מה זאת אהבה? על "המשתה" של אפלטון: "להתחבר ולהירתך אל אהובו, עד שמשניים ייעשו אחד"

יש נקודה שבה אתה מבין שאין מה לעשות. שאי אפשר באמת לדבר על אהבה.

כמאוהב וכמאהב רומנטי, לחשת באוזני אהובתך שורות משירי אהבה נצחיים יותר ופחות, ואולי אפילו כתבת לה איזה שיר או שניים משלך. חשבת שתפסת את זה, שאתה יודע מה זאת אהבה. שאתה יודע להסביר את סערת הרגשות המאושרת שאתה טובע בה.

והנה עכשיו אתה אבא, והבת שלך מבקשת ממך להניח את ידך על הבטן שלה בזמן שהיא נרדמת, או שהבן שלך מניח את ראשו על כתפך ושותה אותך. ואתה שם לידם, מרגיש את נשימותיהם, מרגיש את נשמותיהם, ואתה מרגיש את החיים כאן במלוא נוכחותם, ואתה גולש אל העתיד שלך ושלהם, המשותף והנפרד, מקווה לטוב, ובעיקר אוהב. ואולי זה בגלל שיש פחות שירי פופ שעוסקים בנושא, אבל אין באמת מילים שיסייעו להעביר את התחושה הזו, או נכון יותר את מכלול התחושות העצום הזה. כשאהבתָּ רק אשה חשבת שאתה יודע לדבר על אהבה, אבל עכשיו אתה מבין שאין לך שום סיכוי.

אבל גם אם אי אפשר באמת לתפוס את האהבה ובאמת לדבר אודותיה, אפשר לנסות. והטקסט המכונן של תרבות המערב בכל הנוגע לאהבה הוא הדיאלוג "המשתה" של אפלטון, שעליו נרחיב היום.

כמו תמיד אצל אפלטון, יש רקע לשיחה. כאן, הדובר מספר לנכון להמשיך את החגיגה שכבר החלה ערב קודם לכן. הם מסובים להם (כמובן בשכיבה ולא כמו אצלנו על הכסאות בליל הסדר), ומחליטים להנעים את חובת השתייה בסדרת נאומים. כל אחד ידבר על אֶרוֹס, האל האחראי על חברו על משתה שנערך לכבוד זכייתו של המשורר האתונאי אגאתון בתחרות שירה. מתקבצים ובאים כמה חברים לחגוג, או יותר האהבה. זה כמובן מאפשר לאפלטון עצמו להציג את מושג האהבה מכמה פרספקטיבות.

לפני שנצלול, עוד מילה אחת: אצל אפלטון, מעבר לעומק הפילוסופי, יש קסם בטקסט. קסם ששום בלוג לא יוכל להעביר, קסם שגורם לכם להתאהב בפילוסופיה. לכן, אנא, רוצו לחנויות הספרים וקנו לכם את הספר הרלבנטי (זה יצא גם בנפרד וגם כחלק מהספר השני של כל כתבי אפלטון).

הנואם הראשון, פידרוס, מביא כמה ציטוטים כדי להראות שארוס הוא אחד האלים העתיקים ביותר, ועתיקותו המופלגת עומדת ביחס ישר לטובות שהוא מביא לאדם. וכשהוא מונה את הטובות הללו, פידרוס מתייחס למוסד האתונאי הישן והטוב, שבימינו מהווה עילה למאסר מיידי ומוצדק, הקרוי פדרסטיה. כאשר בן טובים אתונאי הגיע לבגרות (והכוונה לגיל נביטת הזקן, יענו 12-13), יש צורך במישהו מבוגר שיחנוך אותו. עד כאן הכל בסדר, אבל הציפיה היתה שבתמורה, החונך - שבמקרים רבים הוא כבר בן ארבעים ויותר - ייהנה גם מחסדיו המיניים של החניך. השניים, למעשה, יהפכו לאוהבים שהיחס ביניהם פחות סימטרי מהמקובל כיום. זה קשה לעיכול בימינו, אבל אנחנו נשעה לרגע את השיפוט ונמשיך.

אם כן, פידרוס מונה את הטובות שהאהבה מביאה: האוהב יתבייש לבצע מעשים שכרוכה בהם בושה, וישאף לכבוד הכרוך במעשי תהילה, בעיקר בגלל ההשפעה על מערכת היחסים שלו עם אהובו. והרי זו ההתנהגות שאנחנו כשליטים היינו רוצים שתהיה נחלתו של כל אחד מאזרחינו. למעשה, ממשיך פידרוס, לו היה קם צבא המורכב כולו מאוהבים, הרי ש:

"ואנשי צבא כאלה, אפילו מועטים הם: שעה שיילחמו שכם אחד, ודאי ינצחו - אם לומר את הדבר בפה מלא -

את כל העולם כולו. כי איש אשר אוהב, ודאי יעדיף שכל שאר בני האדם יראוהו עוזב את המערכה או משליך את נשקו, ובלבד שלא יראנו בכך אהובו, וכדי למנוע זאת יבחר למות מיתות מרובות. ועל אחת כמה וכמה שלא ייטוש את אהובו בשעת סכנה או יימנע מלרוץ לעזרתו - שאין לך אדם גרוע עד כדי כך שאף ארוס עצמו לא ילהיבנו לסגולה טובה, ויעשנו שווה למי שגיבור מטבע ברייתו".

הדובר הבא בתור הוא פאוסאניאס, שמבחין בין כמה ארוסים שונים. יש ארוס המעורר את האדם לאהבה שיש בה מן היפה, ויש ארוס המעורר את האדם לאהבה מגונה, ולכן יש להקפיד ולהלל את הראשון. הארוס השני, המגונה, הוא אהבתם של האנשים פחותי הערך, שמעדיפים את הגוף של אהוביהם יותר מנשמתם, מחפשים להם אהובים חסרי בינה שאותם יפתו בכל דרך, וראשית כל מעדיפים - חס ושלום - נשים לא פחות מנערים. בעלי הארוס הטוב יפנו, כמובן, רק אל הזכרים, שכן הם שייכים למין שמטבעו הוא חזק ובר דעת יותר. כדאי לעצור כאן לרגע ולומר שאמנם אפלטון לא מצטיין כאן בפמיניזם חתרני במיוחד, אולם כשהוא פורש את חזון המדינה האידיאלית שלו בדיאלוג "המדינה", הוא ידגיש שנשים יכולות להיות מוכשרות ממש כמו הגברים בכל דבר ועניין. 

פאוסאניאס שב ומדגיש שההליכה אחר הארוס, אחר האהבה, אינה טובה כשלעצמה, אלא היא תלויה באדם השני ובדרך שבה מתבצעים הדברים. הוא ממליץ את מה שהיינו חותמים עליו גם במאה ה-21: לא להיענות מיד למאהב, אלא לקחת זמן ולבדוק מי הוא ומה הוא, ולא להתפתות בגלל מעמד כלכלי או כח של האוהב. ובעיקר, יש לפעול בתחום הרומנטי כמו בכל תחום אחר בעולם היווני - מתוך שאיפה לסגולה הטובה, או להצטיינות - כלומר, מתוך השאיפה להפוך לאדם הטוב ביותר שביכולתך להיות. ולכן (בפרט במערכות יחסים של חניך וחונך כאמור), על האהוב לבחור לו את האוהב שיוכל לקדם אותו ככל האפשר במירוצו שלו אחר השלמות. 

הדובר השלישי הוא אריכסימאכוס, שהוא רופא. הוא מרחיב את היריעה, ומתאר את הארוס כדבר שלא קיים רק בנשמותיהם של אתונאים, אלא בכל בעלי החיים ובכל הקיים בכלל. והחוכמה של הרופא המעולה היא לעודד את הארוס הטוב, זה שמוביל את האדם לשאוף לדברים טובים ובריאים, על חשבון הארוס המגונה שדוחף אותו לאכול שווארמה בלאפה כל יום. ההרמוניה שהיא מהותו של הגוף הבריא, היא הרי פעולה של חלקי הגוף השונים מתוך התאמה, מתוך אחווה, ולמעשה - מתוך אהבה! 

והדברים אינם מוגבלים רק לעולם החי, משום שגם ההרמוניה השמימית, שבמסגרתה הכוכבים (שגם אותם החשיבו היוונים לחיים) שומרים על מסילותיהם הקבועות, גם הוא יכולה להיות רק תוצאת פעולתו של הארוס. האהבה, אם כן, היא כח חובק כל, העומדת ביסודו של כל מה שנכון ומתוקן בעולמנו.

הדובר הבא הוא אריסטופאנס, שמצהיר שבני האדם היו צריכים לבנות לארוס את המקדשים הגדולים ביותר, משום שהוא האל מביא לאדם את הטובה הגדולה ביותר. אולם, בכדי להבין זאת, עלינו ראשית להקשיב לסיפורו של אריסטופאנס (שהוא, יש לציין, מחזאי) אודות הטבע האנושי המקורי. שכן, בתחילה בני האדם היו למעשה חיבור של שני בני אדם, אדם כפול בעל ארבע ידיים וארבע רגליים המחוברים בגביו. כרגיל בסיפורי מיתולוגיה, האדם לא שמר על הצניעות המתבקשת וביקש להילחם באלים, ואלו בתגובה החליטו להחליש את כוחו ולפצל כל אדם לשניים. ברור שכל חצי אדם שאף כעת בכל מאודו להתאחד מחדש עם חציו האבוד, וזאוס עשה עמנו חסד ונתן לנו את הסקס. כך, כשגבר ואישה נפגשים, הם יכולים להוליד; כששני גברים נפגשים, לפחות הם יכולים לשבוע זה מזה ולהמשיך לדאוג לשאר צרכי החיים (לא מצוינת הקומבינציה השלישית של שתי הנשים - וראו הערתי המגוננת על אפלטון לעיל). ועכשיו חייבים לצטט את היופי הזה:

"ושעה שאוהב הנערים או כל אדם אחר יפגוש בעצם מחציתו שלו, אזי לפלא יהי שיעור הזעזוע שיזדעזעו בשל ידידות, השתייכות ואהבה, ואם לומר את הדבר בפה מלא: לעולם לא יסכימו להיפרד זה מזה אף לזמן קצר. ועם היותם חיים איש עם רעהו כל ימיהם, כך הם עשויים שאין בפיהם אף לומר מהו שהם מבקשים זה מיד זה. שאיש לא יעלה על הדעת שמבוקשם הוא תאוות הבשר, כאילו בגללה יתחברו יחדיו בחדווה ושקידה גדולה כל כך. אלא ברור שבדבר מה שונה מזה רוצה נשמת כל אחד מהשניים, ואינה מוצאת לומר מהו, אך מנסה לנחש את שהיא רוצה, ורומזת על כך בלשון חידה.

ובשעה שהם שוכבים יחדיו, אילו ניגש אליהם היפיסטוס (האל האחראי על מקצוע הנפחות) וכלי עבודתו בידו, והיה שואל: 'מהו דבר זה, בני אדם, שרוצים אתם להשיגו איש מיד רעהו?' - לא תהא תשובה בפיהם. ולו היה חוזר ושואל: 'כלום לא לכך אתם משתוקקים, שתהיו מאוחדים ככל האפשר, עד שלא תחסרו זה את זה, לא בלילה ולא ביום? שאם זאת תשוקתכם, נכון אני להתיך ולרתך אתכם יחדיו, עד שתיעשו חטיבה אחת, וכל ימיכם תחיו שניכם כאחד בצוותא, ולאחר שתמותו תהיו גם בשאול אחד ולא שניים, ולא תיפרדו במותכם? ראו נא אם לכך אתם מתאווים, ואם תנוח דעתכם כשיעלה לכם כך!' - ידענו שככל אחד מהם שהיה שומע כך, לא היה מכחיש את הדבר, ולא היה רוצה בשום דבר אחר, אלא יהא סבור שאכן שמע אותו דבר אשר השתוקק לו מזמן: להתחבר ולהירתך אל אהובו, עד שמשניים ייעשו אחד".

אפלטון הוא פילוסוף עצום, אבל גם כותב ענק. תראו איך הוא מנסח את מה שאני ניסיתי לומר קודם על חוסר היכולת לדבר ולהמשיג את האהבה, ואיך בכמה משפטים הוא מצייר את האופי הוולט דיסניי של הרומנטיקה המערבית, של למצוא את החצי השני שלך. זה המקור, כאן. נעים להיפגש!

הנואם החמישי הוא אגאתון, המשורר שלכבוד נצחונו בתחרות נערך האירוע. הוא מצביע, ראשית, על כך שהדוברים שלפניו התמקדו לא באל ארוס, אלא בטובות שהוא מרעיף על בני האדם. והוא מציע לפתוח בבחינה מקרוב של חתן השמחה. הוא דווקא צעיר האלים, ולא אחד מהפז"מניקים שבהם, כי הוא משפיע בעיקר על צעירים, והדומה קרב (כמאמר הפתגם היווני) אל דומהו. הוא גם יפה וענוג, שכן הוא שוכן בענוג מכל - נשמותיהם של בני האדם. ואגאתון ממשיך מכאן ומונה, כדרך קודמיו את הצ'ופרים שארוס מחלק לאל הזוכים לביקור ממנו.

והנה הגענו לנואם המרכזי - סוקרטס. הוא מתחיל, כדרכו, בהצטנעות מדומה, ובהבטחה לומר את האמת אודות ארוס, ולא רק לשבח ולהלל כאילו אין מחר. והוא מתחיל, כמו בכל דיאלוג אפלטוני, בסדרת שאלות מול אחד המשתתפים - אגאתון במקרה שלנו - כדי לתקוף ולרסק את עמדת המוצא שלו. הוא פותח בשאלה האם ארוס הוא אהבה של משהו או אהבה שאינה מכוונת ליעד מסוים, ונענה כי מדובר באהבה של משהו. בשתי שאלות קצרות נוספות אגאתון מסכים שארוס משתוקק למשהו, למשהו שאין לו - אחרת לא היה משתוקק אליו. הרי האדם החולה משתוקק להיות בריא, כי אין לו בריאות. והאדם הבריא משתוקק להמשיך ולהחזיק בבריאותו, כי היא לא רשומה על שמו בטאבו. ועכשיו, אם אנחנו מחזיקים בדעתנו שהארוס הוא אהבת היופי, הרי שאנחנו מבינים שארוס אינו יפה. ובאופן דומה, אנחנו מבינים גם שארוס אינו טוב - כי הטוב הוא יפה.

אנחנו נמצאים בינתיים עם תמונה מבעסת ומפתיעה של ארוס: עד עכשיו היינו בטוחים שהוא שילוב של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, אבל פתאום אנחנו במבוכה כי הוא יותר בכיוון של גבי עמרני.

סוקרטס מתאר כי את ידיעותיו אודות ארוס שמע מאשה חכמה בשם דיוטימה (זוכרים שאמרתי שאפלטון לא כזה שוביניסט?), וכי היא הסבירה לו, ראשית, שהעובדה שארוס אינו יפה וטוב עדיין אינה הופכת אותו למכוער ורע חס ושלום, אלא הוא באמצע. הוא גם לא ממש אל, כי האלים כולם יפים וטובים, אלא הוא בדרג ביניים של דימון, יצור שנמצא באמצע בין בני תמותה לבני אלמוות. הם שליחים, מלאכים, שתפקידם לקשר בין העולמות, ובאמצעותם מתכוננת גם הנבואה ומלאכת ראיית העתידות.

אז ארוס הוא דימון, ודימון שהוא תמיד עני אבל תמיד אורב וצד את היפה והטוב. והנה בא הטוויסט המרכזי של הדיאלוג, זה שבו אפלטון בורא את הקישור שובה הלב בין היופי, האהבה והפילוסופיה:

מכיוון שהחוכמה היא מהדברים היפים ביותר, וארוס הוא אהבת היפה, הרי שבהכרח הוא שואף לחוכמה, כלומר אוהב חוכמה, כלומר פילוסוף. להיות פילוסוף זה לא אומר להיות חכם, אלא להיות באמצע - לא חכם אך גם לא טיפש, ומחפש תמיד לתפוס עוד איזה דבר חוכמה, כמו השורה הנפלאה של מאיר אריאל על הולך הבטל שמחפש בחושך חומר ללחישה למקרה שייתקל באוזני אשה.

ודיוטימה שואלת את סוקרטס: למה אנחנו רודפים בכלל אחרי היפה? סוקרטס לא בטוח מה לומר, ודיוטימה מחליפה את המושא ושואלת מדוע אנו רודפים אחר הטוב, שאלה שעליה משיב אפלטון שכאשר הטוב יהיה בידינו נהיה מאושרים. הם מסכימים שאין לחפש מטרה אחרת מעבר לאושר, וכי שאיפה זו לטוב משותפת לכל בני האדם, והיא היא הארוס.

אם כן, ממשיכה דיוטימה להקשות, כיצד ובמה רודפים האנשים אחר הארוס? סוקרטס נבוך שוב, ודיוטימה משיבה: על ידי הולדה ביפה, הן זו שבגוף והן זו שבנשמה. כלומר, הארוס אינו באמת רודף רק אחר היפה, אלא שואף להוליד בו, כמו שגבר שואף להוליד באישה יפה (אני יודע, אני יודע, לא פוליטיקלי קורקט, אבל סיכמנו שאנחנו זורמים היום). והסיבה שהוא שואף להוליד ביפה היא שהשאיפה האמיתית שלו היא להגיע לאלמוות. והשאיפה הזו לאלמוות היא שיכולה להסביר את ההתנהגות המשונה של בני האדם ושל בעלי חיים רבים מספור, שמקריבים את עצמם למען ילדיהם. אין דרך להסביר זאת, בוודאי לא בעולמם של בעלי החיים, אלא אם נבין שהרקע הוא השאיפה לאלמוות, שאותה ניתן להשיג באופן עקיף: אמנם אני לא אצליח לעבור את גבול 120 השנים שלי, אבל בצורה מסוימת אמשיך לחיות בילדיי, בנכדיי וכן הלאה.

ודיוטימה ממשיכה בתובנה נכונה ועמוקה: השאיפה לאלמוות אכן מתבטאת ברצון להוליד בנים ובנות, אבל אינה מתמצית בה. שכן בצד השאיפה לממש את הזרע הפיזי ישנה גם שאיפה לממש את הזרע הרוחני, שיכול לבוא לידי ביטוי למשל בכתיבה של ספר שייזכר לדורות, בחקיקת חוקים, במעשה אמנות וכן הלאה.

"וכל אדם יעדיף לעצמו ילדים כאלה על פני ילדי בשר ודם, שהרי ישווה לנגד עיניו את הומרוס והסיאודוס, ושאר המשוררים הטובים, ויקנא בהם על הצאצאים שהם משאירים לעצמם, והמקנים להם תהילת עולמים וזכרון".

וכאן מגיע הקטע החשוב הבא של הדיאלוג, כאשר דיוטימה (הלא היא אפלטון כמובן) פורשת בפני סוקרטס את המסלול שאותו אוהב היופי עובר. תחילה, מן הסתם, מדובר באהבה של גוף יפה מסוים. אני מתחיל בהערצה עיוורת (או לא ממש עיוורת) ליופייה של בר רפאלי. בשלב הבא, אני מבין שהיופי שבכל גוף הוא אחיו של זה שבגוף אחר, ושהיופי של בר רפאלי הוא בסופו של דבר אותו היופי שמצוי גם בגל גדות. לאחר מכן, אני מוקיר את היופי שבנשמות מעל לזה שבגוף, עד שהיופי הגופני נראה בעיניי כדבר פעוט. משם אני ממשיך ועולה במדרגות החוכמה, ומגיע על המדעים, שמהם אני יכול לצפות אל רחבי היפה באופן כללי: אני יכול לראות מעבר ליופי כפי שהוא מתגלם באינדיבידואלית כזו או אחרת, אלא להתחיל לראות את היפה עצמו. ואני יודע יותר ויותר את היפה עצמו, ומגלה שהוא תמיד קיים ותמיד קבוע, שהוא מוחלט ולא יחסי. ואני מגלה שכל מה שיפה הוא כזה מפני שהוא נוטל חלק ביפה הזה, ביפה כשלעצמו, שהוא למעשה האידיאה של היופי, היופי שהוא מושלם ונמצא מעבר ליופי החלקי שהוא מנת חלקו של כל דבר בעולם הזה.

"ואם יש מקום שהוא, סוקרטס יקירי, בו כדאים לאדם חייו, הריהו בשלב זה של החיים, כשהוא מתבונן ביפה עצמו. ואם ביום מן הימים תראנו גם אתה, לא תשוונו לזהב ולבגד ולנערים היפים ולעלמים שעכשיו אתה נדהם בראותך אותם".

אפלטון מציג כאן את עיקרי תורת האידיאות שלו (שהרחבתי עליה מעט בפוסט קודם, כאן), ובעיקר משרטט את דרך החיים הצפויה לפילוסוף. והוא משרטט אותה ביד אמן, שעושה לכולנו, כך אני מקווה, חשק עז להירשם עוד הערב ללימודים באוניברסיטה הקרובה.

וכאן מתרחש דבר מעניין. על פניו, הדיאלוג מיצה את עצמו עם הפינאלה המהדהד של סוקרטס.

אבל אפלטון בוחר לעשות עוד משהו.

לחדר מתפרץ אלקיביאדס, שלימים נכיר אותו - וחשוב לציין שכל הדמויות בדיאלוגים של אפלטון הן דמויות מהחיים - כרודן אכזר. הוא נכנס, כשהוא כבר שיכור, כדי לחגוג עם אגאתון, ומופתע למצוא שם את סוקרטס. הוא מקדיש לסוקרטס שיר הלל, שאת תוכנו אני בוחר שלא לפרט לכם, כדי שיהיה לכם קצת יותר אינטרס לקרוא את הטקסט בעצמכם. הוא מלא בסם מתוק, שאני מקווה שישכר אתכם כמו ששיכר אותי.

בסופו של הדיאלוג העצום הזה, שמשמש בסיס לתפיסה המערבית את האהבה, הרומנטיקה, וגם הפילוסופיה, אני חושב שאפשר לומר בעיקר דבר אחד: אף פעם אי אפשר לתפוס באמת את האהבה, להגדיר אותה, או להבין מה אנחנו באמת מרגישים. אמנם לחלקנו ההבנה הזו מגיעה מאוחר, כמו אצלי, אבל זה לא חשוב. נחמד ונכון בעיניי שהדברים העוצמתיים ביותר ימצאו את הדרך שלהם לחמוק מאיתנו שוב ושוב.