כתרים רבים נקשרו בשנים האחרונות למערכת החינוך הפינית. בתוך שנים לא
רבות, החבר'ה שם עשו מהפכה של ממש בכל הקשור לתחום האפור הזה, וכבשו ללא עוררין את
המקום הראשון במבחנים הבינלאומיים.
אחד מעקרונות היסוד של מערכת החינוך שם הוא "אף ילד לא נשאר
מאחור". הלימודים הם בקבוצות קטנות, כאשר המורים נדרשים להבחין בילדים
המתקשים ולהתאים את קצב הלימוד של הקבוצה אליהם. כך, אף ילד לא פותח פער גדול מדי
מול חבריו, ונחסכים ממנו אפקטי פיגמליון למיניהם בנוסח "אני טיפש", או
"לימודים זה לא בשבילי, אני הולך לדפוק קריירה בצוות הווי באילת".
אם ניטשה היה חי היום כדי לראות את זה, הוא היה חוטף עליהם קריזה.
אולי לא כמו זו שהובילה להתמוטטותו הסופית לאחר שרץ להציל סוס שהסייס שלו היכה
אותו, אבל לא הרבה פחות מזה. תראו, יגיד לנו ניטשה, כבר ב"מבצע סבתא"
אמרו שהאחרונים תמיד יהיו בסוף. עכשיו, מי שחשוב זה לא החלשים. מי שחשוב זה אפילו
לא הכלל. מי שחשוב זה האדם הנעלה, הגיבור, המיוחד, זה שהטבע נתן בידיו את המפתחות
ואמר לו: "קח, תנהג אתה בפרארי הזאת, ואם תשרוט אותה קצת אז לא נורא".
האנשים הנדירים האלה הם אלו שמקדמים את האנושות באמת. ממש כמו שזה יהיה טיפשי לבוא
לאריה בג'ונגל ולדבר איתו על יום שני ללא בשר, כי הוא מלך החיות והוא זה שקובע את
החוקים, ממש כך העל-אדם לא צריך להיות מוטרד מכל מיני נקיפות מצפון ומוסר. הוא יש
לו תפקיד, ונא לא להפריע לו למלא אותו.
וחוצמזה, ימשיך ניטשה, מה זה בכלל המוסר הזה? מאיפה באו לנו הרעיונות
האלה על העזרה לחלשים, העקרונות האלו של דאגה למי שמאחור? מי האחראים לניוון הזה
שמונע מהגאונים, ומהאנושות כולה, להגשים את יכולותיה, להוציא אותן מן הכח אל הפועל?
הוא מסביר שהמוסר הקלוקל הזה הוא תוצאה של היהדות, שאחריה
החרתה-החזיקה הנצרות. כי על מה מדברים הנביאים שלנו? בדיוק על הטעות הזו של הדאגה
לחלש! למשל ישעיהו, שאומר: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים
מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא
תִתְעַלָּם". לאן כל זה מוביל? לדרדור, לדקדנס, לניוון. במקום זה, תנו
למוכשרים לרוץ קדימה!
ואיפה אנחנו מול פינלנד, מול הנביאים ומול ניטשה? ומי צדק?
כשאנחנו כאן במאה ה-21 ספוגת הקפיטליזם, הדוחק בכל אחד שירוץ קדימה
וינסה לחטוף כמה שיותר מהעוגה, ניטשה נמצא סביבנו בכל מקום. נראה שאין דרך להצליח
ולשרוד מבלי שכל אחד ינסה לקדם את עצמו עד כמה שניתן, ומי שנשאר מאחור - נו, האחרונים
תמיד בסוף, וכל עוד זה לא אני אז זה כנראה בסדר.
אבל מסתבר שלדברי הנביאים של אז יש עדיין תוקף היום.
המודל הכלכלי הקפיטליסטי הטהור של "חטוף וטרוף כי מחר
תירמס" מפנה את מקומו לטובת מודלים כלכליים מתונים יותר. דוגמה יפה אפשר
לראות ב"נפלאות התבונה": ההנחה לפיה התחרות לבדה תשפר את המצב של כל
המתחרים אינה נכונה, משום שכשכולם יתחרו על הבלונדה המובילה, כולם (חוץ מאחד במקרה
הטוב) יישארו בלי כלום. השיקול לפיו עליי למקסם את הרווח שלי אינו השיקול הנבון
ביותר; עליי לחפש את הדרך שתוביל למקסום הרווחים שלי ושל הסובבים אותי:
ונחזור קדימה בזמן וצפונה במפה לפינלנד. הטבלה לא משקרת. המודל
הפיני, לפיו חוסנה של השרשרת נמדד בחוסנה של החוליה החלשה שבו, אכן מניב פירות.
הפינים באמת על המפה, כשהם הולכים יותר עם ישעיהו וג'ון נאש, ופחות עם ניטשה.
הכלים האובייקטיביים ביותר שאנחנו יכולים לגייס כדי למדוד מערכות חינוך ברחבי
העולם מראים על העוצמה של העזרה לחלש, והנימוק שאותו מביא ניטשה כדי להצדיק את
עמדתו - בואו נקריב את החלשים כדי שהחזקים יוכלו להתקדם - סופג מכה קשה.
אבל הקרב עדיין לא הוכרע, כמובן. ניטשה יכול לומר בתגובה שפשוט לא
מעניינים אותו כל מבחני המיצ"ב וה-OECD ושאר ראשי
התיבות, כי הוא מעוניין ביחיד, האחד מהמיליון, זה שעבורו שווה לזרוק את כל היתר
לפח. הייעוד שלו חשוב יותר מהמחיר שישלמו החלשים על זה שהוא מנצל את זמנו לדברים
חשובים יותר.
למי כדאי לנו להקשיב?מה הייעוד שלנו? לרוץ כמה שיותר מהר, או לדחוף
את האחרונים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה