אחד הנושאים המרכזיים ב"מורה נבוכים" הוא מלחמת החורמה של הרמב"ם בהגשמת האל. לא רק האמונה, שהיתה כמסתבר רווחת למדי, לפיה לאל יש גוף כמו שלנו, אולי יותר גדול, אולי יותר זוהר - אלא גם האמונה שהאל נתון לשליטתם של הרגשות ממש כמונו, כמו למשל שהוא לעתים כועס.
אבל רגע, אנחנו יכולים לומר לרמב"ם, אם אתה כל כך צודק והאמת היא כל כך שונה ממה שכתוב בתורה, אז למה שמראש לא נוכל לדרוש דרישה לגיטימית למדי - שהתורה פשוט לא תטעה אותנו? למה אני צריך לשמוע פעם בשנה לפחות, החל מהיותי ילד, את הסצינה של נקרת הצור, סצינה שהפשט שלה הוא כמעט קומי, שם משה מבקש לראות את פניו של האל, נענה בשלילה, אבל אלוהים עושה לו ג'סטה ומסתיר לו עם היד ובסופו של דבר משה רואה את אחוריו? מה זה תורם לי, חוץ מלהפיל אותי בפח? חוץ מלצרוב לי בתודעה, החל מינקותי, את הגשמת האל, שאותה מגדיר הרמב"ם כחטא הגדול ביותר שאני מסוגל לעשות?
תשובתו של הרמב"ם מבוססת על ההבחנה בין סוגי הקהלים שאליהם פונה
התורה. לתורה אין את הלוקסוס שיש לרמב"ם ב"מורה נבוכים", אותו הוא
מייעד לקבוצה קטנה של משכילים.
הייעוד שלה הוא לפנות
לכולם, ובכללם לאלו שאינם מבינים את הלקח שמלמדת אותנו הפילוסופיה, לפיה לאל לא
יכול להיות גוף והוא אינו יכול להיות נתון להשפעת הרגשות. אם נסביר להמונים
שלאלוהים אין גוף, זה עלול להוביל אותם לפקפק בקיומו (שהרי מה יותר קיים מהשולחן
שלפניי? הנה, אני דופק עליו! הוא פיזית כאן! הוא הרבה יותר כאן מאשר הרעיון הכללי
של השולחנות, לא?). אם נסביר להם שאלוהים לא יכול לכעוס, כי אז זה אומר שהוא תחת
השפעת רגשות ולכן הוא לא מושלם, הם ירוצו מיד לשדוד את הבנק הקרוב. ממש כמו שאי
אפשר לתת סטייק לתינוק בן יומו, אי אפשר להנחית תובנות מתקדמות לקהל שאינו מוכן
להן. הבעיה היא כמובן לא בסטייק, אלא בתינוק.
אחרי שהתורה תצליח להשריש
את התובנות הבסיסיות לגבי קיומו של האל, אומר הרמב"ם, ניתן יהיה לקדם לאט
ובזהירות את התובנות המתקדמות יותר אודותיו. סצינה כמו זו של נקרת הצור כוללת יותר
מאשר הרובד המעט ילדותי של רמת הפשט; מי שיודע לקרוא אותה, שיודע להשתמש במפתחות
החבויים בה כדי לחלץ את משמעותה האמיתית, ירוויח. התורה מדברת בעצם בשתי שפות בו
זמנית: ההמון ישמע רק את הפשט, וזה לא דבר רע. הפילוסוף יוכל להבין את הרמה
המורכבת יותר, את האמת הסבוכה יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה