ככלל, התלמוד לא ממש מתעניין
בהצהרות גדולות על עיקרי האמונה היהודית. עד למהפכה הגדולה של הרמב"ם מאות
שנים אחר כך, שמנסח ב"פירוש המשנה" את שלושה עשר העיקרים שלו ויורה את
יריית הפתיחה לדיונים בנושא, יש רק מעט התייחסויות לדברים הגדולים. לנו, בני המאה
ה-21 האמונים על מסורת הכתיבה המודרנית, זה נראה אולי מפתיע - אבל צריך לזכור
שהדברים הועלו על הכתב בתקופה אחרת לגמרי, ע"י אנשים בעלי תפיסת עולם שונה
משלנו.
אבל יש מעט מקרים יוצאי דופן.
אחד מהם נמצא במסכת סנהדרין, דף ק"ה, עמוד ב':
"אמר רב יהודה אמר
רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה, אפילו שלא לשמה; שמתוך שלא לשמה - בא לשמה".
הדוגמא שמוצגת שם היא נקודתית
משהו ופחות קשורה לענייננו. כאן נתעניין יותר בפרשנות לאמירה הזו, המפרידה בין
קיום תורה ומצוות כאמצעי, כלומר ככלי שמטרתו השגת דברים אחרים - לבין קיום תורה
ומצוות כתכלית, כלומר ללא שאיפה לגמול כלשהו.
דומני שאין איש שיתווכח עם
הטענה שקיום תורה לשמה עדיף. אבל אם יש משהו בטוח בעולם, זה שרק מעטים יכולים
להגיע לדרגה הזו. אין הרבה אנשים בסיירת מטכ"ל היהודית, שיכולים ללכת בדרכו
של ניר ברקת, המיליונר שבחר להשתכר שקל בחודש בשבתו כראש העיר של ירושלים. ויתרה
מזו: גם אלו שכן יכולים להגיע לדרגה העליונה הזו, לא התחילו שם. כפי שהדגיש
הרמב"ם במשל המלמד שלו, שעליו הרחבתי בפוסט
קודם, את הרעיון של קיום התורה לשמה יכול לאמץ רק אדם בוגר. לפחות בתחילת
הדרך, כולנו נמצאים בצד של מקיימי התורה שלא לשמה.
אמרתי קודם שהתלמוד לא ממש
מתעניין בדיונים עמוקים על עיקרי אמונה. אבל להתווכח, ברוך השם, החבר'ה יודעים
מצוין. כי הנה כתוב במסכת ראש השנה, דף ד', עמוד א':
"האומר: 'סלע [כלומר מטבע] זו לצדקה בשביל שיחיו בניי, ובשביל שאזכה בה לחיי
העולם הבא' - הרי זה צדיק גמור".
משל למה הדבר דומה? למישהו
שנוסע בנגב, באמצע שום מקום, ועוצר ברמזור אדום למרות שאין שום רכב אחר באופק.
באותו זמן, נוסע מישהו אחר בתל אביב, ומגיע גם הוא לרמזור אדום; הוא מתכנן לגנוב
אותו, אבל אז הוא מבחין בשוטר שעומד בסמוך ומחליט לעצור כמו ילד טוב. כנראה שנסכים
שהבחור בנגב, למרות שפראייר הוא בהחלט יצא, הוא אזרח יותר טוב מההוא בתל אביב.
הבחור בנגב קיים את החוק למרות שלא יצא לו מזה שום דבר, בעוד שהבחור בתל אביב קיים
את החוק רק כדי לא לחטוף קנס. אבל האמירה השניה הזו, שמקבילה (באופן גס, אני יודע)
את היהודי שנותן צדקה בכדי לקבל טובות הנאה מצד אחד ואת הנהג מתל אביב מצד שני,
קובעת במפורש שהנהג הזה הוא צדיק גמור!
"לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין
מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה.
מגלין להן רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו
ויעבדו מאהבה".
הרמב"ם, כהרגלו, משלב סטנדרטים גבוהים עם הבנה עמוקה של נפש
האדם ומגבלותיה. חייבים להתחיל בבייסיקס, ביסודות. אי אפשר לבוא לילדה בת חמש רק
עם אידיאלים חוצבי להבות; אפשר ומומלץ לבוא אליה עם צ'ופרים, עם פינוקים, וגם עם
איומים וצעקות כשהיא רצה לכביש. אבל יש גם המלצה לא להסתפק ברמה הזו, אלא לשאוף -
בנחת, ברוגע, בסבלנות - לסייע בידה לעלות במדרגות החוכמה ולהתקדם.
כדאי לציין כאן בקצרה שני מהלכים מתוחכמים שהרמב"ם מבצע. הוא
כולל את התובנה הזו, של העבודה לשמה שאותה רק מעטים מסוגלים לקיים, כאידיאל שאליו
כולם (ואפילו כולן, מי היה מאמין!) יכולים לשאוף ולהגיע, גם אם לא בקלות; ואת זה
הוא כותב בספר שמיועד במפורש לכל שכבות העם. בנוסף, הרמב"ם מתאר את העיקרון
הזה של העבודה לשמה כסוד. אבל איזה מין סוד מוצהר בצורה כל כך מפורשת, יחד עם
סטמפלה מפורשת שכתוב עליה "סוד למהדרין בהשגחת הרבנות"? הנה נקודה
למחשבה: מה הרמב"ם משיג כשהוא מציג את העיקרון הזה כסוד?
ליבוביץ' נהג לטעון שהוא ממשיך את דרכו של הרמב"ם. בעוד שהדבר
נכון לגבי חלקים רבים ממשנתו של הרמב"ם, קשה לחלוק על כך שליבוביץ לא התברך
באלגנטיות של קודמו. בעצם, נראה שהוא בהחלט שאף שלא להיות אלגנטי. כי את ההפרדה
בין תורה לשמה לתורה שלא לשמה הוא מתח עד הקצה. העיקרון היחיד שבגללו עלינו לקיים
את המצוות, אומר ליבוביץ', הוא הכפפת הרצון שלנו מפני רצונו של הקדוש ברוך הוא.
ברגע שאני מקיים מצווה מסוימת בשביל הגמול שיתלווה אליה בעולם הזה או בעולם הבא,
אני מפספס. ואני מפספס אפילו אם השכר הזה שאני מכוון אליו הוא רק ההרגשה הטובה
שבאה עם המצווה. ויתרה מזו, כשאני עושה את המצווה בלי להתכוון נטו לשם שמים, אלא
כדי שאני ארגיש טוב יותר, או אפילו כדי להתחבר לשורשים שלי ולהרגיש חלק מעם ישראל,
אני חוטא - ובגדול. כי למען מי עשיתי את המצווה הזו? לא לגמרי למען האל, אלא בשביל
הגמול שאינשאללה מצפה לי, או אפילו רק בשביל תחושת הסיפוק שלי - ומכאן שהמצווה
מכוונת כלפי משהו שאינו האל, ומכאן קצרה הדרך להאשמתי בעבודה זרה.
לא מזמן סערה הארץ בגלל קמפיין, בהחלט אידיוטי, שנועד לעודד חילונים
להרביץ איזה קידוש טוב בערב שבת. במקום לבהות בסמארטפונים מול הטלוויזיה כשהילדים
אוכלים בקושי קורנפלקס ועוד שופכים את החלב על השולחן, לא עדיף לכולנו להגיד קידוש
ואז גם כולם מחייכים ולבושים יפה וזוהרים כאלה? הנה זה:
ליבוביץ' היה שובר לכם את הטלוויזיה על הראש. כי ברגע שאני עושה
קידוש כדי שהמשפחה תיהנה מ"שישי ישראלי" (רק על הבחירה במילה
"ישראלי" כאן אפשר לכתוב דוקטורט שלם), זה אומר שאני לא עושה אותו 100%
בשביל אלוהים, ואז מה ההבדל ביני לבין כהן הבעל הממוצע?
אבל כמה אנשים מסוגלים לעמוד באתגר של ליבוביץ'? והאם להיות יהודי
טוב משמעו להיות רובוט?
והנה זווית נוספת: בזמנו, היה לי דיון מעניין עם ארבל, בן דודי היקר
לי כאח. איכשהו השיחה התגלגלה לנושא הבלתי נתפס מבחינתי, לפחות בזמנו, של יהודים
שנוסעים לבית הכנסת כדי להתפלל בשבת, כשהם עוברים כך כמובן על הקביעה הפשוטה
והברורה שלא ניתן להתחמק ממנה, לפיה אין להדליק אש בשבת. איך, קוננתי, איך? איך הם
יכולים לעשות דבר והיפוכו בצורה כל כך חדה ובולטת?
וארבל, שהיה ועודנו חובש כיפה, הסביר על ההקשר השונה שם, כשלעתים אתה
נמצא 10 ק"מ מהיהודי הקרוב למקום מגוריך, ואז הבחירה היא פשוטה מאוד: או שאתה
נוסע כדי להתפלל בציבור, או שאתה לא נוסע. "ברור שלא נוסע!", אמרתי. ומה
לגבי הדור הבא? איך הילדים שלך יישארו במשחק היהודי בלי סם החיים של הבלגן השמח
בבית הכנסת? כשהדרך היחידה לשמור עליהם במשחק היא לעגל כמה פינות?
אני לא יודע אם השתכנעתי. אבל יש כאן משהו מעניין.
כי כמו שכתבתי בפוסט
קודם, דתל"שים באים בכל מיני
צורות וצבעים. כל אחד והסיפור שלו. אבל לרבים מהם יש משהו משותף: הם לא יכולים
לעגל פינות. הם לא יכולים לתפקד עם מה שנקרא בפסיכולוגית דיסוננס קוגניטיבי. הם
צריכים לעשות את הדברים מתוך שכנוע עמוק, או שהם יוצאים מהמשחק. הם מאלה שהשאלות
על עיקרי האמונה מדירות שינה מעיניהם (ואין כאן כמובן טענה שהדתיים אינם אותנטיים,
אינם מעמיקים וכו'). והיה מרתק בעיניי לראות איך ארבל, הדתי האורתודוקסי, אומר שהוא
מסוגל להבין ולקבל את אלו שנוסעים בשבת לבית הכנסת, בעוד אני, שיצאתי החוצה
ולכאורה מה אכפת לי, לא יכול להתייחס לדברים באותו שוויון נפש. מין היפוך תפקידים
שכזה.
עברו מאז כמה שנים, ואני רואה את הדברים קצת אחרת - אבל עדיין קשה לי
להשתחרר מהליבוביצ'יות.
מזל שהחבר'ה באמריקה לא שואלים אותי.
והפרסומת הזאת, אגב, באמת מביאה לי ת'סעיף - אבל נדמה לי שיותר
כיהודי מאשר כחילוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה