ר' אברהם אבן עזרא והמטריקס

יש אנשים שהכשרון נוטף מהם. שנדמה שכל דבר שבו יעסקו יהפוך לזהב.

ר' אברהם אבן עזרא נולד בספרד ובחייו הבוגרים מרבה לנדוד ממקום למקום. הנדודים כנראה נפתחים בעקבות פלישת המווחידון לספרד, אותו פלג מוסלמי קיצוני שהוביל לבריחה ההמונית הראשונה של היהודים ממנה באמצע המאה ה-12. הוא מבוגר בדור אחד מהרמב"ם, ומוצא את עצמו מסתובב במקומות רבים ומשונים, מאיטליה ועד אנגליה.

רובנו מכירים אותו כמחבר שירים, שהמפורסם שבהם ללא ספק הוא "לך אלי תשוקתי", שאותו הלחין בכשרון רב מאיר בנאי לפני כמה שנים. בבתי הכנסת הספרדיים, זה הפיוט שפותח את ערב יום הכיפורים. בבתי הכנסת שבו שרים אותו כמו שצריך (* המחבר מתכוון "כמו בבית הכנסת של סבא שלי"), השירה עוברת בסולואים בין המתפללים השונים שרוצים לשיר, כשברקע יש מין זמזום נמוך קבוע של שאר הנוכחים, עד לקרשנדו העצום שמכניס אותך (* המחבר מתכוון לעצמו) לתוך האירוע בצורה משמעותית הרבה יותר מההכרזות הטכניות משהו של "כל נדרי".

לפיוט שאני הכי אוהב נחזור בהמשך.

הוא עוסק באסטרונומיה (ודאי שמעתם על המכתש בירח הקרוי על שמו, הלא הוא Abenezra crater), באסטרולוגיה (כן, פעם גם אנשים רציניים נפלו בפח הזה), ובמתמטיקה.

אבל לאנשים מוכשרים יש בעיות מעניינות, ובין היתר הוא לא ממש מצליח למצוא פרנסה. אנחנו מרוויחים מזה כמה דברים. ראשית, את הפירושים שלו למקרא, שאותם הוא כותב, כמו כל אמן ראוי לשמו בימי הביניים, עבור אנשים עשירים תמורת כסף. במקרים מסוימים הוא מפרש את אותו טקסט יותר מפעם אחת, וחוקרי פרשנות מקרא רבים עסקו בהשוואת הפירושים הללו ובנסיונות להצביע על השינויים שחלו במפרש עצמו. גם הוא, כמו הרמב"ם ב"מורה נבוכים", מצהיר שהפירוש שלו מכיל סודות ורמזים. אחד הקטעים המעניינים בפירוש שלו נוגע לפתיחת ספר דברים, המציינת שמשה נשא את נאומו הגדול בעבר הירדן. יש משהו חשוד, כמובן, בהגדרת עבר הירדן המזרחי כ"עבר הירדן", מכיוון שנראה שהמינוח מסגיר את היות הכותב בצד השני של הירדן, ממערב לו – ואז קשה לייחס את הכתיבה למשה שכמובן לא זכה לראות את הדשא הירוק יותר בצד השני של הנהר. 

וכך כותב אבן עזרא:

"...וכן פירוש: 'ככל אשר צוה ה' אותו אליהם בעבר הירדן במדבר בערבה', ואם תבין סוד השנים עשר, גם 'ויכתב משה', 'והכנעני אז בארץ', 'בהר ה' יראה', גם 'והנה ערשו ערש ברזל' - תכיר האמת".

לפני שנפרק את הדברים, כדאי לומר כאן משהו שרלבנטי מול כל חיבור שמצהיר על כך שהוא מסתיר סוד. ברגע שהצהרת שיש לך בכיס סוד, לא יעברו חמש דקות וכבר ירבו מפרשיך, מנתחיך, מסביריך וכמובן גם מאשימיך.

בואו נפרק בזריזות את המוקש הזה:

ראשית, אבן עזרא מצביע על מקום נוסף שבו נעשה שימוש חשוד במונח "עבר הירדן".

שנית: 'ויכתב משה' – הכוונה לפסוק 'וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל'. מה הבעיה? חלק ממנה הוא שאחרי הפסוק הזה יש עוד לא מעט תורה. חלק נוסף של הבעיה, שלאו דווקא עמד לפני עיניו של אבן עזרא, נעוץ באותו קושי שטרף את מנוחתו של המתמטיקאי והפילוסוף ברטראנד ראסל: כשמונח מתייחס לעצמו מתחילות לנו בעיות. שכן, האם הפסוק הזה עצמו כלול בתורה שאותה כתב משה ונתן אותה לכהנים?

שלישית: 'והכנעני אז בארץ' – גם כאן נראה שהכותב חי בתקופה מאוחרת לתקופת ספר דברים, תקופה שבה הכנענים הם נחלת העבר.

רביעית, הפסוק המלא הוא "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא 'ה' יִרְאֶה', אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם: 'בְּהַר ה' יֵרָאֶה'". זהו פסוק שנותן מה שקוראים אותו הסבר אטיאולוגי למקור של אחד השמות של הר המוריה, שהיה "ה' יראה". הכל בסדר, אלא שלא נראה סביר שבני ישראל טרם כניסתם לארץ קראו כך להר המוריה, ונראה סביר הרבה יותר שכך נקרא ההר רק אחרי שכונן והוסדר בו בית המקדש, על העליות אליו לרגל.

חמישית, הפסוק המלא הוא 'כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים. הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל; הֲלֹה (הלא) הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן: תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ'. הכל בסדר, אלא שהקרב עם עוג התרחש רק זמן קצר לפני כן, ומהפסוק משתמע, אם כי לא באופן חד משמעי, שהאטרקציה התיירותית שהכותב מתייחס אליה היא הקבר בעל המידות יוצאות הדופן של עוג.

ושישית, הגענו סוף סוף לסוד – "סוד השנים עשר". יתכן שאבן עזרא מתייחס לשנים עשר הפסוקים הסוגרים את ספר דברים, מתארים את מותו של משה ומעניקים סיכום קצר של מעמדו בתולדות האומה, במשיכת מכחול אחרונה לדמותו. ברור, גם לחז"ל, שמשה הענו באדם לא כתב את הפסוקים הללו, ויתכן שאבן עזרא רומז כאן שיש לנו יותר מתריסר פסוקים שנכתבו בידי מחברים אחרים ולא בידי משה.

הפירושים של אבן עזרא רצופים עוד לא מעט רמיזות וקריצות כאלה.

לא כל אדם יודע לצחוק על עצמו, ואבן עזרא – שסבל כאמור קשיים כלכליים לא מעטים – ידע לרתום את המשורר שבו בכדי לצחוק צחוק בריא על מצבו. למשל:

אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר – אוֹמְרִים: כְּבָר רָכָב!

אָבֹא לְעֵת עֶרֶב    –    אוֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב!

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב,         אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב –

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי,         נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!

ונזכור כמובן שכוכב = מזל.

או:

לוּ יִהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי –            לֹא יֶחֱשַׁךְ שֶׁמֶשׁ עֲדֵי מוֹתִי!...

לוּ אֶהֱיֶה סֹחֵר בְּתַכְרִיכִין–        לֹא יִגְוְעוּן אִישִׁים בְּכָל יָמָי!

גם חידות לא רעות נשארו לנו ממנו, הנה אחת מהן – ברשותכם אשאיר לכם למצוא את פתרונה:

ארץ בלי אדמה,

מלכיה ושריה הולכים בלי נשמה.

אם המלך שממה,
לא תחיה כל נשמה.

והשילוב בין המתמטיקאי למשורר הוביל למשל ליצירת פלינדרומים מגניבים לגמרי. עכשיו, החוכמה ביצירת פלינדרום היא היכולת לעגן בו גם משמעות, מעבר לאילוץ הצורני של הזהות של שני הכיוונים של המילה או המשפט. המורכב שבפלינדרומים שלו הוא לא פחות ולא יותר מריבוע קסם, שעוסק בפסיקה הלכתית על גורלו של דבש שנפלה לתוכו דבורה ומתה. מכיוון שדבורה אינה מאכל כשר (לידיעת קוראינו הסינים), ניתן היה להניח שדבש כזה יהיה טמא, אולם ההלכה שנקבעה היא שהדבש נשאר כשר. או בניסוחו הקסום של אבן עזרא:

פרשנו: רעבתן שבדבש נתבער ונשרף. 

כלומר, הדבורה (ה"רעבתן") אינה נחשבת כלל ואינה מטמאת את הדבש. 

ועכשיו נתבונן מקרוב ומכל הכיוונים:

            פ          ר          ש         נ           ו

            ר          ע          ב          ת          נ

            ש         ב          ד          ב          ש        

            נ           ת          ב          ע          ר

            ו           נ           ש         ר          פ

מזכיר, דרך אגב, את ריבוע הקסם המתימטי המופלא ששילב הצייר אלברכט דירר בציורו "מלנכוליה", שבו סכום כל שורה, טור, אלכסון וכל אחד מרבעי הריבוע הוא 34:

והנה אנחנו מגיעים לעיקר. הרי הבטחתי לדבר על השיר מספר אחת שלו.

אז אם הייתם בבית הכנסת של סבא שלי, שם ליד השוק, לפני המנחה של יום כיפור, הייתם שומעים את הפיוט הקסום והעצוב הזה, שנמשך ונמשך לו דקות ארוכות בקצב איטי, עם חזרות רבות מספור על שתי שורות הפתיחה. לשיר יש ז'אנר ויש לו מטרה: הוא נועד להזכיר לנו שהחגיגה תכף נגמרת, ושכדאי להתעסק בעיקר. קחו לכם דקה או שתיים, ותתרכזו בעיקר בסביבות הגיל שבו אתם נמצאים:

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ

כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ

"קוּם וְהַצְלַח!" אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ

מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ

בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ

   צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ.

מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר?

עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר

דַּבְּרוּ לוֹ "חֵן חֵן" וְיִתְבַּשֵּׂר

   שַׁעֲשׁוּעָיו – יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ.

מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים

קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים

בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים

   יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ.

בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת

קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!

אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת

   מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.

נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים

שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים

רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים

   עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ.

בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל

יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל

בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל

   כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ.

שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים?

אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים

כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים

   לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ.

אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים

אֵין דְּבָריו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים

רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים

   מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ.

בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו

אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו

בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו

   רוֹשׁ בְּכוֹסוֹ גַּם לַעֲנָה פִתּוֹ.

אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב

אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב

אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב

   רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ.

אבן עזרא מנסח בשיר הזה את המטריקס שכולא את כולנו בחיים. כולנו דולגים על ההרים כשברקע האקדח הקרוי יעלת החן מחכה למערכה הבאה, כולנו נופלים ברשת, כולנו רצים ומתזזים בעבודה, לכולנו הגוף מתפרק מוקדם מדי.

והוא עושה את זה בצורה מתמטית, שקולה, קצת שובבה, ואפקטיבית לאללה. השיר הזה בהחלט מצליח לעשות את מה שהוא מנסה לעשות: הוא מעיר אותנו לרגע, שולף ממרוץ החיים, מניח אותנו על ראש גבעה ומראה לנו את התמונה כולה.

כבר אמרתי שהז'אנר הוא של שירי מוסר, ז'אנר שקורא לנו לשים לב אל מה שחשוב באמת, וכמובן לחזור בתשובה.

אבל אולי השיר הזה יכול לבסס סוג נוסף של התעוררות?
אולי אפשר לעיין בשיר הזה גם עכשיו, רחוק מיום כיפור, וחוץ מלחזור בתשובה גם לחזור אחורה אל איזו שאלה או שתיים? אולי אפשר להתבונן שוב ברשת הפרושה עלינו ולבחון אותה? אולי בכלל אפשר להיחלץ ממנה, לפחות במידת מה? אולי אנחנו לא רוצים להיחלץ? מה באמת חשוב? האם הוא עדיין מסתובב כאן באזור החיוג שלי? האם אני יכול להושיט אליו יד?

האם אנחנו יכולים לעצור ולעשות את חשבון הנפש הזה גם עכשיו?

זו שירה גדולה. וגם פילוסופיה ראויה למדי, אני חושב.

ואמנם, יש מחלוקת בקרב החוקרים אם היה זה אכן אבן עזרא שכתב את השיר, או שמא ר' יהודה הלוי. אלא שהאתר הזה הוא שלי, ובית הכנסת ההוא, שהיום הוא חתום וסגור, הוא גם שלי, ומהסידורים שם אני זוכר הרבה דברים (למשל, מוסף של שבת מתחיל בעמוד שי"ד ב"תפלת ישורון" אבל בעמוד ש"ד ב"תפלת ישרים"), ואת האותיות הקטנות שמכריזות שהפיוט הזה נכתב על ידי אבן עזרא. דמותו כל כך שלובה אצלי עם השיר הזה, שאני בטוח שר' יהודה הלוי בכבודו ובעצמו היה מוותר.

באופן לא מפתיע, לפיוט יש כמה וכמה לחנים. הנה אחד שהוא כמעט בדיוק של סבא שלי, בביצוע שאפשר להרגיש בו את הקסם נסוך על אלו ששרים: