ובמקום הראשון...

יש ויכוח ביני לבין אבי היקר לגבי הפסוק היפה ביותר בתנ"ך.

הוא מצביע על הקטע שבו לבן משיג את יעקב, שברח ממנו יחד עם נשותיו וילדיו - כלומר בנותיו ונכדיו של לבן, אחרי מרדף של שבעה ימים. לבן נוזף ביעקב: מה אתה בורח ממני ככה וחוטף את הבנות שלי כאילו הן שבויות חרב? לא הספקתי אפילו לתת להם נשיקת להתראות! חבל, הרי הייתי משלח אותך בשירה, בשירים, בתוף ובכינור! הייתי יכול לקרוע לך את הצורה, אומר לבן ליעקב, אבל שתדע שהאלוהים של אבא שלך דיבר איתי אתמול בחלום ואמר לי לא להתעסק איתך. אבל בסדר, אתה יודע מה, אני מבין שהתגעגעת למשפחה שלך. לגיטימי (לא גברי מי יודע מה מצדך, אבל לגיטימי). אבל מה פתאום גנבת את אלוהיי? תגיד, אתה לא מתבייש?

יעקב, שאינו יודע שרחל היא שגנבה את התרפים (ובשלב זה לא נעלה את השאלה למה היא עשתה את זה), עונה לקונית: לגבי הבריחה - חששתי שתגזול את בנותיך מעמי, ולגבי התרפים שלך: בכבוד, חפש, ותן לי גם לפרגן לך און דה האוס: מי שתמצא את זה אצלו גם יוצא להורג.

אחרי שלבן מחפש בכל המאהל ולא מוצא, ליעקב קופץ הפיוז. הוא מטיח בחמיו, זה שהחליף לו את הכלה מתחת לאף, זה שהעביד אותו בפרך עשרים שנה כשהוא עובד עליו שוב ושוב, את כל מה שצבר בבטן במשך עשרים שנים ארוכות:

"מַה פִּשְׁעִי, מַה חַטָּאתִי, כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי? כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי, מַה מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי בֵיתֶך? שִׂים כֹּה, נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ, וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ! זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ, וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה; גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי, כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת עָנְיִי וְאֶת יְגִיעַ כַּפַּי רָאָה אֱלֹהִים וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".

אני רואה אותם עכשיו, איש זקן ורשע עומד מול איש לא צעיר ששפך עליו זה עתה את כל מררתו. עשרים שנה הוא לא דיבר, ועכשיו הכל בחוץ, צורב וחותך ומסנוור. שמש הבוקר כבר מחממת את המדבר סביב. אולי יש רגע של שתיקה. אולי כל בני המשפחה עומדים במעגל סביבם, תוהים מה יקרה עכשיו.

אבל לבן הוא גנגסטר אמיתי. הוא פשוט מסנן את המשפט הקצר והקטלני, שמבהיר מי כאן הבוס:

"וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה, לִי הוּא".

אאוץ'.

אבל אני אלך בעקבותיו של מאיר שלו. אמנם לא רחוק מדי, שכן אותן הדמויות סובבות גם את הפסוק הזה, שכוחו, במידה רבה כמו זה של קודמו, הוא בקיצור שלו. אבל הפעם הקיצור אינו אלים; הוא רך ומלטף, סוקר בפנינו חיי אהבה שלמים ברפרוף עדין של כנף פרפר, מיישר את העקוב וממיס את הלב:

"וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ".

את הפסוק המנצח הקודם, שהיה אמנם תמציתי וקצר, אי אפשר להבין בלי ההקשר שלו. כדי להעריך אותו, צריך קודם להבין את הסיפור שמסביבו. אבל הפסוק הזה שונה. הוא מקפל בתוכו את כל הסיפור שלו. אנחנו מקבלים נגיעה קלילה בכל היופי שהיה כרוך בשבע השנים הללו, בכל מה שהתרחש במהלכן בתחום הפרטי, הסודי והנפלא שכל זוג אוהבים בונה לעצמו.

אין הרבה אהבות בתנ"ך. גם האהבה של יעקב ורחל רחוקה תהיה משלמות. עוד יבואו עימותים וצעקות, הקושי הכמעט בלתי נסבל של הקיום עוד ייתן את אותותיו, אבל בינתיים אנחנו איתם כאן. שותפים לרגע לכוחה של האהבה, שהופכת את הקושי הזה למשני, שעושה אותנו פשוט שמחים.