יום שישי, 1 באוגוסט 2014

פרשת דברים: על אכזבה ואהבה, וכמה מילים על המצב

משה לוקח את הנשימה שלפני.

העם מתכנס כדי לשמוע את דבריו בפעם האחרונה. גברים, נשים, ילדים, אוהלים ככל שהעין יכולה לראות. רוח קלה נושבת. שקט.

ומשה מרגיש שהוא כבר לא יכול יותר.

יש לו כל כך הרבה דברים לומר להם. והם לא מחמיאים במיוחד.

המנהיג שבו, המחנך שבו, עוד מקווה שזה לא אבוד. שהדברים שיאמר להם יזיזו אצלם משהו. שאחרי שהעם ישמע את הנאום הארוך הזה, שיסקור את תולדותיו של העם מנקודת המבט של משה, הם יתחילו להבין. שזה לא יתכן שעם חווה את שרשרת הנסים המופלאה הזו, נוחל נצחונות צבאיים מרשימים - ועדיין מתנהג בכזו ילדותיות. שזה בלתי אפשרי שבזמן שבו נוסדת הדת המופלאה ביותר שהעולם ראה, רק אנשים ספורים מצליחים להשתנות באמת ולהפסיק לרדוף אחרי הצרכים הבסיסיים ביותר שלהם.

הוא רוצה לצעוק.

והוא יצעק. אוהו איך הוא יצעק.




עוד רגע הוא יטיח בהם כי בגללם לא יזכה לראות את הארץ, לא יזכה לראות בהגשמת פרויקט החיים שלו:

"גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם, לֵאמֹר: 'גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם'".
"וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: 'רַב לָךְ! אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ, יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה, וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ. כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה'".


ועוד רגע הוא ממש יתחנן בפניהם לשמור את התורה, שכן הפלא הגלום בה אינו נתינתה בידי האל בלבד, אלא החוכמה והתבונה המשוקעות בה. כל אחד יכול לראות את זה, אז למה שלא אתם?
"רְאֵה: לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ: 'רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה'. כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו? וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם"?

"כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם: הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה? אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ?... וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ, וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים".


ועוד רגע הוא יסביר להם שהיהדות היא פרויקט בין דורי, על זמני ורב פעמי:

"ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ, אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם, כֻּלָּנוּ חַיִּים".

ועוד רגע הוא יזכיר להם שאין להם סיבה להרים את האף יותר מדי, שכן היות היהודים בני העם הנבחר אינה קשורה לתכונות תרומיות נפלאות ונהדרות שיש להם, תמיד, ללא קשר למעשיהם:

"כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ. בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם, כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל-הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם".

והוא יודע שזה לא יספיק לשכנע בנימוקים רציונליים, והוא יעבור לאיומים ששמים את נסראללה ומחמד דף בכיס הקטן:

"וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ... יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ. וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת, וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל... יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר  בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ... בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ...  וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד, וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. בַּבֹּקֶר תֹּאמַר: 'מִי יִתֵּן עֶרֶב', וּבָעֶרֶב תֹּאמַר 'מִי יִתֵּן בֹּקֶר', מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה".

אבל הוא גם ירגיע אותם לאחר מכן, בדברי נחמה שנוטפים וזולגים ומרטיבים שוב את הלב:
"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם - מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, לְמַעַן חַיֶּיךָ. וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה, כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ".


והוא יאמר כמה מהפסוקים היפים ביותר במקרא, שעליו הרחבתי בפוסט קודם:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, לֵאמֹר: "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?". וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, לֵאמֹר: "מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?". כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

 
כל זה בנאום אחד.

אבל עכשיו, על ההתחלה, כשעדיין כל הרגשות גואים בו, יקרה משהו מעניין. לרגע אחד קצר, המנהיג והמורה הנוזפים והמוכיחים יפנו את הבמה למשפט שאותו יכול לומר רק אב אוהב, שמסתכל על הילד שלו ששוב כיפכף את אחותו/שם את הצלחת עם ארוחת הצהריים על הראש כמו כובע/הרס את החולצה של אבא עם דיו שלא יירד גם באלף כביסות, והבן שלו מביט בו בחזרה ישר בעיניים וממיס בו באחת, במיומנות המופלאה שיש לילדים קטנים, את הנחשול המתנשא של הקריזה.

משה רוצה לספר לעם כיצד הוא לא יכול היה לשאת יותר, כמי שנהג לשפוט בעצמו את כל העם, את העומס של מריבותיהם הקטנוניות והאינסופיות, וכך לא היתה לו ברירה אלא למנות שופטי משנה תחתיו. אבל באמצע העצבים, עיניו נחות על כמה תינוקות שישנים בזרועות הוריהם. הוא בולע את רוקו לרגע, ומתפלק לו פנימה משפט אחד שאותו יכול לומר רק האב האוהב, שגובר לרגע על המחנך חמור הסבר:

כדי שנשים לב, הדגשתי כאן את המשפט שמתגנב פנימה:
"וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: 'לא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם? הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם".

המשפט המודגש לא באמת שייך. תוציאו אותו, ותישארו עם תוכחה צודקת ומרירה. תשאירו אותו, ותראו את דמותו של משה במלוא הדרה; תראו את האהבה נמסכת ונמזגת באכזבה.

את הוויכוח על האותנטיות של הספר נשמור לפעם אחרת. הרטוריקה שבספר הזה (ולא אמרתי עדיין מילה על שירת האזינו, שמעבירה בי צמרמורת בכל פעם שאני קורא בה), ודמותו של משה בפרט, היא מפסגות המילה הכתובה בכל הזמנים.




ימים לא פשוטים עוברים עלינו.

הלב עם החיילים בעזה; כל אחד מאיתנו נזכר כמה פעמים ביום במישהו שהוא מכיר, שנמצא שם עכשיו.

ויש מקרים שבהם אנשים שוכחים את מה שחשוב. מלאים בכוונות טובות יותר ופחות, הם שוכחים לעמוד בכללי המוסר המחמירים שהיהדות לקחה על עצמה. חשוב לזכור את המטרה שלשמה אנחנו נלחמים עכשיו, ולזכור את המסר של משה בספר דברים, שהקריאה בו מתחילה השבוע: היותנו עם סגולה אינה נובעת מהגנים שלנו, אינה ירושה מובטחת. עלינו להיאבק עליה - והדבר כולל גם עמידה בכללים שלנו עצמנו.

יש מקום למבצעים צבאיים כמו זה הנוכחי, כשמדינה נתקלת באיום מוחשי על בטחונה. יש מקום להפעלת כח מחושבת מצדנו, במסגרת המאבק להגן על עצמנו. קורות טעויות, והן חלק מהמשחק האכזרי שאנחנו משתתפים בו. אבל אין שום מקום לגילויי גזענות ולסתימת פיות, בחסות הווליום הרועש של הרשתות החברתיות. יש מקום להכות באויבינו - החמאס - עד חורמה, ולרדוף אותם בכל מקום שבו הם נמצאים. אבל אין שום מקום לשמוח על הרג כשלעצמו, על חורבנו של האחר כשלעצמו.
המאבק מול האויב החיצוני חשוב ביותר, אולם חשוב ממנו המאבק על דמותנו שלנו.

ונדמה לי שאם האינדיבידואלים המרכיבים את הרוב ישמיעו את קולם מעט יותר, כל אחד במקומו ובגזרתו, נגלה שהרועשים והטועים הם רק מתי מעט.

שנשמע בשורות טובות!



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה