בשבוע החולף רעשה הארץ
וגעשה. נכון שזה משפט שתמיד נכון, ונכון שהיא רעשה בגלל כמה וכמה דברים, אבל בין
היתר זה היה בגלל התחקיר של עמית סגל על הקמפיין של הליכוד בבחירות 2015, ובעיקר
על הנעשה ביום הבחירות עצמו. נכנס לפעולה מערך מסרונים מאסיבי ביותר, שזו אמנם הטכנולוגיה
הכי 2010 – אבל מסתבר שתפורה כמו כפפה לנתניהו מחד ולקהל היעד מאידך.
הקטע המעניין בתחקיר
(ראו כאן,
ולכו ל-14:30) מגיע כשסגל מציין בעדינות את העובדה שהמסרונים הידועים על אחוזי
ההצבעה הסוחפים של הערבים לא היו אמת, ואף לא "אמת לשעתה" – כשהם נשלחו
היה ברור למפעילי הקמפיין שאין בדברים ממש. התגובות של שני מנהלי הקמפיין הם
פרייסלס, אבל הם לא העניין של הפוסט הנוכחי.
עמית סגל הוא אמנם בחור
צעיר ומוכשר, אבל הוא כבר מספיק משופשף כדי לדעת שבפוליטיקה האמת לא תביא אותך
רחוק. כתבתי על זה קצת בפוסט קודם, ואני
רוצה להרחיב מעט את היריעה הפילוסופית, ולצרף לדיון שתי נקודות שמעלים אפלטון
והרמב"ם.
אפלטון מתאר בדיאלוג
"המדינה" שלו את דמותה של המדינה האידיאלית, יחד עם שלל נושאים נוספים.
את אפלטון, ממש כמו חברי המטכ"ל של כל צבא, מטריד האתגר הפשוט הבא: איך להביא
את החיילים למוטיבציה הרצויה? איך אפשר לגרום לאדם בוגר, ולרוב בעל משפחה, לקום
ולהסתער ובכך להגדיל משמעותית את סיכוייו לא לראות את ילדיו לעולם? איזה אהבל יעשה
דבר כזה?
ארגז הכלים של הפתרונות
לבעיה הזו הפך מלא יותר ויותר במהלך ההיסטוריה. האמונה, הנכונה פעמים רבות, שההפסד
במלחמה משמעותו חורבן של ארצך ובני משפחתך (וראו ערך הצבא הגרמני בסוף מלחמת העולם
השניה מול גלי האונס והאדמה החרוכה שהותיר אחריו הצבא האדום המתקדם ללא הפסק), הנאמנות
לחברים, ההליכה אחר הכריזמה של המפקד, הפחד מהשלכות הנסיגה (וראו ערך הקומיסרים של
הצבא האדום שחיכו מאחור כדי לירות בכל חייל שיתקדם לכיוון הלא נכון), וכמובן אהבת
המולדת.
אפלטון מתמקד בשתי
נקודות מעניינות להעלאת המוטיבציה.
הנקודה הראשונה נוגעת
למוסד המשפחה במדינה האידיאלית. אפלטון ניגש לנקודה הזו בזהירות, כשהוא חוזר
ומבהיר שמדובר רק בתרגיל מחשבתי ושלמעשה מדובר בדבר בלתי אפשרי לביצוע, ואז ממשיך
ומבהיר את מסגרת הדיון:
"...דומה הדבר
שלתועלת נתיניהם יצטרכו מושלינו להרבות בשקר ותרמית. הרי אמרנו ששקר וכל היוצא בו
יהיה מועיל בחינת סם רפואה".
כמו שאמר יצחק שמיר,
"למען ארץ ישראל מותר לשקר". הערך של אמירת האמת הוא חביב ונחמד, אבל
עליו לפנות את מקומו כאשר הוא עלול לבוא על חשבון דברים חשובים יותר. מה שנקרא,
צריך לא לשכוח את החיים עצמם.
הצבא, הקרוי "השומרים",
מהווה את המעמד העליון במדינה (חוץ ממנו יש את ההמון, ומעליו יש את המושלים
הבודדים שמתמנים מקרב השומרים לקדנציה של מספר שנים). וכמו שאנחנו דואגים, כשאנחנו
עוסקים בטיפוח גזעים של בעלי חיים כמו כלבי ציד, ציפורים (או סוסי מרוץ), לוודא
שהזכרים המוצלחים והנקבות המוצלחות הם אלה שיזווגו אלה לאלה כדי להשביח את הגזע,
כך בדיוק עלינו לנהוג גם בבני הצבא. מה כבר ההבדל? אנחנו יוונים גאים, לא ערימה של מערביים מודרניים עם כל מיני תפיסות של וולט דיסני על רומנטיקה!
הרעיון הוא לנקוט בכל
מיני תרגילים מחוכמים כדי להבטיח את הזיווגים האלה, למשל בתחרויות שבהם המצטיינים
זוכים להתארח אצל המצטיינות. ובכלל, מוסד המשפחה (יחד עם הקניין האישי) זה משהו
שאנחנו לא רוצים בקרב מעמד המושלים, מכמה סיבות. ראשית, אומר אפלטון בצדק, הקטע
הזה של המשפחה תמיד פוגע לנו בקטע החשוב יותר של המדינה. כשהילד בא לאבא ואומר
שכפכפו אותו בגן, האבא יתקשה להסביר לבן שלו כמה שאלימות היא תמיד דבר רע ושצריך לדבר
עם הילד ועם הגננת ולפנות בצינורות המקובלים. האבא הטיפוסי יתייעץ עם החלקים
הקדומים יותר במוח שלו, אלה שאומרים לו שהילד שלו הוא הדבר הכי חשוב לו, וידריך את
הבן שלו לקרוע להוא את הצורה בפעם הבא ולא לצאת פראייר. הסיטואציה הזו תחזור על
עצמה במשך השנים, והילד לאט לאט יבין את המסר הכפול ואת המוסר הכפול: תקיים את
החוקים, אבל מי שבאמת מקיים את כל החוקים הוא פראייר שנדפק ודיר באלכ! מבחינת האבא
הכל בסדר, אבל מבחינת מי שמתכנן את המדינה זה נורא ואיום כי אנחנו – בייחוד אם
אנחנו אפלטון, שמואשם ע"י הוגי המאה ה-20 דוגמת קרל פופר בהיותו אבי המשטרים
הטוטליטריים – בעיקר רוצים שהאזרחים יעשו בדיוק את כל מה שאנחנו אומרים להם. אז אם
נצליח להגיע למצב בו אין לנו את מוסד המשפחה בקרב השומרים, עשינו צעד גדול בהבטחת
היציבות של המשטר שלנו, כי לא תהיה להם את הנאמנות הכפולה הזו.
ושנית, כמו שיודע כל אחד
בשכונה, אתה לא מתעסק עם מי שיש לו אח גדול, כי הוא רץ ומביא אותו ואז הלך עליך.
כשמישהו מתעסק עם אחיך, אתה לא חושב פעמיים אלא ישר בא ומפוצץ אותו. ולכן, אם
ביטלנו את מוסד המשפחה בקרב מעמד השומרים אנחנו למעשה הופכים אותם לבני משפחה אחת
גדולה (זה בא יחד עם טשטושים נוספים של הקשר בין הילדים להוריהם הביולוגיים). ומי
ינצח צבא שמורכב כולו מאחים שבאים לעזור לאחים שלהם כי הרביצו להם בשכונה?
את הכיוון הזה של "כולנו
משפחה אז אל תתעסקו איתנו" אפלטון מציע לבצר במהלך שקרי נוסף:
"...אנסה קודם כל
להכניס בלב המושלים עצמם ובלב החיילים, ולאחר מכן בלב שאר אנשי המדינה, ש...לאמיתו
של הדבר נמצאו... מתחת לפני הארץ, ושם נוצרו ונתגדלו... ולאחר שהיו מותקנים בתכלית
השלמות, העלתה אותם הארץ – היא אמם – מתוך מעמקיה, ולפיכך חייבים הם עתה לראות
בארץ, שהם שוכנים בה, את אמם ומחנכתם, ולפיכך להגן עליה בעצה ובגבורה שעה שתותקף,
ואל שאר אנשי המדינה חייבים הם להתייחס כאל אחיהם, שגם הם ילידי האדמה כמוהם".
השקר, אגב מסתעף ומצדיק
את ההפרדה המעמדית בין אנשי המדינה, והקוראים המעוניינים יפנו לספר השני של כתבי
אפלטון, ע' 283. לענייננו כאן חשוב שאפלטון מוסיף גם את המולדת עצמה, את האדמה, למשפחה
שלנו – ולא סתם אלא כאמא, דבר שיבטיח את המלחמה של השומרים עם כל הלב והנשמה.
מול השקר הגלוי והחשוף
שמציע לנו אפלטון, הרמב"ם מציע משהו קצת אחר באחד הקטעים המפורסמים יותר
ב"מורה נבוכים" – אבל אני מקדים ואומר שתחכו לסוף!
בפרק כ"ח בחלק השלישי,
פורט הרמב"ם את תפיסתו הכללית לגבי מטרת המצוות. הוא מחלק את המצוות לשני
חלקים. החלק השני, החשוב יותר, נוגע להכשרה שמעניקה התורה, שמחנכת ומורה את האדם
(ומכאן שמה – תורה) לקראת העקרונות הנכונים של האמת, שהיא המטרה העליונה בעיני
הרמב"ם. לכן התורה מנחה אותנו לקראת העקרונות המטפיזיים הגדולים:
"מן הדברים שחייב
אתה לשים לבך אליהם הוא שתדע שהתורה ציינה את תכליתן של הדעות הנכונות, אשר בהן
מושגת השלמות האחרונה [כלומר השלמות העליונה של האדם], וקראה להאמין בהן בצורה
כוללת. והן מציאות האל יתעלה, ייחודו [כלומר היותו יחיד], ידיעתו, יכולתו, רצונו
וקדמותו [כלומר היותו קיים מאז ומתמיד]".
אבל כמו בפירמידת הצרכים
המפורסמת של מאסלו, שם הדאגה לקיום הפיזי – מזון ומחסה – קודמת לצרכים הגבוהים
יותר של האדם, הקומה העליונה הזו של הכוונת האדם לעקרונות הנכונים חייבת להתבסס על
קומה נמוכה יותר. אם האדם יתעסק כל היום בלשמור על חייו ורכושו, הוא לעולם לא יוכל
להגיע לשלמותו העליונה. ולכן, התורה מקדישה מאמץ רב מאוד בהסדרת החיים החברתיים
בין בני האדם: אל תרצחו, אל תגנבו, אל תנאפו, אל ואל ואל. ובסיכום, לכל מצווה
ומצווה "תהיה נגיעה באחד משלושת העניינים האלה: או אמונה תקינה, או תקינות
מצבי המדינה אשר תשלם בשניים: בהרחקת עושק הדדי ובהקניית מידות טובות".
עד כאן אין טענות. אבל
כאן הרמב"ם מוסיף עוד מילה שנשפכו עליה אוקיינוסים של דיו:
"הבן את מה שאמרנו
בעניין האמונות, שיש שהכוונה היא אך ורק שהמצווה תביא לידי אמונה נכונה, כמו
האמונה בייחוד, בקדמות האל ובכך שהוא אינו גוף. ויש שאותה אמונה הכרחית להרחקת
העושק ההדדי או להקניית מידות טובות, כגון האמונה שהאל יכעס מאוד על מי שעשק, כמו
שאמר 'וחרה אפי והרגתי [אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים]', וכגון
האמונה שהוא יתעלה נענה מייד לשוועת העשוק או המרומה: 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי
חנון אני'".
כמה הערות כאן:
כמו שהרחבתי בפוסט על אברהם של
הרמב"ם, הרמב"ם סבור שהפטנט שעומד בבסיס יכולת ההישרדות של הדת
היהודית, חוץ מזה שהיא נכונה, הוא התובנה של משה לפיה צריך לכרוך את העקרונות
הכלליים הנכונים במעטפת של מקל וגזר שתבטיח את השמירה עליהם. אברהם דיבר רק ברמה
של העקרונות הכלליים בלי להבטיח הבטחות לטוב ולרע, ועובדה שאחרי כמה דורות,
במציאות הקשה של השעבוד במצרים, הפרויקט היהודי היה מרחק שערה מקריסה.
המילה שהרמב"ם
הוסיף כאן היא "הכרחית", כשהוא מתאר אמונות שהן מרכזיות למטרה הנמוכה
יותר של התורה, כלומר לביסוס החיים החברתיים שהם תנאי למטרה הגבוהה יותר. הוא
מוסיף ומתאר כאן שהאמונות הללו שהוא מביא כדוגמה כוללות בתוכן היפעלות רגשית של
האל, כלומר את ההנחה שהוא נתון לרגשות דוגמת כעס או רחמים. כמו שפורט בפוסט על האל
בתפיסת היוונים, הציפיה הפילוסופית מהאל היא שהוא יהיה מעל העניין הזה של הרגשות.
ולכן, מאמרים רבים נכתבו על ההבחנה שעושה הרמב"ם – אולי רק לכאורה – בין
אמונות הכרחיות לבין אמונות נכונות, כשאמונות הכרחיות הן בדיוק כמו השקרים שיספר
אפלטון לנתיניו במדינה האידיאלית – ערימת שקרים עם כוונות טובות.
אבל כדאי לעצור כאן ולהדגיש
שזה לא כל כך פשוט. הרמב"ם לא באמת מאשים את אלוהים, התורה ומשה בשקרנות
סיטונאית. במקום אחר הוא משתמש בפסוק מישעיהו "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא
דרכיכם דרכי" כדי להצביע על כך שההבדל בין האל לבינינו הוא מוחלט, ושאנחנו
איננו יכולים להקיש מהדרך שבה פועל הרצון שלנו על הדרך בה פועל הרצון שלו, ולומר
שאי אפשר לומר שאלוהים רוצה משהו, אזי כמו שהרצון שלנו מעיד על חולשתנו
ומוגבלותנו, כך גם אם הוא ירצה משהו זה יעיד על חוסר מושלמות מצדו. אפשר לעשות את
אותו טריק כאן, ולומר שההשגחה שלו, שמתבטאת בצורה של לקרוע את הצורה לרעים ולדאוג
לחסרי המגן, מתפרשת אולי אצלנו כנובעת מכעס או מחמלה, אבל זה רק בגלל שאנחנו
רגילים לפרש כך את הדברים – בגלל שאנחנו רגילים שבני אדם מונעים מרגשות מהסוג הזה
כשהם פועלים בצורה כזו. הדבר עולה בקנה אחד, יש לציין, עם פרשנותו של הרמב"ם
לקטע המוכר כ"שלוש עשרה מידות", שם אלוהים מתואר בצורה מאנישה ואמוציונלית
מאוד: "אל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון
ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה...". הרמב"ם מסביר שם את הדברים בצורה דומה:
זה לא שאלוהים באמת רחום, אלא הפעולות שננקטות על ידו (או בעטיו, וארחיב על זה
בפוסט עתידי) מתפרשות כך על ידינו בתפיסה האנושית. כשהוא דואג לארגן לגוזל הרך
הנולד את המזון שלו, אנחנו משווים את הפעולה הזו לדרך שבה היינו מבינים אדם שפועל
כך, ומסיקים שהאל הוא רחום – למרות שהוא מעל כל זה.
אז אצל הרמב"ם יש
לנו משהו שהוא בין שקר אפלטוני לבין חוסר הבנה של ההמון שמנוצל למטרה טובה. כמו
אצל אפלטון, כמו בפוליטיקה של ימינו, יש קביעה פשוטה בבסיס, שלמרבה הצער יש בה
הרבה מן האמת, לפחות בגדול: כשאתה משוכנע שרוב האנשים, כמו שצועק ג'ק ניקולסון
שניה לפני שטום קרוז מפרק אותו לרסיסים על הדוכן, אינם מסוגלים להתמודד עם האמת,
הטענה השגורה לפיה האמת מעל לכל מושמת בצד מהר מאוד.
על השאלה איפה עוצרים אחרי
שמתחילים לשקר תבוא הודעה נפרדת.
ותנו כבוד לזוכה האוסקר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה