על וינרוט, תרבות המערב והתרופה של המסורת

לאחרונה הלך לעולמו יעקב וינרוט, מבכירי הפרקליטים בישראל. אין צורך להציג אותו בפני מי שמורגל בקריאת הידיעות המשפטיות בעיתונות של השנים האחרונות, עת ייצג שורה של בכירים ישראליים, אולם לא בגלל זה הוא מתארח כאן. הדבר המעניין בעיניי הוא דמותו כמי שעומד על התפר שבין העולם החרדי והחילוני, ובעל עניין אמיתי וכן בנושאים הקרובים גם לליבי. כרגיל בזמננו, אפשר למצוא ברשת כמה הרצאות שלו מהעת האחרונה, ואני רוצה להתמקד באחת מהן. ראשית, הנה ההרצאה עצמה - היא לא ארוכה ואתם מוזמנים לבחון אותה:

ועכשיו אחרי שדילגתם באלגנטיות, הנה הנקודות העיקריות שלו ומה שיש לי לומר עליהן. כהרגלי אערבב בין עמדותיו לעמדותיי, ולכן אני ממליץ בכל זאת לשמוע את דבריו ישירות, לפחות בהמשך. זה גם המקום לומר תודה לידידי שאול שמולה שהעיר אותי על הדברים.

וינרוט פותח באומרו שעל ביאליק ואחד העם היה מקובל דבר אחד: לימוד התורה הוא דבר מהותי לעם ישראל, שבמסורת שלו אפשר למצוא אמירות לפיהן התורה היא העיקרון המכונן של העולם. היא קיימת עוד לפני בריאת העולם. (תתקע"ד דורות למעוניינים בכרונולוגיה. איך הגענו לזה? כי כתוב בתהלים "זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ, דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר", ומכיוון שעברו עשרים ושישה דורות מבריאת העולם ועד למשה הרי שיש לנו עודף של 974 דורות). היא גם משפיעה עליו בכל רגע ורגע. לימוד התורה מקיים את העולם ("אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן", כלומר בזכות דברי התורה המתגלגלים על לשונם של ילדים הלומדים בבית המדרש), והמקובלים מתַ­פעלים בכוונותיהם המדויקות את הצינורות המובילים את השפע מהעליונים אל עולמנו שלנו.

נשים לב שכבר מרגע הפתיחה כאן הוא מציב את ביאליק ואחד העם כמי שאמורים להוות מקור של סמכות עבור האדם הסביר, שבימינו ממש לא בטוח שיראה בהם ככזה – וזו נקודה שנשוב אליה בהמשך.

אם כן, ממשיך וינרוט, התכונה הגדולה של העם היהודי היתה שהוא למד תורה בלי לשאול מה המטרה בזה, בלי לשאול את מה זה משרת. אנשים לא למדו תורה כדי להיות עשירים, שכן איש לא היה עשיר, והם גם לא למדו כדי להיות רבנים, שכן משרות כאלה היו מועטות מאוד. הם למדו משום שהמהות של החיים היהודיים היא לימוד. זו היתה התפיסה של לימוד התורה. התכונה הזו, של השאיפה ללימוד לשם הלימוד עצמו, היא זו שעומדת בבסיס ההצטיינות היהודית, שמקובל לראות את פרסי הנובל כהוכחה לה. גם מבלי לומר שמדובר בכשרון יהודי מולד, אפשר בהחלט לקבוע שזוהי תוצאה של המשקע התרבותי המעצב את העם היהודי.

איש לא יזכה בפרס נובל מתוך שהוא מנסה ליצור דבר מה מעשי. שום הייטקיסט לא יזכה בפרס נובל; לכל היותר הוא יתעשר. זוכי הנובל היהודיים הם אנשים שישבו, וחקרו, והתייבשו במעבדות וישנו בהן – משום שלא עניין אותם כסף, משום שהם לא פעלו מתוך מניעים כלכליים. זה הסוד של היצירה האמיתית. גם אלו שעזבו את היהדות המסורתית נשארו עם הבונוס הזה, עם השאיפה ללמוד בכדי ללמוד הטבועה בדם. כאשר יהודי עזב את עולם בית המדרש, הוא הלך למעבדה עם אותה מנטליות נפשית.

ועתה, אומר וינרוט בעודו עוטה עליו את גלימת נביא החורבן, עידן הזהב נגמר. אני לא רואה את פרסי הנובל הבאים מגיעים מתוך החברה הישראלית הנוכחית.

כאשר ביאליק ואחד העם חלמו על המדינה, הם חלמו על מדינת תורה ללא דת. הם רצו להפריד בין ערכי היסוד של התורה – הראויים בהחלט לשימור – ולהפקיד ביניהם לבין תופעות שהם ראו כתופעות היסטוריות או דתיות שאפשר בלעדיהן. לו היו קמים היום והיו שומעים מהי מידת הידע של תלמיד ישראלי בתלמוד, היו חוזרים לקברם.

וינרוט ממשיך ומתאר את אכזבתו והפתעתו העמוקות כשהרצה לסטודנטים על התפיסה של המדינה היהודית בתנועה הציונית, וכשהוא שטח בפניהם את מושגי היסוד של ברדיצ'בסקי, ברנר, א.ד. גורדון וכו' – נדהם לראות שהסטודנטים אפילו לא הכירו את השמות. ומשפט המפתח אולי של ההרצאה מגיע עכשיו: אנחנו הפכנו למדינה שממקסמת רווחים ומגינה על עצמה.

הוא סוקר את מצבם העגום של המדעים הבסיסיים בישראל, ואת החורבן השורר בתחום מדעי הרוח. כאן אני יכול רק להסכים עימו - בלימודי הפילוסופיה שלי בהחלט היתה תחושה של סוף הדרך במובן היותר סופני שלה. בשיאה נכחתי כסטודנט יחיד בקורס שאותו העבירו שני מרצים. הנקודה היא, אומר וינרוט, שאנחנו מחקנו לחלוטין את התת מודע הקולקטיבי שלנו. מחקנו את כל המשקע התרבותי שלנו. אדם מוכשר בתיכון לומד 5 יחידות לימוד במחשבים, מתמטיקה ופיזיקה, וחושב שבזה הוא פטור מכל דבר שבעולם. אין סיבה שילמד ספרות או היסטוריה, מה גם שתוכניות הלימוד שלהן הן פשוט עלובות. אנחנו מחנכים אנשים דלי רוח. הסיבה לכך היא שהרגנו את לימוד התורה במובנו הרחב. 

התוצאות יהיו מעשיות להחריד: פשוט לא נשרוד כאן. ההייטק לא יבנה בנו את הכוחות שנידרש להם בכדי לעמוד במשברים שעוד יגיעו בעתיד. נידרש לכח סבל, נידרש להקרבה; ואם כל מה שיחזיק אותנו פה יהיה מקסום רווחים, אף אחד לא יישאר כאן. אם החברה הישראלית לא תתעורר, ותחזור ללימוד התורה – בכל פורמט שנראה לה – אנחנו אבודים, לא פחות ולא יותר.

עד כאן וינרוט, מעכשיו אני.

נתחיל בדבר שכביכול חשוב פחות.

את ההרצאה נושא אדם בסוף חייו. יש גם הרצאות מאוחרות יותר שלו שאפשר למצוא ברשת, אבל כבר כאן ניכר שהוא אינו במיטבו הפיזי. בספרות חז"ל ניכרת התפיסה שהדברים שאדם אומר על ערש דווי הם חשובים במיוחד, משום שהאדם נמצא במקום שבו הוא כבר רואה דברים אחרת. הוא כבר מתחיל להשתחרר מהיומיום הכובל ומסנוור ומסמא אותנו, מתחיל להרים את מבטו קרוב יותר אל האמת; אולי הוא כבר יכול להשקיף ולראות משהו מהמוחלט הנמצא שם מהעבר השני. איני יודע אם ויינרוט נושא מבטו אל האמת המוחלטת; אני מעריך מאוד את הרצון שלו לקרוא לנו לחיים טובים ונכונים יותר.

ותראו, הוא צודק. אבל.

הוא צודק כמעט לגמרי במשפט שסימנתי כמשפט המפתח של ההרצאה: הפכנו במידה רבה מאוד למדינה שעוסקת בשני דברים: מקסום רווחים והגנה על עצמנו. ההגנה על עצמנו היא הכרחית, לאור ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלנו. מקסום הרווחים גם הוא לא מנוגד לערכי היהדות, שככלל לא יוצאת במלחמת חורמה נגד הבלי העולם הזה כמו הנצרות הקלאסית. הבעיה היא מה שחסר.

מבחינת וינרוט, מה שחסר הוא לימוד התורה במובנו הרחב, לימוד לשם לימוד. אבל במה באמת מדובר? מה מעניק לנו הלימוד לשם הלימוד? הוא מעניק לנו בראש ובראשונה בדיוק את מה שדיברתי עליו קודם בהקשר אחר: את היכולת להתנתק מהיומיום, מהשוטף, מהדחוף, מהלחוץ. אנחנו עוזבים את הצרות, משחררים את הריגושים, נפרדים מהתשוקות ומוצאים לנו עניין אחר לענות בו, ובשאיפה דווקא משום שהוא לא יוביל אותנו לתובנה חדשה מיידית ושימושית. מפורסמת ההרצאה של סטיב ג'ובס בפני בוגרי סטנפורד, שבה הוא מספר איך הלך ללמוד קורס חסר שימוש על קליגרפיה, ובסופו של דבר עשה בה שימוש נפלא בעיצוב הפונט של מקינטוש. זה מקסים, אבל גם על זה לא מדובר כאן. לא מדובר על לימוד שמטרתו להפוך לשימושי יום אחד מתישהו בעתיד הרחוק. הפטנט הוא שהלימוד, ממש כמו השירה שעליה הרחבתי במאמר על שיר השירים, מאפשר לנו להתעלות מעל היומיום, לקחת צעד אחד למעלה ולנשום אוויר נקי וצח.

אני זוכר את האכזבה שלי כשקראתי את "דקמרון", מאבני היסוד הימי-ביניימיות של תרבות המערב. התבעסתי בעיקר בגלל שהיה חסר המעוף הזה. הסיפורים – הספר מורכב מהמון סיפורים קטנים עם סיפור מסגרת קצר – עוסקים בעיקר באיך הכומר ההוא היה מושחת ואיך עבדו עליו כשניסה לגנוב, ואיך האישה הבוגדת ההיא עשתה את הזה עם ההוא. לא שזה לא מעניין, אבל זה לא מעניק לנו אידיאל, זה לא מעניק לנו משמעות, זה לא מעניק לנו סיבה לחיות. וזה לא מעלה אותנו מעל היומיום.

תמיד היה קשה להתעלות מעל היומיום העיקש הזה, ובוודאי שלא תמיד הצלחנו בכך, אבל היום הדבר קשה אולי יותר. וינרוט צודק כשהוא מתאר את המצב העגום של לימודי הרוח, ונדמה שכמעט אי אפשר אחרת. האם אפשר אחרת בתרבות המערב הנוכחית, שזורקת לפח את אוצרות התרבות שלה (היו עוד כמה לפני ואחרי דקמרון שהיו באמת אוצרות) ושוקעת בחדווה בתוך כאוס של סיפוקים מהירים ושטחיים מתמיד?

היכולת ההיסטורית שלנו לסגור את עצמנו מפני ההשפעות שמחוץ הסתייעה רבות בכך שהיינו מוקצים. כשאף אחד לא פותח בפניך את הדלת, יהיה לך קשה יותר להתפתות מריח התבשילים במטבח שלו. עכשיו, תודה לאל, אנחנו מוקצים פחות, האינטרנטים פתוחים, השמיים כחולים ואנחנו מיישרים קו בששון עם העולם, על הטוב והרע שבו. הטלוויזיה המסחרית מכירה רק חוק אחד – ראשים של צופים שווים כסף אז בואו נגרום לכמה שיותר מהם להיות אצלנו, ולכן כדאי שנשדר תוכניות ברמה שמתאימה לכולם – ותוכניות עם אנשי רוח ואקדמיה שאשכרה מנהלים ביניהם דיונים נמצאות רק בזכרון העמום של בני הדור שלי. ובכלל, האם עוד נותר המושג "איש רוח"? אנחנו בכלל מכירים מישהו שחי בעשרים השנה האחרונות שאפשר לייחס אליו את התואר הזה? את ביאליק ואחד העם אנחנו מכירים מעבר לכמה שירים בבגרות?

את הייאוש וינרוט ניסח טוב ממני. אני רוצה להציע פתרון אחד, או תרופה אחת, למצבנו הלא מזהיר. אבל זה הולך להיות מורכב.

מצד אחד אנחנו אמנם וילה בג'ונגל, מוצב קדמי של תרבות המערב בלב המידל איסט רווי הבלגנים. אבל מצד שני, אנחנו לא באמת נציגים אותנטיים של הקפיטליזם על כל הספידים שלו. כמעט כל תופעה בארה"ב, חיובית או שלילית, אמנם מגיעה לפה, אבל באיחור. פעם הדיליי היה של 20 שנה, היום הוא כאמור הרבה פחות, אבל הוא עדיין קיים. עכשיו, העיכוב הזה הוא לא רק שלילי; הוא גם מעכב את הנפילה לתהומות היותר בעייתיים שמהם אנחנו מנסים להימנע. אז בואו נביט בו רגע וננסה לראות מה מניע אותו.

הדבר שמניע אותו הוא הפערים התרבותיים בין ישראל לבין ארה"ב, שתשמש דוגמא נוחה כי כמה כבר אפשר לכתוב "תרבות המערב". הפערים הללו נובעים מהמשקעים החינוכיים והתרבותיים שאנחנו מחזיקים בידינו. במילים אחרות, הפערים הללו הם תוצאה של המסורת שאנחנו עדיין בוחרים לשמר. אני מדבר כאן על מסורת במובנה הרחב: השמירה שלנו על הדברים שנמסרו לנו מהדורות הקודמים, יחד עם השאיפה להמשיך ולמסור אותם הלאה. כמו תמיד, וכפי שכבר תיארתי כאן למשל במאמר על רבי אליעזר, אף פעם לא באמת העבירו את המסורת בדיוק כפי שהיא; לא הכל עבר, ומה שעבר אף פעם לא היה נקי מפרשנות אישית. אבל הרצון לממש בחיינו את הכלים והתובנות שקיבלנו במתנה מקודמינו, והרצון להעביר אותם הלאה כדי להעניק לבאים אחרינו מתנה שתאפשר להם לחיות חיים משמעותיים ומלאים יותר, הרצון הזה עדיין כאן. וזו התרופה שאני מציע.

ככל שנעמיק להכיר את האוצרות הללו, יהיה קשה יותר למכור לנו את ערימות האגו והפלסטיק. ככל שחיינו יהיו מלאים ביותר משמעות ובהתבוננות, יצטרכו ההם שם לעבוד קשה יותר כדי שנתמכר למילוי הבלתי נגמר של התשוקות והתאוות. כמו ששמו של האתר מרמז, וכמו שהרמב"ם מסביר בהלכות תלמוד תורה, מבחינתי המסורת הזאת יכולה בהחלט לכלול גם אלמנטים שלא צמחו דווקא בערוגה שלנו. "שמע האמת ממי שאמרה", מצטט הרמב"ם מספר פעמים את אלכסנדר מאפרודיסיאס, ואני מסכים בכל לב.

אחרי שהסכמנו, למה אמרתי שזה הולך להיות מורכב? או.

הרי וינרוט לא באמת מאמין בהנחה שהוא נתן לנו. כשהוא אומר "בואו, נלך לשיטתכם, תגידו לי אתם מה אתם רוצים במדינה יהודית", הוא לא באמת חושב שיש לנו – שזה כנראה כל מי שלא מאוד מעוניין במדינת הלכה – תשובות טובות לשאלה הזאת.

במידה רבה הוא צודק. אבל לא לגמרי.

הוא צודק במידה רבה כי אם נוטלים מהמסורת (וכאן אני מתכוון למסורת במובנה הצר יותר, הדתי יותר) את הלב הפועם של האמונה הפשוטה, של המחויבות לתרי"ג מצוות, לא תמיד ברור מאיפה תגיע המוטיבציה. אם אני נמצא בצד של המאמין הקלאסי, קל יותר ולגמרי מתבקש לאמץ את המסורת. אבל אם הלב הפועם כבר לא שם, מאיפה תגיע המחויבות? מה יכריח אותי להמשיך ולעשות את המאמץ להעניק לחיים שלי משמעות מעבר לבהייה במסכים גדולים וקטנים? האם יש בכלל סיכוי?

אבל וינרוט לא לגמרי צודק, וזה מקום טוב לצטט את נגה, אשתי היקרה. גם בלי להיכנס לעומק דקדוקי הדיון המסובך של טעמי המצוות, אמת אחת פשוטה בולטת לעין: הבחירה בחיים מוסריים ובעלי משמעות מתוך החלטה פנימית היא בחירה שאפשר – וראוי – לעשות, גם ללא מחויבות למסורת במובנה הצר. הייתי רוצה לראות את הבחירה הזו כשאיפה שכולנו ניקח על עצמנו. השאלה מדוע אנחנו לוקחים זאת על עצמנו – עד כמה מדובר בהחלטה הנובעת מבפנים ועד כמה מדובר בציות – חשובה בעיניי פחות.

אם הפתרון הוא נסיון להיעזר במסורת, באוצרות הללו, בכדי למלא את חיינו בערכים ובמשמעות, הרי שהדרך אליו עוברת בחינוך מחד, ובהרבה דוגמא אישית מאידך. את מערכת החינוך יקשה עלינו לשנות; הדוגמה האישית - זה עלינו. אם הנערה המתבגרת תגדל בתחושה שהדרישות החינוכיות ממנה הן לעבור את הבגרויות, זה דבר אחד. אם היא תגדל בתוך סביבה שבה הסובבים אותה (נניח, אנחנו) עסוקים באופן מתמיד בלמידה, בנסיון לחיות חיים המונעים ע"י ערכים ומשמעות, בשאיפה להשתפר, זה דבר אחר לגמרי. 

האתגר הזה מונח לפתחנו, כולנו, לכל אורך הספקטרום.

ובדבר אחד אני לא מסכים עם וינרוט בכלל: הוא לא מציע פתרון, לפחות לא בהרצאה הזו. העם היהודי אף פעם לא איבד תקווה, ואין לנו שום כוונה להתחיל עכשיו. נכון, המצב קשה, אבל. במבט לעבר, לא בכל התקופות יכולנו להרשות לעצמנו את האידיאל של הלימוד לשם לימוד, ובכל זאת הרעיון הזה שרד. ובמבט לעתיד, הדבר שחשוב באמת לעשות הוא לא רק להלין על המצב הקיים, אלא לשאול מה אפשר לעשות.

הצעתי כאן פתרון אחד. אני בטוח שיש הרבה מה לומר אודותיו, ושיש גם רעיונות רבים אחרים. את האתגר שמציב וינרוט אני מקבל. את הייאוש – לא ולא.

ולסיום, בואו נקשיב כולנו לדברי התוכחה של הבחורה מירוחם על שני הדאווינרים, ספציפית ב-3:38 אבל בחייאת קחו לכם שש דקות לכל השיר: