תהום פעורה בין בוגרי טירונות צה"לית כהלכתה לבין שאר העולם.
אחרי מאות פעמים שבהם קולו המונוטוני של המ"כ משלח אתכם להקפה נוספת של מגדל
7 בדקה וחצי, או לקיר וחזרה ב-45 שניות, עם האור הכחלחל הבוקע משעונו בלילה, אתם
מפתחים תחושה טובה מאוד של זמן. לא רק את חשיבות הזמן אתם מפנימים, את המשקל הכבד
של כל שניה שחולפת; הלמות השעון עצמה נצרבת בתודעתכם. מעתה ואילך, כשתאמרו
"חמש דקות", אכן תתכוונו לא לשש ולא לארבע. זה צרוב.
אלא אם כן אתם נהג מונית, אבל זה סיפור אחר.
אז בטירונות למדנו שזמנים זה קודש, יחד עם שאר האמיתות המטאפיזיות
דוגמת אלוהיותו של המ"פ. אכן, צה"ל הוא צבא העם - כי הקישור בין זמנים
לקדושה עתיק מאוד, וחשוב מאין כמוהו.
עד שנת 175 לפני הספירה לא היתה בעיה. הכהנים בבית המקדש היו אחראים
על ספירת הזמנים. אין זה דבר של מה בכך: כאשר התורה מצווה על חג מסוים בארבעה עשר
לחודש X, יש חשיבות עליונה לקביעת היום בו אותו חודש מתחיל, ולסמכות שתוביל
לכך שכל העם אכן יקבל עליו את הספירה הזו. כמה ימים היו בשנה? אנחנו יודעים להגיד:
365. איך אנחנו יודעים? ממשנה הדנה בקטורת שהקטירו בבית המקדש, תערובת שהיתה מדודה
היטב כך שבכל יום היה על הכהן ליטול את החלק היומי. הקטע הרלבנטי קרוי "פיטום
הקטורת", והוא חלק אינטגרלי מהתפילות מדי יום:
"פִּטּוּם הַקְּטׂרֶת כֵּיצַד: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים
וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ. שְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן
יְמוֹת הַחַמָּה מָנֶה בְּכָל יוֹם. מַחֲצִיתוֹ בַּבּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בָּעֶרֶב.
וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כּהֵן גָּדוֹל וְנוֹטֵל מֵהֶם
מְלֹא חָפְנָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. מַחֲזִירָן לַמַּכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם
הַכִּפּוּרִים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה".
אז הנה: 365 ימים.
זה הזמן שבו חדי העין אמורים לעצור ולומר: רגע, אבל אנחנו התקדמנו
מאז וסופרים אחרת; הרי הלוח שלנו אינו לוח השנה השמשי בן 365 הימים, אלא מעין פשרה
בין לוח השנה הירחי, המונה 354 ימים דוגמת זה המוסלמי, לבין לוח השנה השמשי, פשרה
שכוללת את החישובים המסובכים של השנים המעוברות!
איך התחולל המעבר הזה? או! כאן נתמקד במעבר הראשון, מהלוח השמשי ללוח
הירחי. לא מדובר בסוגיה פשוטה; הדבר שנראה לנו כמו שינוי מינורי ואולי ביורוקרטי
טמן בחובו שבר נורא. בפוסט עתידי, נשלים את התמונה בכל הנוגע לעיבור וללוח הנהוג
כיום.
אז כאמור, עד שנת 175 הדברים מתרחשים כתקנם במקדש בירושלים. מאז
ומתמיד, תפקיד הכהן הגדול עובר מאב לבן. גם בתקופה הקצרה למדי של חורבן בית ראשון,
השושלת נשמרה. בן בכור אחרי בן בכור, כמו שצריך. הכהונה הגדולה שמורה לבני בית
צדוק, משפחה כהנית המתייחסת כמובן לאהרן וללוי.
ואז מגיע אנטיוכוס אפיפנס, ההוא מחנוכה. הוא כובש את ארץ ישראל,
וממשיך את החזון של אלכסנדר מוקדון, הכובש האדיר שפעל 150 שנה קודם לכן. הוא תלמיד
ממושמע: כמו שכתוב בפרק א' לכובש המתחיל, הוא רוצה לגבות מסים באופן מסודר. כדי
לעשות את זה, הוא רוצה לעבוד עם לוח השנה הגלובלי של התקופה, הלוח הירחי. נשמע
פשוט ולגיטימי, אלא שבמקדש בירושלים, כמו במקדש בירושלים, מסרבים להתרגש. חבוב, הם
אומרים לו, אנחנו כאן מאז ולתמיד. לוח השנה שלנו מקודש (פרטים בהמשך). אין לנו
בעיה להעלות לך את המס החודשי, אבל עלינו לשמור על הלוח המקורי שלנו. אנטיוכוס
אפיפנס חורג מהקו הסובלני שאפיין את קודמיו ומחליט לעשות מעשה. הוא כולא את חוניו,
הכהן הגדול הלגיטימי, ונענה להצעתו של אחיו המתיוון של חוניו, יאסון, לרכוש את
הכהונה הגדולה בכסף. לראשונה, הכהן הגדול ממונה ע"י גורם חיצוני, ונשברת
השרשרת והסמכות המקראית. יאסון לא ייהנה ממעמדו זמן רב: בכלכלה כמו בכלכלה, מהר
מאוד יימצא מישהו שישלם יותר ממך: לאחר שלוש שנים, מציע אדם אחר - מנלאוס - סכום
כסף גדול פי שניים, והוא זה שזוכה בכהונה הגדולה. כאן העם כבר מתחיל ממש להתרגז,
שכן מנלאוס אפילו אינו כהן, וההתנגשויות שמתעוררות מניחות את היסודות לגזירות הדת
הקשות יותר של אנטיוכוס ולמרד החשמונאים שיחול בעקבותיהן. מנלאוס, אין זה מפתיע,
מוחלף בהמשך באלקימוס, שגם הוא אינו כהן. השנה כבר 164 לפני הספירה, ואנטיוכוס
אפיפנס מוצא את מותו בפרס בעוד החשמונאים מנהלים קרבות כנגד כוחותיו מזה מספר
שנים. כמקובל, מתפתחת מלחמת יורשים, בין שניים. לעניינו חשוב שיונתן, אחד מחמשת
האחים החשמונאים, תומך באלכסנדר באלאס, ועם נצחונו של האחרון הוא מקבל בתמורה את
הכהונה הגדולה, שתעבור בהמשך לנציגים נוספים של משפחת החשמונאים. כך, אמנם הכהונה
הגדולה חזרה לבני שבט לוי, אולם עדיין אין בכך די. עדיין, המסורת המקראית המחייבת
מעבר מאב לבן נשברה. עדיין, הכהנים לבית צדוק הם אלה שלשיטתם ראויים לכהונה
הגדולה, הם אלו שלשיטתם מנושלים ממנה.
ואיך כל זה קשור ללוח השנה? כי לחשמונאים, מסתבר, היו צרות דחופות
יותר מאשר לחזור ללוח השנה השמשי המקורי, והם המשיכו לנהל את המקדש ואת הממלכה לפי
הלוח הירחי ההלניסטי.
נו, אז מה? למה זה כל כך חשוב? למה זה כל כך משנה אם יש בשנה 354
ימים או 365?
בואו נעצור לרגע כאן ונרוץ קדימה כמה דורות, לאזור 150 לספירה. אנחנו
אחרי החורבן. הלוח - עדיין - ירחי. כדי להחליט מתי מתחיל חודש, החכמים עושים מה
שכל מדען מתחיל עושה - עורכים תצפיות ובוחנים מתי מתחילים לראות את הירח החדש. אלא
שצריך להאציל סמכויות: לחכמים אין את היכולת והזמן לשבת ולסרוק את השמים בתקווה
לראות את בדל החרמש של הירח, והם קוראים לכל מי שרואה את מולד הירח לבוא במהירות
לירושלים ולהעיד בפניהם על מה שראה. הרעיון הפשוט הולך ומסתבך, כי יש מי שרוצה
להכשיל את החכמים ולהעיד עדות שקר על מולד הירח בכדי לשבש את סדר הזמנים. רבן
גמליאל, הנשיא, אינו מקשה במיוחד על העדים המגיעים. לדעת כמה חכמים אחרים, הוא מקל
מדי ומקבל את עדותם גם בלא בחינה מספקת. באחת הפעמים הללו, ר' דוסא בן הרכינס מטיל
ספק בעדותם של שני עדים שרבן גמליאל קיבל את דבריהם. ר' יהושע, מבכירי החכמים
(שכבר פגשנו בפוסט אודות רבי אליעזר, כאן) מסכים עימו.
רבן גמליאל, שכבר ראינו בפוסט הנ"ל את עמדתו התקיפה, המשלבת
הכרה בערך עצמו עם נטיה עזה לחסל באיבה כל מחלוקת - לדעתי כפוסט טראומה מהחורבן
הטרי עדיין - שולח לו מסר קצר, ברור, אלים וסיציליאני: "גוזרני עליך שתבוא
אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך". הנה המשמעות של כפל
לוחות: כשיש לנו שני לוחות, לוח שמשי מול לוח ירחי או הלוח של רבן גמליאל מול הלוח
של רבי יהושע, היהדות מתפצלת. חלק אחד של היהודים ישבות ביום X, יחגוג את ראש השנה ביום Y ויצום
ביום Z, בעוד החלק האחר משתזף בים ולהיפך. הרבה ויכוחים יש בין היהודים
ברוך השם, אבל פיצול בלוח הוא מתכון בדוק לפיצול עמוק ובלתי ניתן לאיחוי בקרב
היהדות עצמה, לקרע חמור הרבה יותר מהבדלים אמוניים כאלו ואחרים.
מה יעשה רבי יהושע? הוא יודע (ונראה שהמספר האנונימי, אגב, מצדיק אותו)
שיום הכיפורים לפי חשבונו של רבן גמליאל הוא שגוי. הוא יודע שאם יסכים לדרישתו של
רבן גמליאל, הוא יחלל למעשה את יום הכיפורים. הוא מתייעץ עם חבריו, רבי עקיבא ור'
דוסא בן הרכינס. הוא משתכנע: הלקח מסיפור תנורו של עכנאי, המפורט בפוסט הנ"ל,
רלבנטי גם כאן. קביעתו שלו אז כי "לא בשמים היא", כי הסמכות בנושאי דת
עברה מידי שמים לידי אדם, חוזרת ומכה בו עצמו. בין אם רבן גמליאל צודק אמפירית
ובין אם הוא טועה, הוא צודק מתוקף סמכותו. הטלת ספק בה אמנם לגיטימית, אולם משמעות
הדבר היא כי יש להטיל את אותו ספק בכל קביעותיהם של כלל הדורות הקודמים. רבי יהושע
טועם את הטעם המר שטעם לפניו רבי אליעזר. הוא מתקפל, והולך במעותיו ובמקלו לרבן
גמליאל ביום הכיפורים, מחלל את היום הקדוש ביותר. רבן גמליאל, מצידו, יגלה גדלות
נפש:
"עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו. אמר לו: 'בוא בשלום רבי
ותלמידי; רבי בחוכמה, ותלמידי - שקיבלת את דבריי".
החכמים, אם כן, נוקטים עמדה ברורה: ההכרעה האנושית היא החשובה, לא
האמת האמפירית. יכול להיות שפספסנו ביום-יומיים מולד של ירח כזה או אחר, אבל זה
פחות חשוב. יותר חשובה ההכרעה עצמה, ולא התאמתה לאמת האסטרונומית. החכם, האדם, הוא
הקובע.
ונחזור לכהנים לבית צדוק, אלו שנושלו מגדולתם. היינו אולי מצפים
שכתושבי המזרח התיכון, הם יעלו על בית המקדש וינסו לקחת בחזרה בכוח הזרוע את השייך
להם. אבל לא. הם לא לוחמים - הם כהנים. הם מנסים להידבר עם בית חשמונאי, ולאחר
שההידברות כושלת הם מתכנסים בתוך עצמם, פורשים מהחברה, ומחפשים דרך אחרת להמשיך
ולשמור על הגחלת. בין היתר, הם הכותבים של מגילות מדבר יהודה. הם, ולא האיסיים,
כפי שמראה באופן משכנע, למשל, החוקרת רחל אליאור שספריה הרשימו אותי עמוקות.
מגילות מדבר יהודה רצופות בביטויים מפורשים לפיהם הכותבים הם הכוהנים מבית צדוק.
שוב ושוב הם מפרטים את לוח הזמן הנכון, האמיתי, המקורי, זה שלא נקבע בידי אדם, זה
שאינו תלוי בתצפיות מפוקפקות. לוח שנה שבו הכל מתוכנן מראש, לוח שסימטריה מספרית
הרמונית שולטת בו. דוגמאות? בבקשה:
בשנה יש 364 ימים (נכון, זה בעצם 365 ורבע - אל תדאגו, יש מנגנוני
פיצוי לטובת העניין). 364 הימים הללו מתחלקים לארבע תקופות של 91 ימים, ול-52
שבועות בדיוק. המועדים מתרחשים בסדר מופתי: שום חג אינו מתנגש עם שבת. חג זכרון
התרועה (שעדיין אינו קרוי "ראש השנה" - זוהי תוספת חז"לית מאוחרת
שאינה מופיעה במקרא), למשל, יחול תמיד ביום רביעי. חדי האוזן מבינינו יכירו מיד
בכך שהדבר מתנגש ישירות עם הכלל החז"לי לפיו ראש השנה לעולם אינו יכול לחול
ביום זה - וכאן אליאור מעלה את החשד לפיו יתכן ומדובר בנסיון מכוון להתנגש עם
המסורת של בני צדוק. הכל סובב סביב המספר שבע, כשגם המספרים 4 ו-13 מצטרפים מדי
פעם. הקוסמוס, מסתבר, פועל לפי החוקיות הזו בכל הנוגע לזמנים, וההקפדה של הספירה
המקבילה כאן אצלנו, עם השביתה בשבתות ובחגים, היא המבטיחה יציבות ופריון. האיזון
בין הקוסמי והארצי הוא קריטי, והוא תלוי כל כולו בשימור הקפדני של הכהנים את
הזמנים. המחזור של שבעת ימי השבוע מהדהד בשבעת ימי הבריאה, שבעת הימים החולפים
מהלידה ועד ברית המילה, בשבעת ימי הטהרה של האישה מהמחזור החודשי, בשבעת ימי האבל,
בשבעת המועדים בשבעת החודשים הראשונים של השנה (נא לזכור להתחיל לספור בניסן!)
ועוד. המחזור של 91 הימים, שהם שלושה עשר שבועות כלומר 13*7 (364 חלקי ארבע) מהדהד
בעונות השנה (ובוודאי שמתם לב שאחת ועוד שתיים ועוד שלוש ועוד... שלוש עשרה שווה
ל-91). הסימטריה ממשיכה גם ברמות הגבוהות יותר: הכניסה של בני ישראל לארץ ישראל
אירעה בדיוק בפתיחת היובל החמישים לבריאת העולם (כלומר יום אחרי השנה ה-49*49, צאו
וחשבו), ובני צדוק מונים לא פחות מ-4,050 שירי כהנים שחיבר כמובן דוד המלך, לפי
חישוב שנחסוך מכם כאן.
הדברים מזכירים את החשיבות הקוסמית של המספרים אצל הפיתגוראים, שעליה
הרחבתי בפוסט קודם כאן, אבל יש הבדל משמעותי ביותר, שמעצים את החשיבות של לוח השנה השמשי
עבור הכהנים לבית צדוק. כי בניגוד לסמכות האנושית בקביעת לוח השנה לפי שיטת
החכמים, המידע אודות הלוח השמשי הגיע מהסמכות העליונה ביותר.
חנוך בן ירד מופיע בספר בראשית, שלושה דורות לפני נח, הופעה קצרה אך
משמעותית:
"וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ
אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְהִי כָּל
יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וַיִּתְהַלֵּךְ
חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ, כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". התמציתיות של הטקסט, כפי שקורה
רבות בספר בראשית, מתסכלת במיוחד: הקורא מרגיש שלפניו רק קצה של קרחון אדיר
מימדים. ואכן, הכהנים לבית צדוק כתבו כמה ספרים המתארים את חוויותיו של חנוך
בשמיים. לפני שהפך והוכתר למלאך העל מטטרון, מסתבר, למד חנוך מפי המלאכים את סודות
הלוח השמשי, את סודות השעון הקוסמי. את הסודות הללו העביר חנוך למטה, אל הארץ,
לידי הכהנים, שבפעולותיהם הפולחניות שומרים על ההרמוניה ועל התיאום בין האנושי
לקוסמי. בוודאי לא תתפלאו אם נדגיש שוב כעת כי חנוך הוא בן הדור השביעי מאז בריאת
העולם, וכי מניין שנותיו הוא 365 שנה.
את הפולחן במקדש החליפו בני צדוק בספרות מקסימה ושובת לב, שבה הם
מתארים כיצד הם פועלים שכם אחד עם המלאכים בשמיים, מהללים ומשבחים יחד, בתיאום, את
האל. הם מונים הם מקללים את אנשי העוול השולטים במקדש,ומתבדלים מהם:
"ואתם יודעים שפרשנו מרוב העם ומכול טמאתם, ומהתערב בדברים
האלה ומלבוא עמהם".
ואני חושב על האנשים האלה, שחיים להם במשך דורות בתחושה טראגית כל
כך, לפיה הם היחידים שיכולים לשמר את האיזון בקוסמוס. הם היחידים שמחזיקים את
המפתחות ליהדות האמיתית, בעוד סביבם החכמים הורסים כל חלקה טובה בהתעקשות שלהם
לזרוק לפח את האמת האלוהית שקיבל חנוך מהמלאכים לפני זמן רב כל כך, ולטובת מה?
לטובת הסמכות האנושית השברירית, המועדת כל כך לטעות. כמו רבי אליעזר, מבחינתם אין
המדובר רק בחורבן של פרויקט החיים שלהם, אלא בקריסה של הדבר החשוב ביותר בעולם -
בעוד ידם קצרה מלהושיע.
לטוב ולרע, היהדות של בני צדוק לא שרדה. בתלמוד יש כמה שרידים קטנים
לוויכוח ארוך השנים בין הפרושים (כלומר החכמים, כלומר היהדות שלנו) לבין הצדוקים.
מהוויכוחים הנידונים, שאכן נוגעים ברובם לסוגיות של תזמון המועדים אבל גם לשאלת
הגמול אחרי המוות (לשאלתכם, הפרושים מאמינים בו והצדוקים לא), קשה מאוד להבין מה
הרציונל שהניע את הצדוקים. כרגיל, לצד המנצח לא דחוף להסביר למה הצד השני נהג כפי
שנהג. רק הנס של מציאת המגילות בשנת 1947, זמן כה רב אחרי שנכתבו, זמן כה רב אחרי
סופם של הצדוקים שאת טיבו ומועדו איש אינו יודע, מאפשר לנו להבין היום את הטרגדיה
שוברת הלב שלהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה