אקורד הסיום של
"משנה תורה", ספרו המונומנטלי של הרמב"ם המיועד לסכם את היהדות
עבור כולם, גדולים וקטנים, עוסק באופן לא מפתיע במשיח ובגאולה. הרמב"ם מנסה,
כרגיל, לקחת על עצמו משימה בלתי אפשרית: לקחת את שלל הרעיונות, התקוות והכיסופים
שהובעו במשך אלפי שנים של ציפייה לגאולה, ולנסח אותם כך שיתיישבו זה עם זה. אבל זה
לא הכל: הרמב"ם חוזר בכתביו כמה פעמים על הרצון שלו להימנע מלהזדקק למושג
הנס, ולהסביר את הדברים באופן שיתיישב עם המציאות הסטנדרטית המוכרת לנו; הוא מציג
את הנטייה הזו כנובעת מטעמים טקטיים: כשאני מנסה להוכיח טענה תוך הסתמכות על מעשה
נסים, יתכן שיריבי פשוט יגיד שהוא לא מאמין בנסים ואז אני בבעיה; במקום זה, עדיף
לי להגיע לקרב כשאני חמוש בטיעונים רציונליים שעליהם קשה הרבה יותר להעלות הסתייגויות.
השאלה אם מדובר רק במהלך טקטי או שהרמב"ם באמת לא האמין בנסים היא שאלה
מצוינת, אבל לא אדון בה כאן. כאן אצביע על כך שהרמב"ם מתמודד עם נושא הגאולה,
שכל מהותו היא שמדובר ב"קץ ההיסטוריה", בסופו של העולם המוכר ובכניסה
למציאות שונה לגמרי. נושא שהתפתח במשך עשרות דורות ממיתוסים וכמיהות שנבעו מנסיון,
נואש לעתים, למצוא הגיון ומשמעות בתוך חיים רצופי סבל וקשיים. מסקרן לראות את חומר
הגלם הטעון הזה מטופל ע"י ההוגה שמייסד את האגף הרציונלי ביותר של היהדות.
שתי ההצהרות הראשונות
נראות פשוטות וברורות:
"המלך המשיח עתיד לעמוד,
ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין
כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותן האמורה
בתורה.
וכל מי שאינו מאמין בו, או
מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו...".
ובהמשך מגיע אחד הקטעים
העוצמתיים ביותר ב"משנה תורה", עוצמתי בה במידה שהוא קצר ומתומצת:
"אל יעלה על דעתך שהמלך
המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים
אלו שהטיפשים אומרים. אין הדבר כן, שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה
נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי
דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות; כיון שנהרג, נודע שאינו משיח, ולא שאלו ממנו
חכמים, לא אות ולא מופת".
שימו לב למהלך המבריק
הזה, שבו הרמב"ם משיג שני דברים. ראשית, הוא מזכיר לכולנו את הסכנות הכרוכות
בהליכה אחרי משיח שקר. הוא לא מהסס לקרוא לילד בשמו, ולהצביע על רבי עקיבא (שעליו
הרחבתי כאן)
כעל מי ששגה קשות כשהצביע על בר כוכבא (שמופיע כאן בשמו המקורי). אם רבי עקיבא, מגדולי
התנאים אם לא ה-, נפל בפח של משיחיות השקר, ברור שעלינו להיזהר שבעתיים. ולמה
המהלך מבריק? כי שנית, הרמב"ם אומר: אמנם רבי עקיבא טעה, אבל זה גם מוכיח לנו
שבשביל להחליט שמישהו הוא משיח לא צריך שהוא יחולל אותות ומופתים – שהרי בר כוכבא
לא היה איש פלאי. מכיוון שההנחה היא שרבי עקיבא הכיר היטב את חוקי הפורמט, הרי שנסים
ונפלאות אינם חלק מארגז הכלים ההכרחי של המשיח: אפשר להיות אחלה משיח גם בלי זה. שימו
לב איזו זריקת חיסון משמעותית מכניס כאן הרמב"ם ליהדות: זה שמישהו יודע
לחולל נס זה נחמד, אבל מפה ועד שנחליט שהוא משיח הדרך עוד ארוכה. 1:0 למחנה הרציונליות
מול מחנה הנסים.
אז איך נוכל להיות
בטוחים שמישהו הוא באמת המשיח?
"ואם יעמוד מלך מבית
דויד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל
לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת שהוא משיח [כלומר נכנס
לרשימת המועמדים הפוטנציאליים]. אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש
במקומו [כלומר בהר הבית], וקיבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי.
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג
– בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו.
ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים...".
המבחן שמעמיד
הרמב"ם הוא מבחן התוצאה הסופית. ההוכחה שמישהו הוא המשיח תהיה רק אחרי
ששליחותו כבר התמלאה לחלוטין על הצד הטוב ביותר. הרמב"ם מדגיש שלאורך הדרך
הארוכה עד אז, המשיח יכול לכל היותר להיות בפינה לשיפוטכם.
ואם עדיין יש ספקות,
הפסקה הבאה אמורה להעלות את מחנה הרציונליות ל-2:0 מוחץ:
"אל יעלה על הלב שבימות
המשיח ייבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית; אלא עולם כמנהגו
הולך. וזה שנאמר בישעיה "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ" – משל וחידה. עניין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח
עם רשעי העולם, המשולים בזאב ונמר... ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזולו ולא ישחיתו...
וכן כל כיוצא באלו הדברים
הכתובין בעניין המשיח, משלים הם. ובימות המלך המשיח ייוודע לכול לאיזה דבר היו משל,
ומה עניין רמוז בהן".
הרמב"ם מכיר היטב
את הנטייה להרבות ולספר בשבחי ימות המשיח. כמו מורה זן, הוא רוצה להסביר לנו
שהתעסקות בעתיד היא פסולה. לא רק שאנחנו מפספסים את ההווה, אלא אנו גם עלולים
לחולל קטסטרופות בתוך עם ישראל (הליכה אחר עבודה זרה) ומחוצה לו ("וזה [עליית
הנצרות] גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם"). הוא מנסח את האזהרה
בצורה תמציתית וברורה:
"...וכל אלו הדברים
וכיוצא בהן, לא יידע אדם היאך יהיו, עד שיהיו: שדברים סתומים הן אצל הנביאים. גם החכמים
אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים; ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו.
ועל כל פנים, אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקן, עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות,
ולא יאריך בדברי מדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאינן מביאין לא לידי אהבה ולא לידי
יראה. וכן לא יחשב הקיצין; אמרו חכמים, תפוח דעתן של מחשבי קיצין. אלא יחכה ויאמין
בכלל הדבר, כמו שביארנו".
קשה לחשוב על ניסוח טוב
יותר מזה להלך הרוח הכללי שמשדר הרמב"ם, משהו כמו: "נכון שזה חלק
מהמשחק, אבל בבקשה בואו נשמור אותו בצד".
מה עם הכיסופים לשליטה
של ישראל בעולם ולנקמה בגויים שממררים את חיינו דור אחר דור (וכדאי לא לשכוח שהרמב"ם
טעם גם טעם את חוויית הרדיפה הדתית והמנוסה מארץ מולדתו)?
"לא נתאוו הנביאים והחכמים
ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו [מלשון רודנות] בגויים, ולא
כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח [הערת אגב שמכוונת לאלו
מאיתנו שמפנטזים על השרימפס בשמנת אחרי שהמשיח יגיע ולא יהיה עוד צורך במצוות כמו
חוקי הכשרות). אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו
לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה".
שימו לב לפינאלה: "כדי
שיזכו לחיי העולם הבא" – כלומר ימות המשיח מתקיימים עדיין בעולם הזה, שכאמור
לעיל הוא אפילו "כמנהגו הולך". אז זה לא באמת קץ ההיסטוריה, זו לא באמת
הגאולה הקוסמית השלמה והסופית שאחריה הכל מושלם, כפי שיתואר בקבלה שתצמח ותשגשג
לאחר זמנו של הרמב"ם.
אני חושב שיש לנו שלוש אפס.
אבל מה כן יהיה?
"ובאותו הזמן, לא יהיה
שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין
כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים
דברים הסתומים העמוקים; וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר 'כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים'".
ככה הרמב"ם מסיים
את הספר המונומנטלי שלו, את ספר ההנחיות שמדריך כל אדם ואדם כיצד להיות יהודי טוב.
הוא מסיים אותו בתיאור הפסטורלי הזה, שבו כל העולם עוסק בידיעת האל. המטרה הזו
עולה תמיד בכתבי הרמב"ם כמטרה העליונה של האדם – לא להיות מאושר, ואפילו לא
לקיים מצוות. שימו לב לאוניברסליות של המסר: כולם יהפכו לפילוסופים, יהודים ולא
יהודים. כולם יעסקו רק בהשגת הידע.
כדאי גם לציין כאן כיצד
הדבר מתכתב עם הניתוח של הרמב"ם ב"מורה נבוכים" על מקורות הרוע
בעולם, כפי שהרחבתי כאן. הוא
מסביר שם כיצד חלק מהרוע נובע מהמרדף של בני האדם אחרי דברים שאינם הכרחיים. האוויר
הוא הדבר החשוב ביותר, והוא מצוי לכולם ובחינם. מזון בסיסי זמין גם הוא. הבעיה
מתחילה כשבני האדם מתחילים לנסות ולהשיג משאבים אחרים, שמצד אחד אינם הכרחיים ומצד
שני הם מוגבלים ומצומצמים יותר. מכיוון שאין מספיק לכולם, לא עובר זמן רב ואנחנו
מגיעים לקנאה, לתחרות ולמלחמות.
אבל מה קורה כאן, בימות
המשיח, כשכולם עסוקים בהשגת המטרה הנעלה מכל, ידיעת האל? הידיעה היא משאב שאינו מוגבל
ואינו מצומצם. אם יש לי שבעים אחוזים מהנפט בעולם, הרי שלכל השאר יהיו רק שלושים. אבל
מהידיעה והחוכמה, ברוך השם, יש מספיק לכולם. ובגלל שיש מספיק לכולם, אין על מה
לריב. ממש כמו ב-"Imagine" של
לנון, רק ששם התנאי להרמוניה הוא בדיוק ההיפך – "and
no religion too" – כאן הדת והאל הם שמאפשרים את השלום
העולמי האמיתי. ההבדל, כמובן, הוא שמבחינת הרמב"ם לא היתה מעולם כל סתירה בין
האמת לדת, או לפחות בינה לבין הדת בנוסח הנכון שלה.
ועם החזון הנפלא הזה, של
עולם שממוקד בחוכמה ובידיעה, עולם שפועל בהרמוניה, הרמב"ם נפרד מאיתנו בספר העצום
הזה.
ואנחנו נשארים גם עם המחשבה שבעצם, הדבר הזה אפשרי. זה לא מן הנמנע שכולם יעסקו בחוכמה ובידיעה, שהן מטרותיו העליונות של האדם. אמנם זה לא בדיוק טבע האדם, ובעתיד הנראה לעין נמשיך להחליף שרי ביטחון, אבל נראה שהרמב"ם צודק: לכל הפחות, זה אפשרי יותר מאשר להפר את חוקי הפיזיקה.
ואנחנו נשארים גם עם המחשבה שבעצם, הדבר הזה אפשרי. זה לא מן הנמנע שכולם יעסקו בחוכמה ובידיעה, שהן מטרותיו העליונות של האדם. אמנם זה לא בדיוק טבע האדם, ובעתיד הנראה לעין נמשיך להחליף שרי ביטחון, אבל נראה שהרמב"ם צודק: לכל הפחות, זה אפשרי יותר מאשר להפר את חוקי הפיזיקה.
Imagine - John Lennon from Cosmic Voyager on Vimeo.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה