אז מה אנחנו בכלל צריכים לעשות כאן? ומה עונה הרמב"ם לפילוסופים היוונים?

הנה שאלת מיליון הדולר: מה תפקידנו בחיים? מה אנחנו מנסים להשיג? למה?

סוקרטס, אפלטון, אריסטו והרמב"ם מציגים עמדות שונות. כל אחד, כמובן, מדבר מתוך ההקשר של השיטה שלו.

אצל סוקרטס הדברים, כרגיל, ברורים מאוד. ככה: לאדם יש נפש ויש גוף. מה יותר חשוב? בניגוד לסבתות שלנו ו"העיקר הבריאות" שלהן, סוקרטס מדגיש כי הנפש חשובה יותר. עשיית עוול פוגעת בנפש, ומכאן שהיא בעצם מהווה את המקבילה למחלה גופנית. בעצם, כל מי שעושה עוול הוא חולה נפש, במובן המילולי.

מכאן, שעלינו לעשות כל שביכולתנו בכדי להימנע מלעשות עוול מצד אחד, ובכדי לעשות את המעשים הנכונים והטובים מצד שני. אלא שזה לא תמיד קל לגלות מה הדבר הנכון לעשות. בשביל זה, אומר סוקרטס באופן לא מפתיע, צריך להיות פילוסוף.

החוויה העיקרית של אפלטון היא הפער בין המושגים המושלמים והנקיים, כמו למשל יופי, או צדק, לבין ההתגלמויות שלהם בעולמנו הגשמי, שבו שום דבר אינו באמת טהור. בר רפאלי אולי יפה מאוד היום, אבל אם נבדוק אותה בעוד 50 שנה, נראה שהיא כבר לא כל כך יפה. מה שבטוח, שאם נוציא אותה מקברה עוד 500 שנה, היא תהיה עוד יותר פחות יפה. זה נכון, אומר אפלטון, שיש יופי בעולם - אבל כל דבר יפה הוא כזה בגלל שהוא נוטל חלק בדרך מסוימת באותו מושג טהור, באותה אידיאה, של יופי. ולא רק שהאידיאות הללו אכן קיימות - הן הרבה יותר קיימות מאשר כל דבר בעולם שלנו. בעצם, יש עולם נפרד של אידיאות, שקיימות שם, משחקות שש בש אחת עם השניה (אידיאת הנצחון תמיד דופקת שם מרס טורקי לאידיאת ההפסד), ומכוחן קיים כל מה שיש לנו כאן.

מכאן, שעלינו לנסות לראות דרך הדברים החלקיים שבעולם שלנו - להסתכל ולראות דרכם את האידיאות שהופכות אותם להיות מה שהם. כך נוכל לדבוק באידיאות, ובמיוחד באידיאה מספר אחת - הלא היא אידיאת הטוב. בשביל זה, אומר אפלטון באופן לא מפתיע, צריך להיות פילוסוף.

אריסטו לא קונה את עניין האידיאות. הוא מעוניין במה שנתון בעולם הזה, כאן, לחושים שלנו. מה שאני מריח וטועם נמצא כאן, ואין לי שום צורך לפרש אותו ע"י הסבר שרק יסבך את העניינים עוד יותר עם עולמות נוספים וכאלה. אחד מעקרונות היסוד של החשיבה של אריסטו הוא התכליתיות, או בעברית הטלאולוגיה. כל דבר קיים לטובת מטרה מסוימת. השולחן הזה נוצר על ידי איקאה והורכב על ידי (בתוספת קמצוץ עצבים על ההוראות) בכדי שיהיה לי נוח לאכול ולכתוב עליו. מטרתו של הבלוט הזה הזה להגשים את הפוטנציאל שלו במלואו בכך שיהפוך בסופו של דבר לאלון. ומה תכלית האדם? אם נבדוק טוב, אומר אריסטו, נראה שכל מעשה מוביל בסופו של דבר לנסיון שלנו להיות מאושרים. אני מתגלח בבוקר כדי שהמנהל שלי לא יצעק עליי בעבודה, כדי שהוא לא יפטר אותי, כדי שיהיה לי כסף, כדי שאוכל ללכת להופעה של כוורת, כדי שאחווה את השילוב של מוזיקה משובחת ונוסטלגיה - וכל זה כדי שאהיה מאושר. זו המטרה העליונה.

ומכיוון שאריסטו הוא בחור שיטתי, השאלה הבאה היא איזה אורח חיים יוביל לכך שאהיה הכי מאושר. בשביל זה, אומר אריסטו באופן לא מפתיע, צריך להיות פילוסוף.

גם הרמב"ם מציג נקודה אחת שאליה האדם צריך לשאוף, ממש כמו ציירים שמתחילים את הציור בהגדרת נקודת מגוז שאליה כל הקווים מתנקזים ברקע. תכלית האדם אצלו היא אחת: לא להיות מאושרים (ובאמת יש רגליים לסברה שהרמב"ם היה פולני), אלא לדעת את האל - עד כמה שהאדם יכול לדעת אותו. ב"שמונה פרקים", למשל, הוא כותב:

"ראוי לאדם להשתמש בכל כוחות נפשו בהתאם לדעת. עליו לשים לנגד עיניו מטרה אחת, והיא להשיג את ה' יתגדל ויתקדש כפי יכולת האדם, כלומר לדעת אותו".

ומכיוון שהתכלית היא ידיעת האל, הרי שהאמצעי להשיגה הוא השכל. הוא המשמש כצינור בין האדם לבין האל, הוא הערוץ שבאמצעותו מתכוננת ההשגחה, הוא מהותו של האדם. לאור זאת, הרי שעל כל מעשי האדם ורצונותיו להיות מכוונים לשכלול מתמיד של השכל.

אז אושר, אומר הרמב"ם, זה אולי נחמד, וכדאי לציין כאן שבפרשת השבוע, "כי תבוא", ערימת הקללות שהפרשה מאיימת בה מסתיימת בהסבר למה זה מגיע לנו חס ושלום: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". חשוב להיות שמח, חשוב להיות מאושר - אבל זה לא העיקר. העיקר הוא לכוון את כל מעשינו, הפיזיים והמנטליים, לנסיון המתמיד לדעת את האל עד כמה שניתן. בשביל זה, אומר הרמב"ם באופן שכבר עשוי להפתיע, צריך להיות גם פילוסוף - כי אי אפשר לזקק את השכל לרמה הנדרשת מבלי לעסוק בפילוסופיה (וראו את הפוסט למה היהדות והפילוסופיה הן ההיפך מאויבות?).

אבל הדברים הולכים אל מעבר מכך. כאן בא לידי ביטוי הפן האוניברסלי של הגות הרמב"ם. לשיטתו, לא זו בלבד שכדי שהיהודי יגשים את תכליתו עליו להיות פילוסוף; הפילוסוף האמיתי יכול גם הוא להגיע לרמה האולטימטיבית הזו. כן, גם אם הוא אינו יהודי. שכן, אומר לנו הרמב"ם ב"מורה נבוכים":

"...ושלמותו האחרונה [של האדם] היא... שיידע את כל מה שביכולת האדם לדעת על כל הנמצאים כולם בהתאם לשלמותו האחרונה. ברור שבשלמות אחרונה זאת אין מעשים ולא מידות, אלא היא דעות בלבד, שהעיון הביא אליהן והחקירה חייבה אותן".

אמנם, ליהודי יש יתרון אדיר על הגוי, בכך שהתורה מכשירה אותו להכיר את האמת בצורה טובה וקלה יותר (ועל כך עוד יסופר כאן בעתיד), אבל אצל הרמב"ם, הדרך אינה חסומה בפני אף אחד - גם לא בפני הגויים.

חשוב להבהיר: היהדות של הרמב"ם אינה לוקה בחוסר בטחון עצמי. להיפך: דווקא מתוך האמונה בעוצמתה של היהדות ככלי המקל על האדם להגשים את תכליתו, הרמב"ם אינו מהסס להעניק גם לגויים את הדרכון שיוביל אותם להגשמת תכלית האדם. הם רק יצטרכו לעבוד קשה יותר, הרבה יותר.