מה קורה לפני שנולדים? האם אנחנו יוצאים לעולם חסרי כל ידע,
"טאבולה ראסה" כפי שטען ג'ון לוק, או האם כבר יש לנו קצת ריהוט במחסן,
כמה תפיסות ותבניות בסיסיות? מה עובר עלינו שם בבטן? והאם צריך להתחיל להשמיע את
מוצרט לתינוק האומלל עוד לפני האולטראסאונד הראשון?
אם תשאלו את רבי שמלאי, ואח"כ את אפלטון, תגלו תשובות דומות
ומפתיעות.
רבי שמלאי, שפעל במאה השלישית, היה מגדולי בעלי האגדה. הוא גם מופיע
בגמרא פעמים רבות כמי שערך פולמוסים וויכוחים עם בעלי דתות שונות. במסכת נדה דף ל,
הוא מתאר את מה שעובר על העובר. אותנו מעניין הקטע הבא:
"...ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו.
ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים. ומלמדין אותו כל התורה כולה".
בינתיים יש לנו גן עדן פלוס פלוס, כמו שאביגדור ליברמן נוהג לומר.
דואגים לנו גם במישור השכלי והרוחני, ממש כמו שגופה של האם מספק לנו את כל האוכל
והחמצן הדרוש.
אבל, כמו שאמרו לנו בטירונות, לכל שבת יש מוצאי שבת, ומסתבר שגם לכל
הריון יש לידה:
"וכיוון שבא לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל
התורה כולה".
במקומות אחרים מובהר, אגב, שהמגע הזה של המלאך הוא קצת פחות אלים,
והוא זה שאחראי לשקע החביב הזה שיש לנו בין האף לשפה העליונה. ר' שמלאי ממשיך:
"ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו. ומה היא השבועה שמשביעין
אותו: 'תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך "צדיק
אתה" - היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקדוש ברוך הוא טהור, ומשרתיו טהורים,
ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך'".
אז מה יש לנו עד כאן? האידיליה, כדרכן של אידיליות, לא מתקיימת
במציאות שלנו. השהייה הקסומה במחיצת כל הידע בעולם דינה להיקטע באחת כשאנחנו
מתחילים את המסע שלנו כאן, בעולם הזה. המלאך שנשלח להשביע אותנו להיות צדיקים מקנה
לנו תחושה שהיא, איך לומר, לא מפרגנת במיוחד. במלים אחרות, קורס בהקניית מוטיבציה
לדור האייפונים הוא לא ממש עבר.
אפשר גם לתהות אם כשהוא התחיל את הג'וב הזה, הטקסט שלו היה קצר יותר.
אולי במקור, אפשר לדמיין, הוא התחיל ב"תהי צדיק ואל תהי רשע" קצר וקולע,
ואז עם השנים, עם ריבואות האנשים שהחתים אותם על כרטיס הכניסה לעולם ועם האכזבות
מהתוצאה הסופית, הוא הלך והרחיב את הטקסט עד שהגיע לסיכום הנוכחי, שיש בו יותר
איום ופיכחון מאשר שמחה ובטחון.
אבל נחזור לצד החיובי. איזה אפקט יש לסיפור עלינו, מעבר להנחיה
השגורה להיות ילדים טובים? יש כאן משהו שאמור ללוות אותנו במסע ארוך השנים שלנו אל
עבר הידע. אנחנו מכירים את הרצון הטבעי שלנו לחזור חזרה לבטן של אמא, למקום המושלם
ההוא בו מספקים את כל צרכינו ואנחנו לא צריכים לעמוד בציפיה של אף אחד וכן הלאה.
בכל פעם שאנחנו לומדים משהו חדש - ולהזכירנו, תלמוד תורה הוא המצווה הגדולה מכל -
אנחנו לא רק מתקדמים הלאה לכיוון גן העדן המובטח, אנחנו גם חוזרים אחורה לאותו מצב
ראשוני ומושלם. הלמידה מחזירה אותנו הביתה, ההתקדמות טומנת בחובה גם את השיבה. לאט
לאט אנחנו מתקרבים למצב המושלם ההוא. תודו שזה עושה חשק.
ובנוסף, כשאנחנו לומדים משהו חדש אנחנו בעצם לומדים משהו מוכר. אנחנו
אמורים עכשיו להרגיש בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, גם כשאנחנו לומדים משהו
חדש לגמרי עבורנו, וגם כשאנחנו פורצים דרך בתחום ידע חדש לחלוטין. כל החוויה של
הלמידה הופכת למשהו מאיים הרבה פחות, מהנה הרבה יותר: זה רק להיזכר במה שכבר ידענו
קודם.
וזה כמובן הזמן להכניס לדיון את אפלטון. אפלטון, נזכיר, הוא תלמידו
של סוקרטס. האחרון שם לו למטרה, כך נהוג לומר, לשקם את הפילוסופיה מהמצב העגום
שאליו הובילו אותה הסופיסטים. האחרונים נחלקו לכמה סוגים; חלקם היו רציניים
(וכתבתי עליהם למשל כאן (תראסימאכוס) וכאן (קאליקלס)), וחלקם לא. אחת הטענות שהעלו סופיסטים
מסוימים הציבה פרדוקס מדומה, לפיו האדם אינו יכול ללמוד דבר לעולם. שכן, אם הוא
כבר יודע דבר מה, הרי אין לו צורך ללמוד אותו ולכן הוא לא יחפש אותו. אולם כאשר
הוא אינו יודע דבר מה, הרי אינו יודע אחר מה עליו לחפש, ואם כבר יזדמן בדרכו הרי
שלא יידע שהוא הוא הדבר שאותו לא ידע. כמובן, לנו הטיעון נשמע מוזר ומיותר. עם כלי
ההגיון שרכשנו מאז - לא מעט בזכות אפלטון ובעיקר אריסטו - אנחנו מבינים כמובן שיש
הבדל גדול בין "לא לדעת משהו" לבין חוסר הידיעה שמוצג במסגרת הפרדוקס
הזה.
אבל אפלטון תוקף מזווית אחרת. הוא מביא מיתוס, כמו שהוא נוהג לעשות
מדי פעם, שאותו שמע "מפי גברים ונשים שהם חכמים בעניינים שבקדושה".
"טוענים הם שנשמת האדם היא בת אלמוות, ויש אשר תבוא לכלל קץ
(ולכך יקראו מיתה), ויש אשר תשוב ותיוולד, אך לעולם איננה כלה. והנה, משום כך חייב
אדם ללכת כל ימי חייו בדרך חסודה ככל האפשר [כדי שהגלגול הבא שלו יהיה מוצלח]...
כיוון שהנשמה היא בת אלמוות, ונולדה פעמים רבות, וראתה את אשר כאן
ואת אשר בשאול ואת כל הדברים, הרי אין שום דבר שלא למדה לדעתו. לפיכך, אין פלא בזה
שיש ביכולתה להיזכר, גם בדבר סגולה טובה [הגביע הקדוש של היוונים, האידיאל שאליו יש
לשאוף] וגם בשאר דברים שידעה אותם גם קודם לכן. כי לאחר שהטבע כולו ממוצא אחד הוא,
והנשמה למדה לדעת את הכל, הרי אין כל מניעה מדבר שמי שיזכירו לו דבר אחד בלבד -
הוא הנקרא "לימוד" בפני בני האדם - יעלה בעצמו את כל השאר, אם אדם אמיץ
רוח הוא ולא יאמר נואש בדרך חיפושיו. שהרי החיפוש והלימוד - כולו זכירה".
אז מה היה לנו? שני המוטיבים העיקריים בדברי ר' שמלאי נמצאים גם כאן:
הדרישה מהאדם שיהיה צדיק, והידיעה הכוללת והמוחלטת קודם ללידה. יש כמובן הבדלים:
אצל אפלטון אין מלאכים, מצד שני אין סטירות. מעניין לחשוב על עוד הבדל: היווני
הממוצע אמור ללמוד גם גמרא לפני שהוא נולד, בעוד היהודי הממוצע לא זקוק ללימודי
ליבה - הוא לומד רק את כל התורה כולה, לא את כל הדברים כמו אצל אפלטון - ולכן הוא
גם לא לומד פילוסופיה. אבל, אם ככה, מה קורה כשהיווני לומד את דברי ר' שמלאי,
שלפיהם מה שחשוב זה לימוד התורה בלבד? האם הוא זורק את הבוזוקי ועולה על טלית
ותפילין?
וברצינות: אני חושב שהלבוש המפתיע הזה שר' שמלאי ואפלטון מלבישים את
חוויית הלימוד הוא פשוט שובה לב. המעגליות הקסומה הזו שהם משרטטים, זו שלפיה בלכתך
קדימה אתה גם שב למקור האמיתי שלך, תופסת אותי בכל פעם מחדש.
* ובאמא שלכם, תחסכו מילדיכם את בייבי מוצרט. אם כבר, תנו להם קלאסיקה
אמיתית:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה