מה עושים עם ההגדה? על הבדלי השפות, על הדילמה בין שימור לחידוש, והצעה לסדר

בואו נשים את הדברים על השולחן. כלומר, אחרי ששמנו את הקערה והמנות הראשונות והסרוויסים.

יש פער עצום, וכואב, בקרב אנשים רבים מאוד, בין המטרה של ליל הסדר לבין הדברים כפי שהם קורים בפועל. את הפער הזה אפשר לתמצת בכמה משפטים קצרים:

ליל הסדר אמור להיות לילה שמשמר את הזכרון של עם ישראל אודות הולדתו, לילה שבו עושים את הדבר היהודי כל כך - מדברים המון - כדי לזכור את מה שהיה. אבל החילוני הממוצע - וגם הדתי הממוצע, נשאר עם הגדה ביד, שמדברת בשפה שהוא אינו מבין. לא מדובר רק בהבדל בין הארמית לעברית, וגם לא בהבדל בין העברית התלמודית לעברית המודרנית. הבעיה כואבת הרבה יותר: אפילו הקטעים של הצחוקים הולכים לאיבוד בתרגום. רבים מדי מאיתנו הגיעו למצב בו הם מנסים לעבור את הטקסט בשלום, משל היה ים סוף החוסם את דרכנו לארץ המובטחת, הלא היא המנות העיקריות.

אבל כל זה יכול להיות אחרת לגמרי.

כל סרט דוקומנטרי מוצלח הגיע לאן שהגיע מכיוון שהצליח לעמוד במשימה כמעט בלתי אפשרית: הוא העביר תכנים שמטבעם הם חשובים וכבדים, אבל הצליח לעשות את זה בצורה שהשאירה את הצופים מעוניינים. תחשבו על הרוב המוחלט של הרצאות ושיעורים שנכחתם בהם: בפועל, הקשבתם באמת במשך אחוז קטן מאוד מהזמן, גם אם החומר היה חשוב – ובעצם, בעיקר אם החומר היה חשוב.

מחברי ההגדה עמדו מול אותה דילמה בדיוק. המטרה האסטרטגית, כלומר התכנים החשובים והכבדים: שימור התודעה ההיסטורית של העם היהודי באשר להפיכתו לעם. כי בסוף הדברים מאוד פשוטים: כמו שאומר הקיסר הטוב ב"גלדיאטור" כמה דקות לפני שהבן המטורף שלו סוגר איתו חשבון, רומא - האימפריה העצומה בשיא תפארתה - אינה יותר מלחישה. בסופו של דבר לא צריך הרבה כדי להכחיד עם: כל מה שצריך זה דור אחד בלבד שבו השרשרת לא תימשך. בדור שבו המטען הגנטי התודעתי לא יועבר הלאה, הוא פשוט ימות. זה תהליך אבולוציוני פשוט וכואב, ואנחנו רואים אותו בזירות אחרות, כמו למשל שפות: שפת הצוענים, למשל, נושמת כיום את נשימותיה האחרונות, כי רק הזקנים דוברים אותה. עם מות הדובר האחרון, השפה תיעלם כמו לחישה. תיעלם כמו רומא.

יפה. אבל הבעיה היא, אמרו לעצמם מחברי ההגדה, שאם נושיב את כל עם ישראל פעם בשנה ונרביץ בו תורה על המורשת ההיסטורית שלו וכן הלאה, כולם יירדמו הרבה לפני הקניידלך הראשון, כי בסך הכל אנחנו אנשים עסוקים, כל העולם רודף אחרינו ובדיוק סגרנו שבועיים של קרצוף אינטנסיבי של הבית. אז מה עושים?

את מה שעושה כל מרצה טוב: דואגים להעיר את הקהל, שוב ושוב.מרצה טוב מפתיע את הקהל? הוא לא עושה את הדברים כמו שעושים אותם כל שאר המרצים? גם אנחנו!

מכירים את החתונות ההפוכות המופרעות האלה, שם אוכלים קודם ועורכים את החופה רק בסוף? גם אנחנו!

הלילה הזה יהיה עם קונספט מקורי: מתיישבים לשולחן, ועושים טקסים לרוב (פרסים שמרביצים אחד לשני בבצל ירוק יש? יש! מרוקאים שמכסים את כולם בסדין ועושים "בוווווו!" מתחת יש? יש!), והאוכל מגיע רק הרבה אחר כך. לא נשב על כסאות כמו נחנחים, אלא כמו האדונים היוונים, נהיה מסובים - נשכב על הצד בכיף שלנו, כמו שכתוב בדיאלוג "המשתה" של אפלטון: "והנער [המשרת] רחץ לו [לסוקרטס] ידיו ורגילו למען ישכב לאכול". ככה הילדים יבינו שקורה כאן משהו מיוחד. הם יצפו שוב ללילה המוזר והמגניב הזה גם בשנה הבאה.

מרצה טוב משתמש בעזרים? הוא לא רק כותב דברים על הלוח או מעביר שקפים במצגת? גם אנחנו! כשאנחנו מדברים על הלילה המכונן ההוא שבו צעקו עלינו לצאת כבר החוצה, אנחנו גם נצביע על המצה ונגיד: "רואים את זה כאן? אמנם זו גרסה מרובעת, שטוחה, מאובנת ומקווקוות של הדבר המקורי, אבל בגדול - ככה נראה לחם העוני ההוא שאכלו אבותינו באותו לילה, הלחם שאותו לא תמצאו בחנויות הבוטיקים של לחמי השאור והדגנים האורגניים". אנחנו כמובן נכתוב את זה בארמית, כדי לוודא שכולם מבינים, כי ארמית, ולא עברית, היא השפה שבה מדבר העם היהודי בזמן כתיבת ההגדה. ולכן נצביע על המצה ונגיד "הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".

מרצה טוב משתמש בהומור? גם אנחנו!

נביא את הקטע הקורע שבו החכמים, אחרי שהם כבר מבוסמים היטב, מנסים את כוחם, איש בתורו, כדי להראות איך שהאל לא סתם נכנס במצרים, אלא קרע להם את האם-אמא! אבל הם לא עושים את זה סתם ככה: הם הרי חכמים. הם משתמשים שימוש מבריק בכלי הנשק השגרתיים שלהם - העיון המוקפד בטקסט, ההקשה ממקום אחד על מקום שני, הדיוק בכל מילה.

מרצה טוב משתמש בהפוך על הפוך? גם אנחנו!

נכתוב שם במפורש שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. נכתוב שם במפורש את הצורך לפנות לכל אחד מהילדים, לכל אחד מסוגי בני האדם, לפי האופי הספציפי שלו. נכתוב את זה ככה שכולם יבינו שהטקסט של ההגדה הוא נחמד, אבל הוא רק נקודת הפתיחה לדבר האמיתי: שההורים יישבו עם הילדים ויעבירו להם בכל דרך אפשרית את הסיפור שלנו. כדי שהסיפור ימשיך. כי אין המשכיות אחרת לסיפור מאשר אבא ואמא שיושבים עם הילד ומשוחחים איתו.

והנה משהו שאף מרצה לא עושה בדרך כלל - מוודא שהקהל שלו שותה הרבה אלכוהול כדי שייכנס לשוונג של לדבר חופשי ולשבת בכיף.

ומחברי ההגדה יצרו יצירה מופלאה.

אבל, למרבה הצער, היא הלכה לאיבוד עבור רבים, רבים מדי. והיא הלכה לאיבוד לא כי היא לא רלבנטית, אלא משתי סיבות עיקריות.

ראשית, היא כתובה בשפה שאנשים רבים כבר לא מבינים. שוב, זו לא הבעיה של השפה כשפה, למרות שזה בהחלט חלק מהעניין: הקריאה הכל כך אנושית-חברתית-קיץ 2011 "כל מי שרעב מוזמן לבוא ולאכול איתנו" לא מובנת כלל עבור רוב הקוראים, ובמקומה הניסוח הארמי "כל דכפין ייתי ויכול" הוא ביטוי סתום עבורם. אבל זה יותר מזה: יש כאן שפה שלמה של התלמוד, של דרך הקריאה בטקסטים, שהם לא מכירים.

אבל שנית, זו לא רק הבעיה של החילונים. יש לנו בעיה רחבה יותר. כי הטקסט הגמיש והשובב הזה הפך במרוצת השנים, כחלק מתהליך רחב יותר, למקודש בפני עצמו. כי זה חשוב להקריא את ההגדה כמו שהיא, ואז אין לנו זמן. אין לנו את הזמן ההכרחי של לעצור לרגע אחרי קטע מסוים, אחרי שאמרנו אותו, ולדבר עליו. מכיוון שההגדה אינה קצרה, והאוכל הוא יעד לכיבוש שמחכה לנו (ומתקרר!) בינתיים, זה לא הזמן המתאים לדיבורים! בואו פשוט נירה את הטקסט (גם ככה אנחנו מאבדים עשר שניות על לצחוק על בן זומא) וקדימה לעסק האמיתי והחשוב.

אז מה עושה בימינו החילוני הממוצע, ואם נודה על האמת - גם הדתי הממוצע? יש דילמה בין שימור לחידוש. יש התנגשות בין הצורך לעשות את הסדר כמו שכתוב וכמו שסבא וסבתא מכירים, ובין הצורך להפוך את הלילה הזה למשמעותי באמת. ובקרב הזה, המשמעות לרוב מפסידה, כל שנה מחדש. וזה קורה דווקא מול הטקסט שהוא הכי מפתיע, הכי פורץ גבולות והכי שובב שיש לנו בלקסיקון. וזה חבל, בוודאי בעולמנו שאינו משופע בהזדמנויות לדבר בנחת על הדברים החשובים באמת.

אז הנה ההצעה שלי לסדר:

תחשבו על ההגדה מראש. תעברו עליה. דברו עם האנשים שמגיעים, ותשאלו אותם אילו קטעים מוצאים חן בעיניהם במיוחד. עכשיו תהיו אמיצים ותחליטו מה, השנה, לא ייכלל בסדר. אבל אל תעשו לעצמכם הנחות: המטרה היא לא להגיע מהר יותר לאוכל, אלא ליצור מחדש את המרחב שהלך לנו לאיבוד. הזמן שהרווחתם הולך להיות מושקע מחדש בלדבר על התוכן. זה יהיה ליל סדר שבו לא מקריאים את הקטעים, אלא מדברים עליהם, חיים אותם, מחיים אותם.

כמובן, אם איתרע מזלכם ואתם חלשים בארמית - קחו את הזמן, תלמדו מה אתם קוראים - ותרגמו את זה למסובין אחרי שאתם מקריאים את המקור. תחפשו בגוגל או תשאלו חברים, ותגלו למשל ש"ארמי אובד אבי" הן מילות הפתיחה הטקסט המצומצם שאבותינו היו אומרים כשהביאו את הביכורים לבית המקדש, כמה משפטים קצרים שמסכמים יחד פרשנות מקוצרת ומעניינת מאוד של הסיפור היהודי. מה כתוב שם? מה מרוויחים כשמציגים את הסיפור דווקא מהזווית הזו? מה מפסידים?

זה יהיה מצוין. אני יודע, כי ניסיתי לפני ארבעה ימים.

חג שמח!