יום ראשון, 13 במאי 2018

ככה חופשי - טיול בפרשת במדבר, קפיצות בזמן ונחיתה ביום ירושלים


מי שיצא לו לקרוא את פרשת השבוע בבית כנסת, שם על הדוכן, אולי כשהוא מנווט בעצמו ואולי כשהוא בתפקיד משנה של ע. חזן שמסמן לאביו את הטעמים, יודע היטב: יש פרשיות שוות ושוות יותר. ספר בראשית, למשל – ללקק את האצבעות! אין רגע דל בין אלוהות מתפרצת ומתגלה, לבין רגעים נשגבים ויצרי אנוש מבעבעים.

ספר ויקרא, למשל, שרובו המוחץ עוסק בפרטים הטכניים והשבלוניים של עבודת הקודש הפיזית והתבניתית במשכן ובמצוות הנוגעות לכהנים, נוצץ איכשהו פחות. מספיק להעיף מבט בפרק א', על סיווג הקורבנות ופועלם ולראות מיד – לא על החומר הזה יתפרנסו כתבי הרכילות.

אם נשים בצד בינתיים את מחקר המקרא וההתחקות אחרי המקורות השונים, נדמה לי שפרשת השבוע שלנו, פרשת במדבר, יכולה להסביר את מקור ההתחפרות הזו בפרטים הטכניים והיבשים.

כי כאן, מיד אחרי שסיימנו את ספר ויקרא, אחרי שהוטחו בנו קללות מסמרות שיער ולקינוח קיבלנו דיון בנדרים, חרמים, קורבנות והמרות, נדמה שאנחנו ממשיכים באותו מסלול. יש מפקד של בני ישראל, ואנחנו עוברים בצורה מדוקדקת וסדורה שבט אחרי  שבט, מבלי לשכוח אף אחד, באותם ניסוחים, כמו משוואה מתימטית. שמות נרשמים, מספרים נסכמים, הכל במקום, הכל מסודר, הכל בקונטרול.

ואז מגיעים ארבעה פסוקים, שלושה בנאליים ואחד מזעזע:
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן: הַבְּכֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן, הַכֹּהֲנִים, הַמְּשֻׁחִים, אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן. וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי, וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם; וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם".

הבום הזה מטריד מאוד, גם את חז"ל שמנסים להבין מה הסיפור הגדול. הקוראים המעוניינים יוכלו להרחיב, כמובן. כאן עולה על הדעת גם הסיפור בשמואל ב' ו', כשדוד מחליט להעלות את ארון הברית מבית אבינדב שבגבעה. השמחה והמוזיקה העליזה מבליטות מאוד את הניגוד האלים שקוטע אותן:

"וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה, לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה, וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה; וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ, בְּנֵי אֲבִינָדָב, נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן. וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים, וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים, וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן, וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ, כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל; וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים".

גם הבום הזה מטריד מאוד, ואנחנו מבינים את המסר המצטבר – לא להתעסק. הפולחן ואביזריו לא נועדו להילולה טיפוסית של ריקודי עמבה מזרח תיכוניים. כאן יש צורך במקצוענים. ועולה על הדעת שההקצנה של החלקים הכהניים בתורה, דוגמת הפרשה שלנו, היא בדיוק התגובה לאותה טראומה: חלק מההתמגנות של הכהנים והלויים היא ההתבצרות מאחורי התבניתיות, החזרות, הריטואלים, ממש כמו שריונרים שחוזרים שוב ושוב על אותן התרגולות כדי להפוך עד כמה שניתן לאוטומטים, להיזהר בראש ובראשונה מהטנק עצמו ומעוצמתו האדישה שעלולה להיות מופנית כנגד אנשי צוותו.

אבל הסיפור לא לגמרי נגמר כאן, כי מסתבר שנדב ואביהוא אינם האחים היחידים במקרא עם השמות הללו. והקורא הסקרן ידלג למלכים א', לפרקים י"ד וט"ו, וימצא שם את נדב ואביה, שני בניו של ירבעם – מלך ישראל הראשון, ההוא מ"קטני עבה ממתני אבי". גם אביה ימות בלא עת בדבר ה', וגורלו של נדב גם הוא לא ישפר עליו, כשימות מידי הקושר בעשא כעבור שנתיים של מלוכה. ולא מיותר לציין שהכל קורה לא הרבה אחרי שירבעם בונה שני עגלי זהב ומציב אותם בממלכתו החדשה, לא לפני שהוא קורא:
"וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: 'רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם! הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם!'".

לא צריך להיות חוקר מקרא כדי להיזכר באותה הקריאה בדיוק, מול עגל הזהב המקורי שאנחנו מכירים היטב מיציאת מצרים.

מה הולך פה? אין ספק שמקריות אין כאן. יש שיראו פה את התגשמות אמרת השפר של מארק טווין, אודות ההיסטוריה שאמנם אינה חוזרת על עצמה, אבל היא בהחלט מתחרזת. ציניים יותר יראו בסיפור אחד מראה של השני, או תפירה רטרואקטיבית של אחד הסיפורים בכדי להכפיש צד כזה או אחר.

אני רוצה להמשיך ולפנות לכיוון אחר, לפרק י"ג במלכים א'. קצת אחרי שירבעם מתחיל את פולחן עגלי הזהב וקצת לפני חורבן משפחתו. מגיע לו איש אלהים בשליחות ישירה מיהודה, נעמד מול המזבח כשירבעם מקטיר עליו, ואומר את דבריו בלי פחד, כמו שאנחנו אוהבים את הנביאים שלנו:

"וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל; וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. וַיִּקְרָא עַל-הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה', וַיֹּאמֶר: 'מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ, כֹּה אָמַר ה': הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד, יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ, וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ, וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ. וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר, זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה': הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע, וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו'".

הנבואה הזו היא חץ שלוח לעבר העתיד, כל הדרך עד למלכים ב' כ"ג:
"וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל, הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל, גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ; וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר, וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה. וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר, וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים, וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר ה', אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיֹּאמֶר: 'מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה?'; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר: 'הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה, וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל'".

אני מדלג כאן על סיפור אניגמטי ועצוב הנוגע למותו של אותו איש אלהים, כדי שגם לכם יהיה חומר להשלים.
ההתגשמות של הנבואה אחרי זמן כה רב (פלוס מינוס שלוש מאות שנה) אכן מרשימה, אבל שוב, חוקרי המקרא והשכל הישר (והתבניתי-הזהיר-הכהני?) יעלו את החשד שהנבואה פשוט נתפרה רטרואקטיבית.

אבל אם בענייני נבואות חוצות עידנים עסקינן, ויום ירושלים גם הוא דורש את שלו, מה נגיד אנחנו הקטנים מול המילים המופלאות הללו של זכריה:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ. כֹּה אָמַר ה': שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם; וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלִַם עִיר הָאֱמֶת, וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם, גַּם בְּעֵינַי יִפָּלֵא, נְאֻם ה' צְבָאוֹת".

אני מאוהב ביומיומיות שיש כאן. אי אפשר כמובן בלי המהלכים הגרנדיוזיים של האל שחוזר, והר הקודש, אבל תראו מה יש לנו פה: שיר פשוט של יום חולין. שום דבר מיוחד: זקנים וזקנות יושבים, ילדות וילדים משחקים. הנורמליות המופלאה, השגרה הנשגבת.

מול כפלי הסיפורים החשודים מפרשת השבוע ומבניו של ירבעם, מול הנבואה ארוכת הטווח שאולי נתפרה למידותיו של יאשיהו, מזנקת לה הנבואה הזאת, קטנה ומתוקה, ונוחתת אצלנו כאן על המרפסת כמו נחליאלי שעבר חצי עולם, אחרי שחלפו יותר מ-2,500 שנה. אי אפשר שלא להתרגש למשמע המילים הללו, גם אם נהיה תבניתיים כאיתמר וכאלעזר לאחר מות אחיהם, וגם אם נהיה רציונליים כרמב"ם. כל כך הרבה שנים עבר העם שלנו בין קצוות תבל, כל כך תלושות ואבודות נשמעו המילים האלה לדור אחרי דור, והנה הן כתובות על גבי בי"ס יסודי בנחלאות, והנה הן נקראות כאן. ושימו לב לפסוק האחרון שם – ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו אומר את הדברים בפירוש: כשזה אשכרה יקרה, כשהנס הגדול הזה יקרום עור וגידים, אפילו הוא יהיה מופתע.

ואני מאוד שמח להיות חלק מהנבואה הזו. שיחקתי כבר ברחובותיה של העיר הזו, אני מקווה להתהלך בה עם מקל (בדרך למגרשי הכדורסל כמובן, כן?), ובינתיים אני משתדל לזכור את הדברים שעליהם שוחחתי עם אבי מעט לפני לכתו, על נדירותו של הרגע השלו והרגוע הזה בהיסטוריה של העם שלנו.

כשאני אומר "רגוע", כמובן שאין צורך להגזים. פה זה המידל איסט.

יום ירושלים שמח!





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה