יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

הגמישות של ההלכה: על פרשייה עכשווית, הלל הזקן ונדיה קומאנצ'י

יתכן ששמעתם על פרשיית פייסבוק שפרצה לאחרונה, כאשר גיורת בשם (בדוי?) ג'ניפר תיארה את המעמד שבו היתה צריכה לטבול בכדי לעבור סופית לצד של הטובים. לאחר שטבלה כנדרש לעיני הבלנית, נותר עוד שלב אחד. היה עליה להתכסות בחלוק, ולטבול שוב - אלא שהפעם לעיני שלושה דיינים. זכרים כמובן.

החוויה היתה עבורה קשה ביותר. היא כתבה את הדברים רק כעבור מספר שנים, אולם ניכר כי הזמן לא הקהה עבורה את הכאב. והשאלות שהיא שואלת קורעות את הלב; בין היתר, היא שואלת כיצד יתכן שההלכה המקפידה כל כך על צניעות (למשל באיסור מצב בו גבר רואה את שיערה של אישה נשואה) לא חסה על צניעותה של אותה גיורת, שהיה עליה לטבול שוב ולברך לעיני שלושת הדיינים, בכדי לוודא שהיא אכן עושה זאת כנדרש.

ניכרים דברי אמת, והדברים קורעים את הלב. אולם היה מעניין במיוחד לראות את תגובתו הפומבית של הרב אליהו גליל, שהתפרסמה כאן. הוא מביא את ההלכה כלשונה:





"אם הייתה אישה - נשים מושיבות אותה במים עד צווארה, והדיינין מבחוץ. ומודיעין אותה מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, והיא יושבת במים. ואחר כך טובלת בפניהם, והן מחזירין פניהן ויוצאין כדי שלא יראו אותה כשתעלה מן המים" (הלכות איסורי ביאה, יד, ו).

הרב גליל מוסיף ומסביר את שרשרת השלבים ההכרחית:
1. קבלת עול תורה ומצוות חייבת להיערך תוך כדי הטבילה.
2. קבלת עול תורה ומצוות חייבת להיערך מול דיינים.
3. נשים אינן כשרות להעיד ולכן, כמובן, אינן כשרות לתפקד כדיינות.

ומכאן נובע שהחיים קשים.

עכשיו, הרב גליל הוא בחור אינטליגנטי. הוא יודע שכשהוא כותב את הדברים בפלטפורמה כמו YNET, זה לא נראה טוב. הוא יודע שהוא צריך להתמודד עם טענות לפיהן כדאי, אפשר, ואפילו חובה לעדכן את ההלכה. והוא משיב כמה תשובות. נעבור לציטוטים ישירים:

"1. יש דו-שיח בין ההלכה ובין המציאות, אבל באורתודוקסיה יש לו גבולות. ההלכה היא לא פלסטלינה שניתן ללוש אותה לפי צרכי האדם והחברה".
2. הרב גליל שוחח לאחרונה עם כמה גיורות, ואף לא אחת מהן העלתה את התחושות הקשות המתוארות ע"י ג'ניפר. ולכן, "העובדה שיש מתגיירות שחשות פגועות מכך שהן נאלצות לטבול בפני גברים, לא מספיקה כדי להצדיק שינוי הלכתי כללי. גישה כזו המנסה לספק מענה חקיקתי לכל כאב של אדם פרטי, תהפוך את התורה לגבינה שווייצרית – מלאת נישות סובייקטיביות והתאמות אישיות הנגזרות לפי מידה".

ובכן, כמה הערות.

החילוני הממוצע מופתע מדי פעם מיכולת ההמצאה של הנישה ההלכתית הנקראת "עורמה". לעתים דומה שתעשיית ההיי טק הישראלית חייבת את היתרון היזמי היחסי שלה לנטיה היהודית החביבה וארוכת השנים למתוח את גבולות האפשרי. קשה לו, לחילוני, להבין כיצד יתכן שהנחת סיר על הפלטה זה בסדר, בעוד שהכנסתו לתנור דולק, נניח, אסורה בתכלית. או למה, אם בטעות הזזת את הסוויץ' והאור בסלון נדלק, הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות עכשיו הוא לכבות אותו.

אז לעורמה יש כללים, נכון, אבל הם יכולים להיות גמישים ממש כמו, ובכן, פלסטלינה.

אחת הדוגמאות הבולטות ליצירתיות הזו רלבנטית פעם בשבע שנים. הדברים נכתבים בשנת שמיטה, שבה נוהגים כמה איסורים. האיסור הבולט ביותר, כמובן, הוא האיסור לעבד את האדמה. קשה לנו היום להבין את ההשלכות של המצווה הזו בימי קדם, בחברה שהיתה חקלאית הרבה יותר מזו שלנו. אבל נמשיך מיד לאיסור הבולט הבא בתור.

התורה מעניקה לעניי ישראל מתנה נפלאה בספר דברים, שכן השמיטה כוללת גם שמיטה של חובות. פעם בשבע שנים, יש איפוס של מערך החובות וההלוואות הלאומי: הכל מתבטל. אף ראובן כבר לא חייב כלום לאף יוסף:

"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ"...

עכשיו, התורה יודעת עם מי יש לה עסק, ועל מה בדיוק הוא חושב עכשיו. זה הרי בדיוק מה שגם אתם חשבתם. שכן, עיקר גדול בקרב היהודים הוא הדיבר ה-11: "לא תצא פראייר". ברור שאם ההלוואה הולכת פייפן בשנה השביעית, אף אחד לא ייתן שום הלוואה בשנה השישית. וליתר בטחון, גם לא בחמישית. או ברביעית. אז התורה ממשיכה:

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר: 'קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה', וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ. וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה', וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ. כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ, לַעֲנִיֶּךָ, וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".

עוברות שנים רבות. אנחנו במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. הלל מנהיג את העם יחד עם שמאי. הוא מתבונן סביבו ורואה תופעה לא מפתיעה: עם כל הכבוד לתורה, העשירים עדיין מקפידים על הדיבר ה-11. האיום האלוהי של נקמה בעשיר שיתקמצן לא מספיק אפקטיבי מול שורת הרווח בבנק, והעשירים נמנעים מלהלוות כספים לעניים סמוך לשנת השמיטה. ובינתיים, הבעיה רק החריפה, שכן הכלכלה השתנתה לאיטה. אמנם אנחנו רחוקים עדיין מכלכלת הכספים הווירטואלית של ימינו, אולם לאט לאט המודל הכלכלי מתרחק יותר ויותר מהמודל החקלאי, ומתקרב למודל שלנו היום. הכסף מקבל משמעות גדולה יותר ויותר. ההלוואות משנות את תפקידן, והיכולת של אדם ללוות כספים מהווה חלק מהותי של יכולתו להתמודד עם אתגרי החיים. ההשלכות של ההתקמצנות של הטייקונים הולכות ומתעצמות.

הלל מבין שעליו לעשות מעשה, והוא נוקט מהלך יצירתי, מקסים - וגם בעייתי. הוא מסתמך על מדרש הלכה, לפיו שטרי חובות הנמסרים לבית דין אינן נכללים במסגרת השמיטה, ויוצר את המעקף הקרוי "פרוזבול" (פירוש השם נתון במחלוקת, אם כי יש הסכמה רחבה שמקורו ביוונית). הנה דברי המשנה במסכת שביעית:

"פרוזבול - אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברין על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגו', התקין הלל פרוזבול".

לא נעבור כאן על כל הפרטים הטכניים, אבל בגדול: הלל מוסיף לצמד של הלווה והמלווה צלע שלישית, את בית הדין. האופי המיוחד של הצלע השלישית הזו מאפשר לעקוף את כל המנגנון של שמיטת הכספים, ולהוריד את האמברקס שמרימה שנת השמיטה על הכלכלה. החלטה יצירתית וגאונית אחת מאפשרת להתגבר על המצב המעוות, שבו העשירים אינם מלווים לעניים, והאחרונים נמקים מבלי יכולת להשתמש בהלוואות בכדי לשפר את מצבם.

אמרתי שזה מקסים, וזה אכן כך. אבל זה גם בעייתי. כי בדרך לתיקון הכלכלי הזה, איבדנו משהו נפלא שהיה בחוק המקורי. בחוק המקורי היתה סולידריות, היתה אמירה שפעם בשבע שנים יש משהו שמשווה את תנאי הפתיחה של כולם. לא לגמרי, כמובן, לא לגמרי. אבל בכל זאת, איזה ריסטארט שמשאיר את הטייקונים קצת קרוב יותר לפרולטריון. אז נכון שזה לא עמד במבחן המציאות, אבל רוח החוק הקסומה הזו חלפה לבלי שוב.

הדוגמה הזו של הפרוזבול מראה כמה ההלכה יכולה להיות גמישה כשהיא רוצה. נכון שהלל לא ביצע את השינוי בלי שהיה לו את מדרש ההלכה בעניין בית הדין להסתמך עליו. אבל זה היופי בכאוס עצום הממדים הממלא את התלמוד: לבעל ההלכה המעוניין בהתגמשות יהיה, קרוב לוודאי, משהו להסתמך עליו.

ובחזרה לענייננו: הרב גליל, כך נדמה לי, הוא יהודי יקר. תמהני מה הוא היה אומר על הלל הזקן. נדמה לי שמטאפורות הפלסטלינה והגבינה השוייצרית היו עולות גם אז, ובאותה מידה. האם לא ניתן לקום היום ולומר בקול ברור שהנשים של היום זה לא הנשים של פעם עם הקוקו והסרפן? שהנשים של היום לומדות כולן קרוא וכתוב? שהנשים של היום אינן הבריות קלות הדעת שמבלות את כל ימיהן בין כותלי הבית? ולכן, שנשים כשרות לעדות, ואולי אפילו גם לדיינות? נכון, לא כל דבר צריך לשנות, ויהדות שתשנה יותר מדי דברים תהפוך מתישהו לדבר אחר לגמרי, ועדיין: האם לא הגיעה העת להתייחס למיעוט הנשי באוכלוסיה, לאותם אחוזים בודדים, בצורה אחרת לחלוטין?

והערת שוליים: אחת התמיהות של ג'ניפר, כאמור, היא כיצד יתכן שההלכה מקפידה על צניעות מופלגת בשגרה מצד אחד, ומצד שני מאפשרת מצבים כמו זה שהיא מתארת. נדמה שיש כאן דבר מעניין נוסף: כנראה שהיא צודקת. לא בלתי סביר להניח שלו ההלכה הזו היתה נפסקת היום, הערך של הצניעות היה גובר על ההכרח שבראייה הישירה והבלתי אמצעית של הדיינים את הטובלת.
כי בצד של ההחמרות על הצניעות, ברוך השם, דווקא התקדמנו לא מעט.

את הטקסט הלוחמני הזה כדאי לסיים במפגן של גמישות מלאת חן מסוג אחר: קבלו את ציון ה-10 הראשון בהיסטוריית התעמלות הקרקע, של נדיה קומאנצ'י המופלאה ב-1976. בלתי נתפס.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה