בן הדד מלך ארם עורך מצור על שומרון, בירת ממלכת ישראל. המלך הוא
יהורם, יורשו של אחאב, והנביא המרכזי הוא אלישע, יורשו של אליהו.
המקרא מעניק בידינו מעט פרטים: בעיר רעב גדול. ראש חמור, סחורה
שבימים כתיקונם אין עליה תחרות מיוחדת, עולה שמונים כסף; רובע הקב חריונים (כן כן)
עולה חמישה כסף. גם מבלי לעבור קורס בתורת המחירים, אנחנו מבינים שהמצב בעיר
מתדרדר באופן חמור.
מלך ישראל יוצא לסיור על החומה. אישה אחת צועקת אליו: "הושיעה
אדוני המלך!". הוא משיב ומבהיר לה את עובדות החיים - אין לו כל דרך לעזור לה:
"מאין אושיעך? המן הגורן או מן היקב?!", היא שותקת. הוא מבין שמדובר
במצוקה החורגת מגדר הרגיל, גם במצב הקשה של העיר. הוא מתרכך, נושם לרגע, מתקרב
אליה, ושואל "מה לך?".
וַתֹּאמֶר: "הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי: 'תְּנִי אֶת
בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם, וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר'. וַנְּבַשֵּׁל אֶת
בְּנִי, וַנֹּאכְלֵהוּ. וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר: 'תְּנִי אֶת בְּנֵךְ
וְנֹאכְלֶנּוּ', וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ".
בוודאי עובר ליהורם בראש הסיפור המקביל על שלמה המלך, ופתרונו החביב
והיעיל שמנע את שפיכות הדמים. איכשהו, ההשוואה לא משעשעת אותו. הוא קורע את בגדיו,
לובש שק, ומצהיר: "כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף [נוסח השבועה
המקובל], אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם".
הסיבה לעצבים נעוצה ככל הנראה באפיזודה שקדמה לאירועים הנוכחיים: בן
הדד שולח כוחות מיוחדים בכדי לשבות את אלישע, ששהה באותה עת בעיר דותן. אלישע,
שהפרקים הללו מלאים בסיפורי נסים מצדו, מכה אותם בסנוורים ומוליך אותם לעיר
שומרון, שם הוא מסיר מעליהם את הסנוורים. יהורם המלך, שמבקש אישור מאלישע (אותו
הוא מכנה "אבי") לסגור איתם את החשבון, נענה על ידי אלישע כי במקום
לחסלם, עליו דווקא לערוך להם ארוחה גדולה ומפוארת ולשולחם בשלום.
האקט ההוא לא נראה עכשיו כמו מהלך מוצלח במיוחד. ואלישע הולך לשלם את
המחיר.
השליח מגיע אליו, ואלישע מצהיר באוזניו ובאוזני הזקנים הנוכחים
במקום, ממש כאילו היה יאיר לפיד ערב הגשת התקציב:
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: "שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר ה':
כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר
שֹׁמְרוֹן".
השליח נקרע מצחוק.
טעות קשה.
הוא לא שמע שעל פחות מזה אלישע כבר חיסל ארבעים ושניים נערים קטנים
שצחקו לו על הקרחת, כשהוא משסה בהן שתיים דובים. אלישע פונה אליו ומודיע ביובש:
"הנך רואה בעיניך, ומשם לא תאכל".
המצלמה עוברת, ממש כמו בסרט קולנוע, לשוט הבא.
ארבעה מצורעים יושבים איפה שארבעה מצורעים אמורים לשבת - בשער העיר,
בכדי שלא יטמאו איש.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ: "מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה
עַד מָתְנוּ? אִם אָמַרְנוּ 'נָבוֹא הָעִיר' - וְהָרָעָב בָּעִיר, וָמַתְנוּ שָׁם.
וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה - וָמָתְנוּ. וְעַתָּה, לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם:
אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה, וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ".
ובנימה אופטימית זו, הם מגיעים בשעת ערב למחנה ארם. בדרך, יש לשער,
הם מנסים להחליט כיצד להציג את עצמם. מן הסתם הם מנסים לבחון זה את זה, לראות מי נראה
טוב יותר ולכן כדאי שיפנה לליבו של הש"ג הארמי - או שמא עדיף דווקא שהחולה
הקשה ביותר הוא שינסה לעורר את רחמיו?
הם מגיעים למחנה הארמי, ונעצרים הלומי רעם.
מסתבר שהאל הטוב הבהיל את הארמים: הוא השמיע קולות של צבא גדול,
והארמים אחוזי הפאניקה נסו והותירו את המחנה כפי שהוא. ארבעת ידידינו מגיבים
כמצופה: אוכלים כמה דברים טובים, שותים כמה דברים טובים, לוקחים קצת שלל ומטמינים
אותו. לאחר כמה רגעים, מתוך אזרחות טובה מהולה בחשש מסוים לעורם, הם מחליטים שעדיף
בהחלט גם לזרוק בעיר איזו מילה על ההתפתחויות.
מעירים את המלך. הוא חושש שמדובר רק במהלך הטעיה, ופוקד לשלוח כח
סיור מצומצם. הסיירים מגיעים עד הירדן, כשבדרך הם רואים את שביל הציוד שהארמים
השליכו במנוסתם.
פשיטה וביזה מלווות לרוב בשפיכות דמים - אבל כאן זה לא המצב.
הישראלים בוזזים בשלווה את מחנה ארם הנטוש, ומוכיחים עקרון חשוב בכלכלה שנה א':
כשהשוק מוצף, המחירים יורדים. ממש כדברי אלישע, המחיר של סאתיים שעורים יורד לשקל
אחד, כמו גם מחירה של סאת סולת. השליח, זה שאלישע הבטיח לו כי יראה את הישועה אולם
לא יטעם מפירותיה, אכן נרמס תחת העם בשער העיר ונהרג.
ואי אפשר להיפרד מהסיפור הזה בלי ההמחשה הציורית לביטוי "נבואה
המגשימה את עצמה".
חולפות כמה שנים. אלישע מגיע לדמשק. בן הדד חולה, והוא שולח לאלישע
שליח בשם חזאל, עם ערימת המנחות המקובלת, בכדי שזה יברר אצל אלישע את סיכויי
החלמתו של בן הדד. אלישע מודיע לו קצרות כי עליו למסור לאדונו שימות.
ואז קורה דבר לא צפוי. אלישע שותק כמה רגעים, ואז ממרר בבכי:
וַיֹּאמֶר חֲזָאֵל: "מַדּוּעַ אֲדֹנִי בֹכֶה?", וַיֹּאמֶר:
"כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה:
מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ, וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג, וְעֹלְלֵיהֶם
תְּרַטֵּשׁ, וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ". וַיֹּאמֶר חֲזָהאֵל: "כִּי מָה
עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב, כִּי יַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה?!". וַיֹּאמֶר
אֱלִישָׁע: "הִרְאַנִי ה' אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל אֲרָם".
וַיֵּלֶךְ מֵאֵת אֱלִישָׁע, וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ:
"מָה אָמַר לְךָ אֱלִישָׁע?". וַיֹּאמֶר: "אָמַר לִי 'חָיֹה
תִחְיֶה'". וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיִּקַּח הַמַּכְבֵּר וַיִּטְבֹּל
בַּמַּיִם, וַיִּפְרֹשׂ עַל פָּנָיו וַיָּמֹת. וַיִּמְלֹךְ חֲזָהאֵל תַּחְתָּיו.
ואם בחניקות עסקינן:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה