בפירוש המשנה, החיבור העצום
הראשון של הרמב"ם, אותו כתב בין הגילאים 25-35, הוא עוצר פעמיים את שטף
הדיון. למסכת אבות, העוסקת רבות בהוראות אודות החיים הנכונים, הוא מקדיש הקדמה
העוסקת בנפש האדם ובדרך הנכונה לחיות, הקדמה המכונה "שמונה פרקים" (שכן
בזמנו עוד לא הומצאה החלוקה הצה"לית לשלושה חלקים). העצירה השניה, הקרויה
"הקדמה לפרק חלק" מופיעה לפני הדיון במשנה העוסק בעולם הבא - סוגיה
מכובדת לכל הדעות.
בניגוד למה שאפשר היה לצפות,
הרמב"ם אינו דן בהקדמה הזו רק בהבהרות לסוגיה הטעונה של החיים לאחר המוות.
הוא כמובן עושה זאת, באומץ ובבהירות האופייניים לו, אולם הוא מעלה את הדיון לרמה
גבוהה הרבה יותר.
משפטי הפתיחה מנחיתים מהלומת
פטיש על הקורא. הרמב"ם מסביר כי נושא הגמול על המצוות מצוי במחלוקת רבה, עד
כדי כך ש"כמעט לא תמצא בשום פנים אדם שנתבאר לו דבר זה, ולא תמצא בו דבר
מוחלט לשום אדם - אלא בשיבוש גדול".
הוא ממשיך ופורט את חמש הדעות הנפוצות בז'אנר הגמול: הצדיקים זוכים לגן העדן הרווי בתענוגות גופניים בעוד
הרשעים מנותבים לגיהנום המלא והגדוש בעינויים קשים, ימות המשיח יהיו סבבה והרשעים
לא יתעוררו כדי להיות שם, תהיה תחיית המתים לצדיקים בעוד הרשעים יישארו קבורים
ויפסידו את כל הכיף, הצדיקים יזכו לעושר ולאושר בעולם הזה בעוד הרשעים כרגיל לא,
וערבוב של כל ארבע הגישות הללו.
לאחר שהוא מפרט את הדעות
השונות לגבי הצפוי לנו בעולם שכולו טוב (אינשאללה), הוא עוצר ומסביר שבשאלה עצמה
יש משהו פסול. התהייה אודות השכר הצפוי לנו במידה ונבצע את המוטל עלינו אינה מובנת
מאליה ואינה נטולת בעיות. ההמון, אומר הרמב"ם, מעסיק עצמו בתהיות אין קץ:
"היאך יקומו המתים: ערומים או לבושים, ואם יעמדו באותן תכריכים עצמן שנקברו
בהם ברקמתם ובציורם וייפוי תפירתם, או במלבוש שיכסה גופם בלבד; וכשיבוא המשיח, אם
יהיו שווים העשיר והדל, או אם יהיו בימיו חזק וחלש, והרבה שאלות כאלו בכל עת".
אבל יש שאלה חשובה הרבה יותר,
אומר הרמב"ם, ואותה רק מעטים שואלים:
מה התכלית? האם הגמול הוא התכלית, וקיום המצוות הוא האמצעי המוביל
אליו? או שמא להיפך? מה המטרה האמיתית?
ומכאן עובר הרמב"ם למשל המלמד והנער, המהווה את עיקר דיוננו כאן
היום:
ילד קטן מתחיל ללמוד תורה. הרי ברור לכולנו, אומר הרמב"ם,
שלימוד התורה הוא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לילד הזה, מכיוון שהוא זה שיכוון אותו
אל השלמות. אבל הוא, כמובן, לא יכול להיות ער לעובדה המקסימה הזאת - הוא רוצה לרוץ
בחוץ עם החברים ולפג'ען כמה שיותר ממתקים. המלמד הטוב מבין את העניין, ולכן הוא
אומר לילד: "קרא ואתן לך אגוזים או תאנים, ואתן לך מעט דבש". הילד מצידו
לא מבין את הטריק, כמובן, אבל הוא ממלא את חלקו. הוא לומד תורה בשביל להרוויח
צ'ופרים. מבחינת הילד, לימוד התורה הוא אמצעי להשגת התכלית - ממתקים. מבחינת
המלמד, העסק עובד בדיוק הפוך: הממתקים הם האמצעי שאיתו הוא מביא את הילד לעבודה על
התכלית - התקדמות לקראת השלמות.
עוברות כמה שנים. הילד שלנו התבגר קצת, והקוקוסים הוורודים האלה
שנתקעים בגרון כבר לא מהווים עבורו אטרקציה. המחנך העירני שלנו מגיב בזמן. הוא
מחליף את הגמול: במקום ממתקים, ביגוד והנעלה. במקומם, בבוא הזמן, כסף. במקומו,
בבוא העת, הוא מציב את היעד האולטימטיבי:
"ויאמר לו רבו: 'למד כדי שתהיה ראש ודיין, ויכבדוך בני אדם
ויקומו מפניך, כגון פלוני ופלוני'. והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו, ותהיה
התכלית אצלו הכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו".
עד כאן המשל. הרמב"ם מסכם אותו בקצרה וביעילות, כהרגלו:
"וכל זה מגונה" - כל המשחק הזה הוא לא לעניין, אבל -
"ואמנם יצטרך למיעוט שכל האדם, שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה".
כלומר, השיטה הזו, למרות הסלידה שלנו ממנה, היא מחויבת המציאות: האדם בנוי כך
שאינו מסוגל להכיר בתכלית האמיתית ולארגן את חייו לפיה. רק מעטים שבמעטים מצליחים
בכך - וגם הם, יש להניח, אינם מבינים זאת בשנותיהם הראשונות; גם עליהם צריך לעבוד.
אני סבור שהרמב"ם היטיב לקלוע לחולשותיהם של בני האדם, כאן
ובמקומות רבים אחרים. היופי כאן, בעיניי, הוא השילוב שעורך הרמב"ם, הרופא
הדגול, בין הדיאגנוזה לטיפול התרופתי. החולשה הטיפשית הזו של הבלבול בין האמצעי
לתכלית אינה דבר של מה בכך; היא כאן כדי להישאר. כמו ג'ודוקא טוב, הרמב"ם
משתמש באנרגיה של התוקף בכדי להכריע אותו: במקום לנסות ולהילחם בקרב אבוד כנגד
החולשה הזו, הוא מנצל אותה ביד אמן. הילד, הנער, המבוגר, כולם עיוורים לדרך
האמיתית בה יש לחיות? אדרבא, נלך עם העיוורון הזה ונעבוד איתו כך שהאדם בכל זאת
יילך לכיוון הנכון, ממש כאילו הבין שהדרך הנכונה לחיות כרוכה בלימוד תורה, ממש
כאילו השתייך לקבוצה המצומצמת שהבינה באמת את תכלית החיים.
יש כאן חינוך שיוצא מנקודת מבט פסימית, אבל מדובר בפסימיות שמובילה
לא לייאוש אלא לפסים מעשיים. פסימיות שמבהירה את הצורך בתחכום וביוזמה מצד המחנך.
פסימיות, מה שנקרא, עם טוויסט אופטימי. ויש בזה אמירה יהודית מאוד: בסוף, צריך
לעבוד עם מה שיש. המחנך עובד מול אנשים בשר ודם, על חולשותיהם ושגיאותיהם, לא מול
אידיאות או תוכנות מחשב מושלמות. הוא צריך לדעת איך להתמודד איתם, על הדברים
הטובים והשליליים שבהם.
את הפסימיות המעשית הזו של הרמב"ם אפשר להשוות עם האופטימיות
הגורפת שמצייר ז'אן ז'אק רוסו בספרו "אמיל", העוסק בחינוך. רוסו מצייר
את דמותו של המחנך האידיאלי, שמלווה את אמיל מילדות לבגרות. מדובר במחנך אידיאלי
וטוטאלי: אמיל למעשה מופקע מסביבתו וממשפחתו, והוא מסור לחלוטין למחנכו. רוסו נאמן
בספר לאחד העקרונות המרכזיים בהגותו: בני האדם הם במקורם עלא כיפק, אלא שהתרבות
מקלקלת אותם. הציביליזציה מרחיקה את האדם מהטבע הטוב והמטיב. האדם התרבותי מבלה את
ימיו בהבלים, בנסיון לרצות את האחרים - והדבר כרוך בהתרחקות מעצמו, מהקסם המופלא
שהוא יכול היה להיות. המחנך האידיאלי של אמיל נותן לו לזרום עם הטבע. לשיטתו של
רוסו, לא צריך יותר מזה: הטבע יספק לאדם את כל מה שעליו ללמוד ולדעת. כשהילד ייפול
- הוא ילמד להיזהר. אמנם אם הוא עומד בפני סכנת חיים, על המחנך להתערב; המחנך נדרש
לבצע מניפולציות כאלו ואחרות - אבל הרעיון הכללי, והאופטימי במידה מוגזמת ומקסימה,
הוא שבגדול מספיק לבודד את הילד משאר בני האדם והוא ייצא פיקס.
מול האופטימיות הגורפת של רוסו, הפסימיות המעשית של הרמב"ם
נראית אולי פחות קוסמת - אולם נכונה הרבה יותר. דומני שהחולשה האנושית
שהרמב"ם הצביע עליה עדיין איתנו, והפטנט שהציע הרמב"ם כדי להתגבר עליה
נראה אפקטיבי.
אגב, מנסיון אישי זה באמת עובד: כשהתדרדרתי בלימודים בכיתה ה' (זכורני
שקיבלתי "בלתי מספיק" בשיעור מולדת. מה בכלל לומדים בשיעור מולדת?), אבי
היקר פתח בתוכנית חירום שעיקרה היה הענקת גמול של שקל (או חמישה שקלים?) על כל
מבחן שבו אקבל מעל 90 (או 95?). מיותר לציין שגמרתי את השנה ההיא עשיר כקורח
במונחי האייטיז; היה לי הרבה מה להשקיע במשחקי הווידאו של "משחקי צמרת". (אין על Golden Axe!).
הערה וחצי לסיום:
ברור שכל העוקץ במשל הוא שמדובר בעצם עלינו. הרמב"ם משתמש בטריק
נפלא כשהוא גורם לנו לחשוב על הילד מתוך עמדה שלפיה ברור שהדבר הכי טוב בשבילו הוא
הלימוד. קל מאוד לחשוב את זה על אחרים, קל הרבה יותר מאשר להבין את זה על עצמנו. ולמרות
שהוא לא אומר את זה בפירוש, אנחנו אמורים להבין שכל הדיבורים על העולם הבא הם לא
יותר מצמר גפן מתוק. אמנם אוורירי ודביק וכיפי, אבל צריך לדעת להתגבר עליו ולראות
את הדברים האמיתיים שמעבר.
ועוד דבר שאשאיר לקורא המעוניין - דיברנו הרבה על המשל הזה, אבל מה מקומו בתוך ההקשר הכולל? איך הוא מאיר את הסוגיה שממנו יצאנו לדרך?
ועוד דבר שאשאיר לקורא המעוניין - דיברנו הרבה על המשל הזה, אבל מה מקומו בתוך ההקשר הכולל? איך הוא מאיר את הסוגיה שממנו יצאנו לדרך?
ואם שיעור מולדת, אי אפשר בלי השיר שאת מילותיו כתב עלי מוהר ללחן שכתב פימה שמוקלר - הלא הוא אפרים שמיר - עוד בהיותו נער בפולין, עם מילים פולניות בעליל. טוב, הרי זו היתה המולדת שלו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה