבקלים. כך, אם אצליח למצוא דבר מה שנמצא מעבר לכל ביקורת, אוכל לנסות ולבסס עליו
את הבניין החדש של הידע האנושי. והוא יוצא למסע של ספקנות שנהוג לכנותה
"מתודית", ספקנות שמטרתה למעשה לבסס ודאות, ולא רק להרוס ולהשמיד.
המהלך הראשון צפוי למדי: ממש כאילו יצא זה הרגע מהסרט
"מטריקס", דקארט שולל את כל המידע המגיע אלינו מהחושים. מה שאנחנו
מרגישים, מריחים וטועמים עשוי להיות אשליה ותו לא. למעשה, יתכן ואנו רק נשמות, בלי
גוף כלל.
הצעד הבא, המסחרר, הוא טיעון החלום: אין בידינו שום קריטריון לדעת
שאיננו חולמים ממש ברגע זה. הרי כל אחד מאיתנו חווה פעמים רבות כיצד במהלך החלום
הוא משוכנע שהוא עדיין חי ופועל במציאות.
אוקיי, אז אולי אנחנו חולמים עכשיו. אבל גם בחלום, שתיים ועוד שתיים
הן ארבע. גם בחלום, דבר והיפוכו אינם יכולים להתקיים זה בצד זה. במלים אחרות, חוקי
הלוגיקה והמתמטיקה תקפים גם שם. אמנם משולש פיצה יכול להפוך לשטיח מעופף, אבל גם
בחלום יהיו לו 180 מעלות.
אלא אם כן...
אלא אם כן, וזה הנושא שבו נתמקד היום, יש לי בראש שד מתעתע. יש
סיכוי, קטן אמנם אבל כבר אמרנו שגם ספקות קטנים מספיקים למטרתו של דקארט, שבתוך
התודעה שלי יושב יצור מסוג שונה לחלוטין, שמוודא שאטעה בכל פעם, גם בהיסקים
הלוגיים הפשוטים ביותר:
"מלאך זדוני כלשהו, שערום הוא ורמאי כפי שהוא אדיר כוח, והוא
משתמש במלוא עוצמת תחבולותיו כדי להטעות אותי".
על הנקודה הזו אני רוצה להתעכב כאן, אבל לפני כן נשלים את המהלך של
דקארט, שאותו הוא מנסח בשפה קלילה, צלולה ובהירה. אמנם יתכן, אומר דקארט, שהמלאך
המרושע עובד עליי כל פעם מחדש, אבל דבר אחד עומד למעלה מכל ספק: הספק עצמו. כשאני
יושב כאן, בחלוק מול האח (בכל זאת, שוויץ), אני מטיל ספק - בזאת אין לפקפק. ואם
כך, הרי שיש מישהו, והוא אפילו אני, שמטיל את הספק הזה. יש כאן מהלך רפלקסיבי,
מחשבה שמתבוננת בעצמה, ומגיעה למסקנה הבלתי ניתנת לערעור שהאני קיים. אמנם האני
הזה הוא בינתיים מוגבל מאוד - מדובר רק על הנפש, או רק על הסובייקט, האני החושב -
אבל בקיומו של האני הזה שמבצע כרגע את פעולת החשיבה הזו, לא ניתן להטיל ספק. את
הניסוח הלטיני של הדברים כולנו מכירים (אם כי מחיבור אחר של דקארט, "על
המתודה"): Cogito ergo sum , אני חושב - משמע אני קיים".
משם ממשיך דקארט להניח את אבני הבניין של המדע החדש שלו, כשהוא מוכיח
שאלוהים קיים (כפי שפירטתי בפוסט
קודם). מכיוון שאלוהים הוא מושלם,
הוא גם כמובן טוב, ולכן לא יאפשר את קיומו של אותו שד מתעתע שיטעה אותנו תמיד,
ומכאן שאנחנו צודקים כשאנחנו חושבים על חוקי הלוגיקה והמתימטיקה, ואנחנו גם רשאים
להניח שהתפיסה שלנו לגבי גופנו ולגבי העולם החיצוני אכן תקפה. בקיצור - הכל זהב.
כעת, ניקח צעד לאחור ונתעמק במושג השד המתעתע. החשש שמשרטט כאן דקארט
אכן מדאיג: מי ערב לנו שהמחשבות שלנו הן באמת שלנו? מה באמת קורה שם, במרחב
המסתורי של המחשבות, של רבבות הנוירונים היורים פרצי חשמל אינספור פעמים בשניה?
לצורך הדיון הנוכחי נשים את פרויד בצד, נתעלם ממגוון ההטיות הבלתי רציונליות
המערפלות את מערכת קבלת ההחלטות שלנו השכם והערב, ונתמקד בשאלות שהעסיקו דורות
רבים של חוקרים ושל אנשים מן היישוב: האם כשאנחנו חושבים אנחנו לבד? האם יש עדים
למחשבות שלנו? האם מישהו או משהו יכול להשפיע על המחשבות שלי באופן ישיר?
קל למצוא את המקבילה לשד המתעתע ביהדות: יצר הרע כמובן. תיאורו
המדויק מעורפל, אולם הוא ממלא תפקיד חשוב מאין כמוהו. הוא נושא עימו חדשות טובות
וחדשות רעות. החדשות הטובות: יש את מי להאשים; בפרפראזה על הסיסמה של המפעל למיץ
התפוזים, "זה לא אנחנו, זה יצר הרע". ראית יהודי עושה משהו רע? הוא לא
אשם בכל מאת האחוזים, כי ליצר הרע יש כאן יד ורגל. חשבת מחשבות לא טהורות? זה לא
אתה, זה הוא. את החדשות הרעות, מצד שני, אין צורך להציג: היהודי הממוצע נמצא במאבק
מתמיד עם היצר, שדואג להציף את תודעתו באופן מתמיד בשלל מחשבות, נימוקים, פיתויים,
רמיזות והצעות מגונות.
חז"ל, ובעקבותיהם קהילת המחזירים בתשובה של ימינו, מייחסים ליצר
הרע יכולת בלתי נדלית של תחכום והמצאה. רב, מהדמויות המרכזיות בתלמוד, מציין שיצר
הרע דומה לזבוב, משל חד ומדויק: כמו שהזבוב משגע אותך ולא עוזב, כך גם זרם התודעה
מקפיד לחזור ולהעלות את הנושאים שאנחנו מנסים לשכוח. ממש כמו הפרדוקס של המצווה
למחות את זכרו של עמלק, שבימינו מהווה את הזֶכֶר היחיד לעם הזה, כך גם הנסיון
להשכיח מחשבה מסוימת הוא הדרך הבטוחה לשמור אותה מהבהבת בתודעה. בפרשנות המודרנית
ליצר הרע, רמת התחכום המיוחסת לו כבר שוברת שיאים: הוא מסוגל לעטות על עצמו
פונפונים ולעודד אותך כשאתה מתאמץ להיות צדיק, לומר לך "כל הכבוד", רק
כדי להפיל אותך חזק יותר בהמשך. הוא סבלני, הוא אכזרי, הוא מכיר את חולשותיך הכי
טוב, ויש לו את כל המידע שהוא צריך כי הוא נמצא אצלך בראש. אתה נולד איתו (ביצר
הטוב אתה זוכה רק בגיל 13), והוא מכיר אותך יותר טוב מאמא שלך. הוא מכיר אותך,
בעצם, טוב יותר ממך.
לפני שנחזור לעניין המעורבות של יצר הרע בתודעה, יש כאן מקום להערת
ביניים:
התפיסה של חז"ל את יצר הרע אינה מוגבלת רק לשלילה. מתוך הבנה
עמוקה של נפש האדם, ופתיחות ראויה לציון שנעדרת למדי מזרמים רבים ביהדות של ימינו,
הם מציינים גם את היתרונות שבו. באחת האמירות הפשוטות והעוצמתיות ביותר בתלמוד,
מורה רבי שמעון בן אלעזר: "יצר, תינוק ואישה - תהא שמאל דוחה וימין
מקרבת". היהדות נוהגת - היום קצת פחות - לנקוט במסר לפיו החיים, על
תשוקותיהם, הם הכרח בל יגונה, ולעתים אפילו נעים. הדרך הנכונה להתמודד מול יצר הרע
אינה להילחם בו עד חורמה, אלא לנהל עימו משא ומתן, כמו שעל אב לאזן בין הפגנת אהבה
ללא תנאי לילדיו לבין חינוך קשוח (היחס המומלץ לאשה בהקשר הזה צורם לי יותר). באחד
הקטעים האגדיים היפים בגמרא, מסופר כיצד הצליחו החכמים ללכוד את היצר, המתואר
כיצור גופני ממש. אולם בגלל שבהיעדרו בטלה גם התשוקה למין בעולם כולו, במהרה לא
ניתן היה למצוא אפילו ביצה לחביתה. חז"ל ניאותו לשחרר את היצר מתוך הערכה
מחודשת לפועלו, אבל לא לפני שסגרו איתו עסקה קטנה - שלכל הפחות תחוסל תאווה לקיום
יחסי מין בקרב בני משפחה קרובים.
חזרה לתודעה.
לא רק השד המתעתע ויצר הרע הם עדים למחשבות שלנו. זוכרים את עשרת
הדיברות? הדיבר העשירי, "לא תחמד", הוא הטריקי מכולם. הוא היחיד שנוגע
לתודעה. כשאני חומד את ביתו של חברי, אני לא בסדר. אמנם לא אעשה עם זה דבר, אבל
אלוהים ואני יודעים שאני לא בסדר. ועכשיו התמונה בכלל מסתבכת: לא רק שאני לא לבד
כשאני חושב, לא רק שאני תקוע עם יצר הרע שדוחף לי מחשבות כנגד רצוני והנסיונות שלי
להתמודד איתו ידועים ושקופים לו, גם אלוהים בכבודו ובעצמו מודע למחשבות שלי! אני
שקוף לגמרי מולו, ללא מחסומים, ללא הגנות. כמו שכתב ר' ישראל נג'ארה בהקשר אחר:
"אברח ממך – אליך".
הבטחתי שלא לדבר על התפיסה הפסיכולוגית המודרנית של אופן המחשבה, אבל
פטור בלא כלום אי אפשר. הזרם המודרני בספרות, וגולת הכותרת שלו היא
"יוליסס" של ג'ויס (שמומלץ לקריאה, לפני כמה חודשים קראתי אותו שנית יחד
עם המדריך שכתבו עפר שלח ואביו חזי. המאמץ הנדרש הוא בקנה מידה טיטאני, ובכל זאת)
עוסק רבות בנסיון לתאר את זרם התודעה החמקמק. ההפרדה שמציעים חז"ל בין האני,
שמנסה להיות צדיק, לבין היצר הרע שהוא "אחר" ששתול בנו מלידה, חי לצידנו
ומנסה לחבל ממאמצינו, קורסת בחדווה מול העושר והמורכבות של האני המשתקף בספרים
הללו.
הערה לסיום: לא קל להסביר לחילוני מלידה את החוויה של האדם הדתי,
והנקודה שניסיתי להתעכב עליה כאן היא בעיניי העדינה והעוצמתית ביותר בה. האדם הדתי
גדל וצומח כשאין לו טריטוריה כלשהי משלו; אפילו המרחב האינטימי ביותר שלו,
מחשבותיו, הווייתו, כל אלו אינם בלעדיים לו. הכל חשוף, הכל שקוף, הכל בטוויטר.
ואין בנמצא מילים לתאר את עוצמת השקט המשתרר כשמשתחררים מצורת המחשבה
הזו.
לסיום: התחלנו בחקירת פונקציות קרטזיאניות, ונסיים בחקירה חשובה לא
פחות:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה