אחד הדברים החביבים על אוהדי הספורט, והכדורסל בעיקר, הוא להתווכח על איזה
שחקן טוב יותר. במקרה של הכדורסל, מה לעשות, הוויכוח הסתיים לפני כעשרים שנה עם
מייקל ג'ורדן. אבל אפילו מייקל ג'ורדן לא יכול לנצח את הטבע האנושי רודף ההשוואות,
ועכברי הכדורסל מוצאים לעצמם שעשועים אחרים, כמו הרכבת החמישיה הטובה ביותר בכל
הזמנים או - השגעון החדש יחסית - רביעיית השחקנים הראויה להתנוסס על "הר
ראשמור" המטאפורי של הכדורסל, המקבילה להר שבו חצובים בסלע פניהם של ארבעה
נשיאים אמריקאים דגולים.
רבי עקיבא
אמנם אינו מייקל ג'ורדן, אבל כמו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, מקומו לא ייפקד משום
חמישיה שתרכיבו של גדולי העם היהודי. חיבורים וספרים רבים נכתבו על דמותו המורכבת,
ועל השפעתו העצומה על היהדות מימיו ולתמיד, וכאן אנסה לשרטט כמה קווים. חשוב
להקדים ולומר שבמקרה שלו, הסיפורים התלמודיים מרחיקים לכת מאוד, ובלתי אפשרי
להבחין בכל פעם בין האמיתי מבחינה היסטורית לבין האמיתי בעיני דורות רבים של
יהודים מאמינים. לא בטוח שבאמת צריך.
את ההתחלה
כולנו מכירים; כמו אחד מרבותיו, ר' אליעזר, שעליו כבר הרחבתי בפוסט
קודם, עקיבא מתחיל כאדם פשוט. הוא לא גדל בחוג החכמים. להיפך: הוא
מעיד על עצמו שנים לאחר מכן, שבזמנו: "כשהייתי עם הארץ, אמרתי: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור!".
וכמו רבים וטובים לפניו, האהבה היא הכוח שמשנה באחת את חייו:
"רבי עקיבא היה רועה של בנו של כלבא שבוע. ראתה אותו בתו של
כלבא שבוע שהוא מעולה וצנוע. אמרה לו: 'אם אתקדש לך, תלך ללמוד בבית מדרש'? אמר
לה: 'כן'. התקדשה לו בצנעה ושלחה אותו ללמוד. שמע אביה והוציא אותה מן הבית, הדיר
אותה מנכסיו. הלך רבי עקיבא וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש. כשחזר, באו עימו שנים
עשר אלף תלמידים".
צריך לומר שהרומנטיקה התלמודית לא לגמרי עולה בקנה אחד עם הרומנטיקה
של היום, עם הוואלנטיין והוורדים. כי כשהוא חוזר אחרי 12 שנה, הוא שומע - כנראה את
אשתו, ממש טרם הפגישה - אומרת שמצידה הוא יכול להישאר מחוץ לבית וללמוד עוד 12 שנה
אחרות. ואכן הוא חוזר לביתו לראשונה אחרי 24 שנים, עם 24,000 תלמידים. רחל, אשתו,
מקבלת כגמול על הקרבתה את התכשיט הפלאי הקרוי "ירושלים של זהב".
אולי מכיוון שהוא התחיל ללמוד קרוא וכתוב רק בגיל 40, שיטת הלימוד שלו היתה יוצאת דופן, וכללה מידה רבה ביותר של יצירתיות
ודמיון במטרה לחלץ מכתבי הקודש - ובמידה מסוימת גם להלביש עליהם - ביסוסים
למנהגים, למצוות, לעיקרי אמונה וכו'. כדוגמה אפשר
להביא את המתודה של הגזרה השווה, שעיקרה השוואה בין שני מקורות שיש בהם מילה
משותפת. מכיוון שהתפיסה היא שמקורו של הטקסט אלוהי, הרי שהמילה החוזרת בשני
המקומות אינה חוזרת סתם כך - אלא הדבר מנסה לומר לנו משהו. למשל, מחלל השבת הראשון
קושש עצים ביום השבת ונידון למיתה. סיפור המעשה מתחיל במילים: "ויהיו בני
ישראל במדבר, ויצאו איש מקושש עצים
ביום השבת". לאחר זמן, מגיעות חמש בנות צלפחד כדי לתבוע ממשה רפורמה בדיני
הירושה, והן פותחות את דבריהן במלים: "אבינו מת במדבר, והוא לא
היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת". ומי לדעתכם היה אותו
אב? ודאי שהתורה נותנת לנו רמז עבה כפיל בדמות המילה המשותפת, כך שברור לנו שצלפחד
הוא הוא מקושש העצים!
רבי עקיבא לא היה הראשון שנקט במתודות של הדרשנות; אבל בכח דמיונו
ויצירתיותו המתפרצת הוא העניק לה תנופה אדירה. ותראו איזה אפקט זה יוצר על הלומד:
הוא לא רק צינור, או בור סוד כמו רבי אליעזר, שהמקסימום שהוא יכול לשאוף אליו הוא
העברה מדויקת ככל האפשר של הידע המקודש לדורות הבאים. הלומד הופך לבעל כח יוצר,
שביכולתו לחשוף ולחצוב את מעמקי התבונה האלוהית החבויה בתוך כתבי הקודש. עושה חשק
לשקוע בספרים מהבוקר עד הלילה!
הנה אחד מהמדרשים הנועזים ביותר בגמרא. נפרק אותו לחלקים:
"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה
שיושב וקושר כתרים לאותיות". בכתיב של ספר התורה, מצויים תגים, או כתרים, על
אותיות מסוימות - מעין קישוטים, וראו את התמונה למטה. משה תמה למה אלוהים עסוק
בעבודה נוקדנית כזו:
"אמר לפניו: 'רבונו של עולם, מי מעכב על ידך'? אמר לו: 'אדם
אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ
וקוץ תילין תילין של הלכות'. אמר לפניו: 'רבונו של עולם, הראהו לי'! אמר לו: 'חזור
לאחוריך'".
משה רבנו לוקח כמה צעדים אחורה, ואלוהים שולח אותו למסע קצר בנבכי
הזמן והמרחב, היישר לבית המדרש של רבי עקיבא. כמו כל בית מדרש, הוא בנוי משורות
שורות: התלמידים הטובים יושבים בשורה הראשונה, הטובים פחות בשניה וכן הלאה. איפה
יישב משה רבנו לדעתכם?
"הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש
כוחו.
כיון שהגיע [רבי עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: 'רבי, מנין לך'?
אמר להן: 'הלכה למשה מסיני'. נתיישבה דעתו [של משה], חזר ובא לפני הקב"ה.
אמר לפניו: 'רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי'?
אמר לו: 'שתוק! כך עלה במחשבה לפניי'".
בקצרה נעיר אודות הדיון הפוסטמודרני לגבי מינו של האל, האם הוא זכר
או נקבה. נדמה לי שאחינו הרפורמים מפסידים כאן בנוק-אאוט - אין תשובה יותר גברית
ובלתי מתקשרת מזו.
אמר לפניו: 'רבונו של עולם, הראיתני תורתו - הראני שכרו'. אמר לו:
חזור [לאחוריך]'.
חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו: 'רבונו של עולם,
זו תורה וזו שכרה'?! אמר לו: 'שתוק! כך עלה במחשבה לפניי'".
המסע השני של משה בזמן מביא אותו ליעד נוראי: הזמן והמקום בו שוקלים
את בשרו של רבי עקיבא לאחר הוצאתו האכזרית להורג, שנפרט עליה בהמשך.
עקרון מרכזי נוסף של רבי עקיבא הוא "חביבין ישראל", או
בעברית תפיסת עם ישראל כסיירת מטכ"ל של האנושות, היחידה המובחרת. כולנו
יודעים לשיר כיצד הוא קובע ש"אהבת לרעך כמוך" הוא כלל גדול בתורה, אבל
חשוב לומר מילה על הוויכוח שם. הוא מתווכח עם חברו הטוב ר' ישמעאל, שאומר כנגדו
שיש כלל גדול ממנו - התפיסה לפיה האל ברא את בני האדם בצלמו. מול האוניברסליות של
ר' ישמעאל, ר' עקיבא מעלה על נס דווקא את גאוות היחידה של עם ישראל: לא האהבה לאדם
בכלל בהיותו בצלם אלוהים, אלא האהבה לרע, לחבר, לאח.
אבל יש בעיה בהיסטוריה היהודית: מצד אחד אנחנו תופסים את עצמנו כבניו
החביבים של האל, אבל מצד שני קורותינו בעולם רחוקות מלהיות כליל השלמות. איך זה
יכול להיות? מבחינת רבי עקיבא אין באמת בעיה, כי לא רק ישראל חביבין, אלא גם
"חביבין ייסורין". הייסורים, הצרות, התלאות - זה כנראה חלק מהעניין. או כמו שניסחו את
זה בסרטי הפעולה של האייטיז: No pain – no gain. זוכרים את היכולת
הפרשנית שלו? הוא מציג כיצד הגויים מקנטרים אותנו על כך שאמונתנו באל מביאה אותנו
לידי מותנו, ואילו אנו עונים להם בציטוט משיר השירים: "על כן עלמות
אהבוך", אבל בשינוי קל: לא "אהבוך עלמות" אלא "אהבוך עד מות".
והוא מציג עמדה קיצונית בשאלה הקלאסית אודות היחס בין קידוש החיים
למצוות. לפי העמדה הרשמית של החכמים, יש רק שלוש מצוות שעליהן אסור לעבור בשום
אופן: שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. אם מישהו מכוון לי אקדח לראש ותובע
ממני לשים יוגורט על הקבב, אני מדמיין שנולדתי באיסטנבול ונותן ביס וזה בסדר. אבל
לרבי עקיבא חשוב לסייג את הדברים:
"במי דברים אמורים? שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפילו
מצווה קלה שבקלות אדם נותן נפשו עליה, שנאמר 'ולא תחללו את שם קדשי'".
והדיון אינו רק תיאורטי. כי הקיסר אדריאנוס עולה לשלטון ברומא בשנת
117 לספירה. הוא עורך מספר מסעות באזורנו כדי לחזק את השליטה של רומא כאן, והוא
משדרג את מעמד יהודה לפרובינציה קונסולרית, מה שאומר שמעכשיו יש כאן יותר צבא
ונציגות רומית בכירה. בהמשך, הוא מרחיב את האיסור הרומי הישן על הסירוס, איסור
שנועד להילחם בתופעה הברברית הגסה בעיניו של סירוס עבדים ברחבי האימפריה. נשמע
הומני ואפילו יכול להיות שהיינו בעד, אבל התרגום של הדברים לעברית כולל בתוכו גם
איסור על ברית המילה, דבר שקשה להעלות על הדעת ציבור יהודי, בכל זמן שהוא, שיחיה
עימו בשלום. בשנת 131 מקים אדריאנוס כאן את איליה קאפיטולינה על חורבותיה של
ירושלים. טקס החניכה הרומאי המסורתי, הכולל חריש של העיר, נצרב בזכרון הלאומי שלנו
כיום של שבר ואבל.
מתחילה תסיסה מלמטה, תסיסה שמתחזקת מאוד ע"י ר' עקיבא, שבשלב
הזה כבר מנהיג את הדור. הוא רואה במנהיג המרד הגדול, בר כוכבא, את דמות המשיח
בכבודו ובעצמו.
עכשיו, כולנו גדלנו על דמותו ההירואית של בר כוכבא (אני זוכר מגן
הילדים כמה השתאיתי מזה שהשיר המפורסם אודותיו כולל את השורה על כך שהוא נפל
בַּשביל והושם בכלוב. איזה מין גיבור נופל בַּשביל סתם ככה? אפילו אני כבר לא נופל
בַּשביל, ואני רק בן חמש!), ולא כולם מכירים את הבעייתיות העצומה שבמנהיג מרד
יהודי שתובע מאלוהים, לא פחות ולא יותר, לשבת בצד ולא להתערב:
"כשהיה [בר כוכבא] יוצא
לקרב, היה אומר: "ריבון העולם! אל תעזור ואל תבייש". במקור הארמי זה
מצלצל קצת יותר טוב: "לא תסעוד ולא תכסוף".
נראה את מח"ט גבעתי כותב כזה דבר בפקודת היום שלו במבצע הבא
לכיבוש עזה.
ואמנם רבי עקיבא הנהיג את הדור, אבל לא כולם הזדהו עם תחושתו שהמשיח
כבר כאן:
"אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא: 'עקיבה! יעלו עשבים בלחייך,
ועדיין בן דוד לא יבוא!'".
נעביר את רשות הדיבור להיסטוריון הרומי דיון קאסיוס:
"בירושלים ייסד אדריאנוס עיר במקום זו שהוחרבה עד היסוד, וקרא
לה "איליה קאפיטולינה", ובמקום מקדש האל הקים מקדש חדש ליופיטר. דבר זה
גרם לפולמוס לא קטן ולא קצר, כיוון שהיהודים לא יכלו לשאת את העובדה שנוכרים יישבו
בעיקרם וקודשי הגויים ייקבעו בתוכה. אמנם כל זמן ששהה אדריאנוס בקירבת מקום –
במצרים ובסוריה – שקטו, זולת מה שיצרו בכוונה כלי נשק באיכות ירודה, שעה שנצטוו
לספקם, וזאת כדי שיפסלום הרומאים, וכך ייוותרו לשימושם הם. משהתרחק אדריאנוס, מרדו
ברומאים בגלוי. הם לא העזו לצאת כנגד הרומאים במערכה גלויה בשדה הקרב, אלא תפסו את
העמדות בעלות היתרון במדינה, וביצרו אותן במחילות ובחומות, כדי שיהיו בידיהם
מקומות מקלט בשעת הצורך, וגם כדי שיוכלו להתאגד בהסתר מתחת לפני האדמה. במחילות תת
קרקעיות אלה קדחו, במרחקים שונים, פירים על פני האדמה, כדי שיחדור בעדם אוויר.
בתחילה לא שמו הרומאים את ליבם לנעשה, אולם משאחזה בכל יהודה אש המרד... שיגר
אדריאנוס נגדם את טובי מצביאיו. הראשון במעלה שביניהם היה יוליוס סוורוס, שנשלח
מבריטניה בה כיהן כנציב.
סוורוס לא העז לתקוף את אויביו במערכה הפתוחה כשהם מקובצים, וזאת
בגלל מספרם הרב ומלחמתם הנואשת. אולם בשל ריבוי חייליו ומפקדיו, עלה בידו לחסום את
דרכן של יחידות בודדות, לנתק את אספקתן ולהקיפן. וכך השכיל – אמנם באיטיות, אולם
ללא הסתכנות יתרה – לחסל את כוחותיהם, למחצם ולהשמידם. רק מעטים מהם ניצלו. חמישים
ממבחר מצודותיהם, ותשע מאות שמונים וחמישה מן הנודעים שבכפריהם, נהרסו עד היסוד.
חמש מאות ושמונים אלף איש נהרגו בפשיטות ובקרבות, ואילו את מספרם של אלה שנספו
ברעב, במגפה ובאש – אין למנות. כך הפכה כמעט כל יהודה לשממה...
גם רומאים רבים מתו במלחמה. משום כך, לא פתח אדריאנוס את מכתבו לסנאט
בנוסח השגור בפי הקיסרים "אם לכם ולבניכם שלום, מה טוב. לי וללגיונותיי –
שלום".
המרד נכשל. מאות אלפי הרוגים. גלות של כמעט אלפיים שנה.
רבי עקיבא נכלא למשך זמן לא קצר, ובסופו של דבר מוצא להריגה. אבל זה
קורה בדיוק בזמן של קריאת שמע. וזה כל הסיפור כולו: בזמן המציאותי, של העולם האובייקטיבי,
הגיע זמן ההוצאה להורג של רבי עקיבא. אבל בזמן היהודי, מדובר בזמן קריאת שמע. הזמן
היהודי והזמן האובייקטיבי מתנגשים כאן, כרגיל. כשרבי יוחנן בן זכאי, שני דורות
לפניו, נתקל בהתנגשות הזו, בחורבן הבית השני, הוא כופף את היהדות מפני המציאות. הוא הבריח
את עצמו מהעיר, והוא נטל על עצמו את הפרויקט העצום של בניית היהדות מחדש ללא מקדש
וקורבנות, ועם בית כנסת וסידור. אבל כשאצל רבי עקיבא המציאות והיהדות מתנגשות,
ברור לו מי צריכה להוריד את ראשה: המציאות האובייקטיבית! אם אוסרים עלינו לעסוק
בתורה אחרת יהרגו אותנו, אנחנו נעסוק בתורה ויהיה מה שיהיה - ואם יהרגו אותנו אז
יהרגו אותנו.
"בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה. והיו
סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו:
'רבינו, עד כאן'?! אמר להם: 'כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה: "בכל נפשך
- אפילו נוטל את נשמתך". אמרתי: ׳מתי יבוא לידי ואקיימנו׳? ועכשיו שבא
לידי, לא אקיימנו?'.
היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'".
רבי עקיבא כנראה נכנס לא רק לחמישיה הראשונה של היהדות בכל הזמנים,
אלא גם לרביעיה ואולי לשלישיה. הוא הפך את העיסוק בתורה לעיסוק יצרני, חדשני
ומרתק. הוא הפך את עם ישראל לקבוצה מלוכדת וגאה. כמו כל מי ששואף לגאולה, גם הוא
התפתה להאמין שהיא תגיע בחייו, ממש עוד רגע, והביא על מאות אלפי יהודים את קיצם
החטוף. אבל במשך מאות על מאות של שנים, גאוות היחידה שלו, הזמן היהודי שמנצח את
הזמן האובייקטיבי, איפשרו ליהודים בתקופות האפלות והנוראות ביותר של ההיסטוריה
לצקת מעט משמעות, ואפילו שמחה, לחייהם - וגם למותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה