שלום, אבא

הרמב"ם, בהתאבלו על אחיו הצעיר דוד, שפרנס אותו במשך חייהם הבוגרים ואיפשר לו לכתוב את "משנה תורה" המונומנטלי, כותב באיגרת לידידו רבי יפת הדיין מה היווה עבורו אחיו:

"ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואחר כך, עד היום כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם, והוא היה הבן - על ברכי גדל, והוא היה האח, והוא התלמיד והוא שהיה נושא ונותן בשוק ומרויח, ואני יושב לבטח, והבין בתלמוד במהרה, והבין בדקדוק הלשון יתר, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו, ערבה כל שמחה והלך לחיי עולם, והניחני נבהל בארץ נכריה".

בדמותו המורכבת של הרמב"ם עומדת האמירה הזו של האדם שהוא היה – בדגש על השנה הראשונה הקשה כל כך שעברה עליו – בניגוד מכמיר לב לעמדתו כפוסק הלכה, שקבע: "אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי... והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם - הרי זה טיפש".

לא יהיה נכון לומר שאבי היה כל עולמי, כפי שהרמב"ם כותב על אחיו. אבל הרי אין דרך לסכם במילים עד כמה משמעותיים הם הורים לבניהם. על כל פנים, בכל הנוגע לנושאיו של הבלוג הזה, הוא היה האדם לשוחח עימו על יהדות, על פילוסופיה, ועל הקסם והקשיים שביניהן. בשנים האחרונות, כשהוא עם התפיסה הבוגרת-מאוחרת שלו את הדברים, היה קל בשבילי להתעצבן יחד איתו, למשל, מהשבתאות ותוספותיה-השלכותיה-לכלוכיה, שהיהדות, מה לעשות, עדיין סוחבת איתה פה ושם; היה נעים בשבילי לחלוק איתו את ההתפעלות העצומה שלי מההרמב"ם, ועוד ועוד.

ועכשיו זה חסר באופן מוחשי שאין מוחשי ממנו. ההיעדר הזה הוא מוחלט. ואני רוצה לומר משהו על המוחלטות הזו.

בחיינו, הכל – כמעט – אינו ממש אמיתי. הכל, כמעט, הפיך. עשית טעות? לרוב היא ברת תיקון, ולכל הפחות היא הזדמנות ללמוד לפעם הבאה. חלית? נפצעת? לא נורא, תחלים. קרעת את הרצועה הצולבת בברך? תעשה ניתוח, תשכב שבוע, תעשה פיזיותרפיה חצי שנה ותוכל לחזור לשחק כדורסל. אביך חטף התקף לב בגיל 50? לא נורא, הוא יעשה מעכשיו והלאה, למשך עשרים השנים שייוותרו לו, פעילות גופנית (שתסתכם בטיול נינוח לפני התפילה בימי שבת תוך פיצוח גרעינים).

אבל, יש דברים אמיתיים, ממשיים לחלוטין. והם מסתכמים באירועים המשמעותיים מכולם: לידה מהצד האחד, האהבה באמצע, והמוות מהצד השני. מרטין בובר צודק: הנוכחות של האדם שמולך היא אמיתית באמת. והיעדרותו המוחלטת מעולמנו שלנו, היא אמיתית.

מאוד.

אבל גם המוות מעניק לנו שיעור חשוב. את השיעור החשוב מכולם. למעשה, הוא ניתן לי כבר בגיל 17, כשהלכתי בסמטאות נחלאות בוקר אחד עם הפרצוף האטום של בני 17. "תחייך", אמר לי משום מקום הזקן שישב על כיסא ישן מחוץ למכולת הקטנה. נעצרתי, הפניתי מבט, והקשבתי. "תחייך", הוא חזר ואמר, "החיים קצרים. תחייך!" הוא פקד בחיוך.

ואני הקשבתי.

וחשבתי.

ונדמה לי שגם אבא היה חותם.

הכל זמני, זה נכון. מותו המוקדם משהו של אבי, הגם שאתאמץ ואנסה לראות בו את הצד החיובי (למשל, לו היה נזקק לשירותיו של מטפל סיעודי היינו לבטח עדים למקרה הראשון שבו הפיליפיני נרצח ע"י המטופל), הוא רע ליהודים, אין ספק.

אבל עכשיו, מול המציאות או ההיעדרות הזו, אני רוצה לבחור דברים לקחת מדמותו של אבי.

ואקח את בהירות המחשבה, את היכולת לעמוד על שלך כשאתה צודק, את הנאמנות לעצמך, את היכולת לעמוד מול קהל בחיוך ובשתי דקות לתת להם משהו עמוק, בעל ערך וגם מהנה, את היכולת לשמוח גם כשחייך התברכו בשלל קשיים, את הדרישה הבלתי מתפשרת להבין את הדברים לעומק לפני שחורצים דעה, ואת השמחה בדבר הפשוט והנפלא מכל, והאמיתי מכל – משפחתך.

"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו".

שלום, אבא שלי.