קאנט הוא קודם כל התקווה של המרצים הוותיקים באוניברסיטאות. אחרי
קריירה אקדמית חביבה למדי שנמשכה עשרות שנים בלי הישגים יוצאי דופן במיוחד, הבנאדם
פתח בתצוגת תכלית חסרת תקדים. בתוך כמה שנים בודדות, החל מהיותו בן 57 ב-1781, הוא
כתב סדרת ספרים שהעמידה את עולם הפילוסופיה בהלם. ב"ביקורת התבונה
הטהורה", הוא פרש תמונה מקורית ומרשימה ביותר של הדרך בה השכל שלנו פועל,
והראה מדוע לא נוכל לעולם לתפוס את הדברים כשהם לעצמם, בלי התיווך של הפילטרים
שהמוח שלנו משתמש בהם. אותנו תעניין היום תורת המוסר שלו.
מאז סוקרטס, הפילוסופים פועלים בצל המתקפה של הסופיסטים על המוסר.
הסופיסטים היו מורים בשכר שהתיימרו ללמד תחומי ידע רבים ושונים, וכמה מהם העלו על
נס את ההתקפה על ערכי המוסר הנאיביים: להיות מוסרי, אמרו, זה להיות פראייר. תעיפו
מבט בטבע: לא תראו שם אריה מנומס, ואם תראו הרי תצחקו עליו. אם אתם תפעלו לפי
החוק, זה יעבוד לטובת האנשים החזקים האלה למעלה, שמתעסקים כל היום באיך לעשות
תספורות ואיך לדפוק לכם את הפנסיה. עזבו אתכם משטויות: אל תשאלו מה אתם יכולים
לעשות בשביל המדינה שלכם, אלא תשאלו מה אתם יכולים לעשות בשביל לדפוק אותה ולצאת
מזה בסטייל!
סוקרטס היה הראשון שנחלץ להציל את הפילוסופיה מהשפל המוסרי שאליו
הביאו אותה הסופיסטים, ומאז עלו והתפתחו מספר שיטות של אתיקה, שמטרתן פשוטה -
להסביר לאדם מה עליו לעשות. קאנט, שהיה פרוסי מקניגסברג שהתפרסם בכך שמעולם לא יצא
מעירו ומעולם לא פספס את הטיול היומי שלו ואפילו בדקה (חוץ מפעם אחת בה שכח את
עצמו בקריאת ספרו של רוסו "אמיל"), שם את הדגש על מושג החובה. בניגוד
לאריסטו למשל, שכמו יווני טוב מתמקד בנסיון של האדם להצטיין, ובניגוד לגישות
הליברליות למשל, שמתמקדות בנסיון להגדיר את זכויות האדם ובתביעה לכבד אותן, קאנט
מסתכל על הדברים אחרת.
כשאתם שוקלים מה לעשות, אומר קאנט, עליכם לבחון דבר אחד בלבד: שאלו
את עצמכם מהי חובתכם. אל תתעסקו בשיקולים מעמיקים של התוצאות האפשריות, של הבעד
והנגד, אל תשאלו אם האדם שמולכם מצדיק את זה שתקריבו מעצמכם למענו או לא - פשוט
תפעלו לפי החובה. אם אני רואה רמזור אדום של הולכי רגל, אני עומד גם יום שלם עד
שהוא יתחלף (לא ברור אם מותר לשיטתו ללחוץ על הכפתור הקטן הזה בצד שאמור לזרז את
הרמזור, אבל הרי ממילא הכפתור הזה לא מחובר לכלום אז זה לא משנה).
וקאנט בהחלט עלה כאן על נקודה חשובה. נחזור לעניין הרמזור, ובואו
נניח ששני אנשים נעמדים ומחכים לרמזור שיתחלף, למרות שאף מכונית לא נראית באופק.
אחד מהם הוא קאנט, שעושה את זה בגלל חובתו לעמוד באור אדום, ואילו השני הוא ישראלי
מצוי, שהיה חוצה בכיף אם לא היה תקוע שם השוטר ההוא שרק מחכה לתקוע לו דו"ח.
מי מוסרי יותר? נראה שקאנט יהיה המוסרי מבין השניים, כי הוא היה עושה את אותו דבר
גם בהיעדר השוטר - להבדיל מהישראלי המצוי, שישמח לחצות באור אדום ברגע שהשוטר
יפונה לבית החולים בשל ההתייבשות שחטף בגלל שהוא עומד בשמש כבר ארבע שעות עם המדים
החדשים בצבע הכחול הכהה שמתאים בצורה כל כך טובה לאקלים המקומי. הפעולה היא אותה
פעולה - עמידה ברמזור - אבל הסיבה לעמידה שונה, ונראה שעלינו להסכים עם קאנט
שהציות לתחושת החובה הוא מוסרי יותר.
הערת אגב - אמנם טכנית קניגסברג היא בצד של פרוסיה שמצא את עצמו
בסופו של דבר ברוסיה ולא בגרמניה, אבל מרכזיותה של תודעת החובה בקרב העם הגרמני
מצדיק התייחסות מיוחדת. מבלי להיגרר לדוגמאות ממלחמת העולם השניה, אני רוצה לחלוק
אתכם חוויה שהיתה לי בכנס אירופי מסוים, בו ניהלה את אחת הישיבות ועדה שהורכבה
מנציגים ממספר מדינות. בשלב מסוים, הנציג הברלינאי שניהל את הישיבה עד אז רצה
להעביר את רשות הדיבור לעמיתו הבריטי, ואז אמר באנגלית גרמנית כזאת: "ועתה
אני רוצה - לא, אני חייב! - להעביר את רשות הדיבור לעמיתי הבריטי". כשהוא אמר
את המילה must, העיניים שלו פשוט נצצו. היה ברור שמבחינתו, העברת רשות הדיבור
המתבצעת מתוך חובה עדיפה עשרות מונים על העברת רשות דיבור המתבצעת מתוך רצון גרידא.
משוגעים.
אפרופו משוגעים, קאנט באמת לקח את עניין החובה הזה ברצינות. בשלב
מסוים הוא הקים על עצמו את כל הפילוסופים בעולם בערך, כשטען שבמקרה ואני בורח
אליכם הביתה ומבקש שתחביאו אותי כי רוצים להרוג אותי, ודקה אחרי זה פורץ רוצח
לביתכם ושואל אם ראיתם אותי, עליכם לפעול לפי חובתכם. ומה החובה? כמובן, לא לשקר!
מה, לא לימדו אתכם את זה בגן רותי? אז בטח שתסגירו אותי! בקיצור, הסברה הכללית
היתה שהזקן איבד את זה. אבל אנחנו מפרגנים (מילה שמקורה בגרמנית, אגב), מה גם
שאנחנו היינו שם הרבה קודם.
אנטיגנוס איש סוכו הוא אחד הראשונים שמשמיעים את קולם במסכת אבות,
הקרויה גם "פרקי אבות". זו מסכת יוצאת דופן במשנה, לא רק משום שהיא אחת
הבודדות שאין לה מסכת מקבילה בגמרא, אלא בגלל המבנה המיוחד שלה. היא בעצם מהווה
סקירה היסטורית של מסירת התורה והסמכות ההלכתית מדור לדור, החל ממשה רבנו, כאשר
החל מהשלב של אנשי כנסת הגדולה (כלומר תקופת עזרא ונחמיה) האנשים מקבלים שמות
ופנים. כל חכם עולה מכאן והלאה על הבמה לדקה או שתיים, ומובאת בשמו אמירה שמייצגת
את הגותו ואת תפיסת העולם שלו. לאחר שמעון הצדיק, אנחנו נתקלים באנטיגנוס איש סוכו:
"אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: 'אל
תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא
על מנת לקבל פרס; ויהי מורא שמיים עליכם'".
האידיאל שאותו מציג אנטיגנוס איש סוכו הוא של אדם שאינו פועל מתוך
מטרה לקבל גמול. הוא פועל, בדיוק כמו באידיאל של קאנט, מתוך תחושת החובה שלו.
המטרה היא לשמש את הרב - את האל - מבלי לשאול מה ייצא לנו מזה. לעשות כי צריך
לעשות. אבל אנטיגנוס מוסיף עוד ארבע מילים ומשנה את המשוואה: "ויהי מורא
שמיים עליכם". היראה מפני האל צריכה גם היא להדריך את המאמין. כרגיל במסכת
אבות, הניסוחים קצרים ותמציתיים באופן מתסכל משהו, ועלינו לנסות ולהשלים את החסר.
אז מה חסר?
קאנט ידע היטב מה השלב הבא. נניח ששכנעת את פרידריך שעליו לפעול
בהתאם לחובתו; מה יעשה עכשיו פרידריך? ישאל אותך "טוב, אז מה החובה
שלי?". וכאן קאנט מתחיל להסתבך. הוא מציג רעיון לפיו העניין הוא פשוט: יש צו
קטיגורי, מוחלט, שלפיו יש לפעול בכל סיטואציה. הבעיה היא שהוא מציג לא פחות מארבעה
ניסוחים שונים לצו האחד הזה, ובבחינה מדוקדקת הדברים אינם ברורים כלל וכלל. בסופו
של דבר, האתיקה של קאנט משאירה אותנו עם מושג מעורפל משהו לגבי הדרישה לפעול לפי
חובתנו, בלי לתת לנו מרשם של ממש לגבי מה באמת יש לעשות בכל סיטואציה וסיטואציה.
זהו האתגר העומד בפני כל אתיקה חילונית - כיצד לבנות מערכת שמייצרת אנשים טובים
ומוסריים בלי הצורך לשלב את אלוהים במערכת, לפעול בכוח התבונה בלבד.
אנטיגנוס, בניגוד לקאנט, פטור מהקושי הזה. אם נבין את ארבע המילים
האחרונות שלו, "ויהי מורא שמיים עליכם", כמשלימות את אלו שקדמו להן, הרי
שהוא נותן לנו את המצפן שחסר אצל קאנט. אתם שואלים מה חובתכם? פשוט מאוד - גשו
לארון הקודש הקרוב למקום מגוריכם ותמצאו שם את התשובה.
אבל האם הנסיון החילוני לבסס אתיקה אכן נועד לכישלון? האם באמת אי
אפשר לבסס הסכמה על העקרונות המוסריים שלאורם יפעלו כולם גם מבלי לערב את אלוהים?
לכל הפחות, לנסיונות לבסס את המוסר על השכל יש יתרון אחד: מכיוון שבטווח הנראה
לעין לא נראה שהדתות בעולם הולכות להגיע להסכמות לגבי הדרך המוסרית שבה יש לפעול,
הרי שביסוס המוסר על השכל - המשותף לכל בני האדם - הוא התקווה היחידה להגיע למוסר
אוניברסלי.
ולסיום, פרספקטיבה אחרת על קאנט ועל לשכת התעסוקה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה