על כתיבה מול זיכרון: התורה שבעל פה, סמארטפונים, אפלטון והרמב"ם - וגם בטהובן וגלן גולד!

אין ברירה: רבי יהודה הנשיא מחליט לעשות מהפכה.

חורבן בית המקדש השני אמנם היה מכה קשה ביותר לעם ישראל, אבל בכל זאת המשכנו לגור כאן, והתחלנו את תהליך ההמצאה מחדש של היהדות; התהליך שיידע להשלים עם אובדן הלב הפולחני של היהדות, ולהחליף אותו בלב פועם חדש של בתי כנסת ותפילות. במשך דור או שניים נדמה היה שהמודל העתיק והוותיק יחזיק מעמד, שנוכל לשמור על המסורת שבמסגרתה ההורים מלמדים את הבנים, והחכמים את תלמידיהם. אבל עכשיו, אחרי כשלון מרד בר כוכבא סביב 135 לספירה, עם כמות עצומה של הרוגים וגולים, כבר אי אפשר לסמוך על המנגנונים הישנים. כבר אי אפשר לסמוך על הזכרון שעובר בעל פה במשך שנים. המציאות ההיסטורית מתנגשת באופן חסר רחמים ביהדות כפי שהתקיימה במשך זמן רב, רב מאוד.

אז אין ברירה. את התורה שבעל פה, שבמשך דורות רבים היה מוסכם ומקובל שאסור להעלותה על הכתב ("דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב"), צריך להעלות על הכתב. או, אם לדייק, צריך קודם כל ללכת ולאסוף מבתי המדרש השונים בארץ ישראל. במרוצת הדורות, היו חכמים שייסדו בית מדרש שפעל לפי שיטתם שלהם, ורבי יהודה הנשיא יוצא למשימה, אקדמית למדי, של איסוף ושימור השיטות השונות ואיגודן לחיבור אחד - המשנה. כתיבת הדברים תביא לביצור שלהם, להגנה עליהם מפני פגעי הזמן והקטסטרופות ההיסטוריות שהיו ושעוד יבואו. או בלשונו הצחה של הרמב"ם בהקדמה ל"משנה תורה":

"ולמה עשה רבנו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, וממלכת הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות: חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא יישכח".

ואכן, המפעל המונומנטלי הזה עולה על כל הציפיות. החיבור החדש אכן מצליח לשמר את התורה שעד אז היתה בעל פה, על מחלוקותיה ומורכבויותיה. יתרה מזאת: הוא מהווה בסיס לתלמוד, שמצידו יתפקד כמרכז חיי העיון היהודיים במשך מאות רבות של שנים. 

המהפכה הצליחה, מעל ומעבר לתקוותיו של רבי יהודה הנשיא.

אבל, מתגנבת השאלה, אם המהפכה היתה כל כך מוצלחת, למה לא הועלו הדברים על הכתב עוד קודם? מה הרווחנו במשך הזמן הרב שבו התורה שבעל פה היתה באמת רק על פה?

לפני שנציע כיוון או שניים, כדאי לעצור לרגע ולומר כמה מילים על הרעיון של התורה שבעל פה:

הטענה היא שיחד עם התורה שבכתב, קיבל משה בהר סיני גם קובץ הוראות נוסף. הקובץ הזה עבר במסורת מרב לתלמיד, מאב לבן. מה היה שם, בהוראות הנוספות הללו? מקובל לומר שזו היתה הפרשנות לדברים הכתובים בתורה שבכתב מבלי לפרט את טיבם המדויק. למשל: מהן בדיוק הטוטפות שיש לשים בין עינינו, כמו שכתוב בקריאת שמע? איך נדע שאלו הם התפילין, ושהצורה והצבע שלהם הם דווקא אלו שאנחנו מכירים? או למשל, מה צריך להיות כתוב באותו "ספר כריתות" שהבעל מעניק לאשתו במעמד הגירושין? החוסר בפירוט בתורה הכתובה מעיד, טוענת היהדות הקלאסית, שאכן היה פירוט - אבל באופן אחר. משה קיבל את כל הפרטים שצריך - בערוץ נוסף על זה המוכר לנו ישירות מהכתוב.

אנחנו, המורגלים בתפיסות המודרניות, היינו אולי מצפים שמעמדה של התורה שבעל פה יהיה נחות מזה של התורה בכתב, או שלכל הפחות מעמדן של השתיים יהיה שווה. שהרי אנחנו מורגלים לחשוב על דברים כתובים כבעלי תוקף רב יותר. לא סתם חוקי המדינה כתובים, ואינם מועברים בעל פה - כדי שנוכל לבוא לעבריין עם ערימת דפים ולהגיד לו: "רואה את סעיף 8 לוכסן א' תת סעיף ג'? הנה כאן בדף הזה? על החוק הזה עברת!". 

אבל התפיסה כאן היא אחרת. מול התורה המצווה שעונשו של יוסי שכיסח לאיציק את העין הוא כיסוח עינו שלו בתמורה, שכן "עין תחת עין", החכמים מבהירים שמדובר בקנס כספי: על יוסי להסתכל במחירון המקובל, ולשלם לאיציק את ערכה של העין. ולא זו בלבד שהחכמים קובעים שתפיסה זו נמסרה למשה בסיני - בניגוד מוחלט לתפיסה בפשט התורה הכתובה - אלא שאת דבריו של רבי אליעזר (שהולך ומסתמן כחכם האהוב של הבלוג, וראו את הפוסט המוקדש לו כאן), לפיהם אכן יש לכסח ליוסי את העין, הם מפרשים מחדש באופן שניתן בהחלט לתהות לגביו (המעוניינים מוזמנים לבחון את הדיון במסכת בבא קמא דף פ"ד, למשל כאן). לסיכום, מעמדה של התורה שבעל פה נתפס בעיני החכמים כגדול אפילו יותר מזה של התורה שבכתב.

והדברים מתפשטים לעתים עד לקיצוניות, כפי שמובע למשל בתלמוד הירושלמי:

"מקרא, משנה, תלמוד ואגדה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות מפני רבו - כבר נאמר למשה בסיני".

כל היהדות כולה, כל החידושים שאמרו וייאמרו מעתה ועד עולם, הכל מקופל באותו מפגש חסר תקדים בין משה לבין האלוהות בהר סיני. בדימוי שמציג אביגדור שנאן, אפשר להשוות את המעמד הזה לפגישה של הזרע והביצית: בשבריר שניה אחד, נקבעות במידה רבה כל תולדותיו של העובר החדש: הגובה, המשקל, ההעדפה לערבב את הרטבים בבורגר ראנץ' לרוטב אחד גדול שבו מנגבים את הצ'יפס, התקף הלב בגיל 45 - הכל. 

ואחרי הרקע הזה, נשוב לשאלה שלנו: אם כל כך טוב לבטח ולגבות את התורה שבעל פה ע"י ניסוחה בכתב, למה לא עשו את זה עד אז?

תשובה ראשונה אפשר לראות אצל אפלטון, שבדיאלוג המופלא "פידרוס", העוסק בין היתר באיכויות הרטוריקה (יחד עם נושאים רבי ערך נוספים כמו האהבה והנפש), מעמת את הכתוב עם המדובר. הוא מספר על אגדה המתארת כיצד הממציא הקדום של הכתב הציג את החידוש המרגש בפני פרעה, והסביר לו בהתלהבות כיצד הדבר יאפשר לבני האדם לזכור דברים רבים יותר. פרעה, מצד שני, לא רק שסירב להתרגש, אלא התנגד ממש. וכך אמר לו:

"...והנה אתה, אבי הכתב, רוחש חיבה לילדך, ובשל כך ייחסת לו כוח פעולה הפוך ממה שיש בו. שכן יכניס עניין זה שיכחה בנשמות הלומדים אותו, כיוון שהללו שוב לא יאמנו את כוח זכרונם, שמתוך ביטחון שיבטחו בכתב, לא יהיו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, מכוח דפוסים שאינם משלהם עצמם".

ובאמת, כמה מספרי טלפון אנחנו זוכרים בעל פה בעידן הסמארטפונים המתקפלים של ימינו? יותר מארבעה? והאם לא זכרנו פעם עשרים טלפונים ויותר? 

אבל לא רק יכולת הזכרון האנושי נפגעת כשהדברים עולים על הכתב. כשאנחנו סומכים על העברת מסרים בכתב במקום בעל פה, אנחנו נוטלים סיכון של ממש. אפלטון ממשיך:

"שכן, פידרוס, יש בה בכתיבה צד נורא כדלהלן, ובו היא ממש דומה לאמנות הציור. הרי גם יצירותיה של זו מתייצבות לפניך כאילו יש בהן משום חיים, ואולם כשתשאל אותן כל שאלה, תחרשנה בחגיגיות רבה. הוא דינו של חיבור: אתה מדמה בנפשך שהוא מדבר מתוך תבונה, ואולם לכשתשאל אותו על כל דבר מדבריו, מרצונך לעמוד על פירושו של הכתוב, הרי הוא מציין לך תמיד אותו דבר עצמו. ויתר על כן: לאחר שייכתב, יתגלגל כל חיבור בעולם כולו, ובמידה שווה יימצא בידיהם של המבינים ובידי אנשים שאין הוא יאה להם; ואיננו יודע לענות, לא למי שראוי לתשובה ולא לאחרים. ושעה שמוצאים בו דופי ומגנים אותו שלא בצדק, זקוק הוא תמיד לאביו שיבוא לעזרתו, והוא עצמו אינו מסוגל להתגונן ולהיחלץ מן הצרה".

כשהמורה עומד מול התלמיד, יש בידיו אמצעים רבים שיכולים לסייע בידו להבחין מה התלמיד הבין, ואם התלמיד הבין. הספר, לעומת זאת, לא יודע להבחין בתגובתו של הלומד, ואינו מסוגל לעמוד במבחן של המורה הטוב: ללמד את הדברים בצורה שונה לתלמידים שונים, כך שכל אחד מהם יוכל להבין את הדברים. 

ואם אפלטון חושש כל כך להעלות את הדברים על הכתב, מה נגיד אנחנו? מה נגיד כשהתכנים הם לא רק קשים להבנה, אלא גם נוגעים בענייני יסוד של אמונה, של תביעות מוסריות חוצבות להבות, של הדרך לגאולת הנפש? כאן החשש כפול ומכופל, כפי שמציין הרמב"ם בהקדמה ל"מורה נבוכים":

"אין אני אומר שספר זה מסלק כל קושי למבין אותו, אלא אומר אני שהוא מסלק את רוב הקשיים ואת הגדולים שבהם... דבר זה אי אפשר לבר דעת לעשׂות בלשונו בשביל מי שהוא מדבר עמו פנים אל פנים, לא כל שכן שיכתבנו בספר, פן ייהפך מטרה לכל סכל חכם בעיניו שישלח בו את חִצי סכלותו".

כי החל מרמה מסוימת של דיון, נעשה קשה וכמעט בלתי אפשרי ללמד אפילו בעל פה. ישנם תכנים מסובכים ומורכבים מדי, שפשוט אי אפשר להעביר בשפה רגילה. זאת ועוד: מסרים מסוימים ראויים להישמע רק באוזני תלמידים הראויים לכך. מורה העומד מול תלמיד מסוגל להגיב לרמתו, ולהחליט אילו תכנים עדיין אין להעביר לו. במקרה של "מורה נבוכים", הדבר מוביל לכתיבה הייחודית והמתוחכמת, שנועדה בין היתר להבטיח שרק התלמידים הראויים יוכלו לפצח את מעטה הסוד שבו עוטף הרמב"ם את דבריו.

אז ראינו את אפלטון, וראינו את הרמב"ם. אפשר לחשוב על עוד סיבות לבעלפה-יות של התושב"ע; לי נראה שהסיבה העיקרית היתה הרצון לשמור על החיות והדינמיות של הדברים. היכן שהדברים כתובים, הם בטוחים - אבל הם בטוחים מדי. הם סגורים, וקשה הרבה יותר לשחק איתם, לחדש אותם, לחיות אותם. ביצירות מוזיקליות קלאסיות מסוימות, בקונצ'רטי למשל, יש מקומות, לקראת סופים של פרקים, שבהם המוזיקה הכתובה עוצרת. זה נקרא קדנצה: המלחין משאיר מקום לקטע שאותו המבצע, הנגן, אמור להשלים בעצמו עם סולו שהוא מאלתר על המקום, שמשחק עם הרעיונות המוזיקליים שהושמעו קודם לכן. אמנם נכון שבחלוף השנים גם הקדנצות הפכו כמעט תמיד למקובעות - בטהובן למשל הלחין קדנצה לקונצ'רטו לפסנתר של מוצרט, ברהמס לקונצ'רטו של בטהובן - אבל הפוטנציאל לחידוש תמיד נמצא שם. ובמקום שבו המוזיקה הכתובה עוברת לדממה והבעלפה-יות על הבמה, רבים נהנים יותר, הן בצד המאזין והן בצד המחדש. הכתיבה, העיגון של הדברים, מקצצת בהכרח חלק מהכנפיים שהמורה, כל מורה כמעט, רוצה לפרוש ולעוף איתן ועם תלמידיו. ואפשר להרהיב עוז ולומר שבלי הרעיון של תורה שבעל פה, היהדות היתה נשארת דומה מאוד ליהדות של לפני אלפי שנים - אולי דומה מדי.

הנה קדנצה שכתב הפסנתרן גלן גולד לקונצ'רטו הראשון לפסנתר של בטהובן. גם בלי השכלה מוזיקלית רחבה מדי, בוודאי תוכלו להבחין איך הוא זרק פנימה מוטיבים של באך, המלחין שאת יצירותיו הוא הכיר לעולם בלבוש חדש ובוהק: