יום ראשון, 24 בספטמבר 2017

"יאללה להתעורר!" - על העיקרון שמאחורי התשובה ועל הקריאה לשינוי שבתוך המנגנון

כשהרמב"ם, יקיר האתר, נוגע במושג התשובה ב"מורה נבוכים", הוא פחות עוסק בתהליך המוכר והידוע לנו. במקום להלל את החזרה לחיק התורה והמצוות, הוא מעוניין יותר באפקט הפסיכולוגי שרעיון התשובה מאפשר: 

"...בהכרח אדם טועה ונכשל, או שמתוך בורותו הוא מעדיף דעה או מידה [=תכונת אופי] שבאמת אינם עדיפים, או שתאווה או כעס גוברים עליו. ואילו האמין האדם ששבר זה לא ניתן לאיחוי לעולם, היה מתמיד בתעייתו, ואולי היה מוסיף על מריו מכיוון שלא נותרה לו עצה. אבל עם האמונה בתשובה, הוא ימצא את תיקונו ויחזור למצב טוב יותר ושלם יותר ממה שהיה בו לפני שעבר עבירה".

את האמת צריך להגיד – הקטע הזה לא כתוב עם הרבה מעוף. בטח שלא, אם נשווה אותו בזריזות לדברים הנפלאים וכובשי הלב שהרמב"ם כותב על התשובה ב"משנה תורה", החיבור המיועד לכלל ישראל. אבל הפעם נעסוק פחות ברמב"ם, וגם פחות במושג השגור של החזרה בתשובה. אני רוצה כאן לגעת בדבר מהותי יותר - הקריאה לבחון את עצמנו, הקריאה להתעורר. לאו דווקא אל אורח חיים דתי יותר, אלא אל אורח חיים נכון יותר. ואני רוצה להצביע על שני היבטים:



ראשית, כל מי שעבר לא עלינו את גיל שלושים מרגיש את זה מדי פעם. אצלי זה היה לראשונה כשטיפסתי עם ידידי כאח לי דורון על הר צוריעז אי שם בערבה. היה יום חם לאללה, ובעודנו נאבקים שם מול איתן הטבע הספציפי הזה, אמרנו אחד לשני "אנחנו כבר לא מה שהיינו".  

ועקרון התשובה אומר: חבוב, אתה כבר לא בהכרח מה שהיית. אתה יכול לחשב מסלול מחדש. אתה יכול לבחון את החיים שלך, ממגוון היבטים: הדברים שאתה עושה, הדרך שאתה עושה אותם, הדרך שאתה חושב עליהם – ויש בידך את הכוח לשנות את מה שאתה רוצה. הסיפור לא נגמר. אתה לא כבול לאדם שהיית עד עכשיו. הבחירות שעשית בעבר, כבודן במקומם מונח – אבל כובדן אינו מונח עליך.

ונעים לי לראות שהרעיון הזה תופס מקום כל כך מרכזי אצלנו, ממש כפי שהוא תופס מקום מרכזי במגוון שיטות ניו אייג' ואולד אייג'. הרעיון של להישאר ער, ההזמנה לבחון את עצמך מחדש, העידוד להשתחרר מהכבלים האמיתיים היחידים שקיימים – הכבלים שבהם אנו מקפידים כל כך לכבול את עצמנו. להישאר ער ולא להיכנע לשגרה, לקיבעון, ליום יום. לחיות באמת.


ושנית, ההתמודדות של המנגנון היהודי עם אחת הטרגדיות הגדולות של כל שיטה דתית. קחו למשל את תפילת שמונה עשרה, תפילת העמידה החוזרת על עצמה, לפחות בחלקיה העיקריים, לפחות שלוש פעמים בכל יום. היא לוקחת איפשהו בין דקה וחצי (אם אתם אבא שלי) לנניח שש דקות, ובכל זאת: אם המיתולוגיה היוונית היתה נכתבת על ידינו, תאמינו לי שהמשימה של סיזיפוס לא היתה הקטע הטיפשי עם הסלע, אלא רק להצליח להיות מרוכז בשלוש עמידות ברצף מההתחלה עד הסוף. 

יש מתח עצום בין גודל הרגע – העמידה מול בורא העולם על כל הכרוך בכך – לבין האמירה של הטקסט שאותו התקינו חז"ל, שאמנם מצליח לעבור באופן מרשים על הצ'ק ליסט של תחומי החיים השונים: בקשת סליחה, בקשת גאולה, בקשת גשמים וכן הלאה. בסוף, האדם המצוי מוצא את עצמו כמעט תמיד ניצב מול כמה שניות שבהן מחשבותיו, מה לעשות, נדדו להן. איך אפשר מצד אחד לעמוד מול מלך מלכי המלכים במטרה לתת דין וחשבון על מעשיך ולשטוח את בקשותיך, ומצד שני להישאר מרוכז מול הטקסט שזו הפעם הכך וכך שאתה קורא אותו? ניתן לשער שאם כל אחד היה מתפלל רק את אשר על לבו, הוא היה מרוכז הרבה יותר. אבל המיסוד של התפילה, הקביעה שלה לתוך פורמט אחיד ומוגדר, כמעט הורג את המימד הספונטני והחי שלה.

ואם נסתכל מפרספקטיבה רחבה יותר: מדי פעם קם מישהו, נקרא לו הבעש"ט או נקרא לו האר"י או נקרא לו רבי עקיבא, והופך את הקערה על פיה. הוא חושף יהדות אחרת, נועזת, סוחפת, הוא מכניס רעיונות ועקרונות חדשים. וצריך לשים לב: לחידוש עצמו יש משמעות, לשינוי יש חשיבות. זה לא רק כניסתם של הרעיונות החדשים, אלא גם האנרגיה העוצמתית המשתחררת מהקביעה שהדברים שהיו עד כה יכולים וצריכים לעבור ניעור. 
אבל בדור הבא אנחנו רוצים לשמור את הרעיונות האדירים האלו, ואין לנו ברירה – גם הם יתקבעו, גם הם יהפכו לחלק מהריטואל הקבוע. גם "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", שמקדים את התפילה ומדבר על הכוונה להשתמש בה ככלי לאיחוד האלמנט הזכרי והנקבי באלוהות ושנגדו  יודפס בסידורים, ייכנס למחזור הדם של התפילה וייאמר בבתי הכנסת ע"י אנשים שכבר לא יבינו מה המשמעות שלו – אבל יקפידו לומר אותו, כי כבר אי אפשר להעלות על הדעת לפתוח את התפילה בלעדיו (גם אם הרב עובדיה בכבודו ובעצמו יתנגד לכך, למי שלא יודע).

ובניגוד הזה בין המימד החי והספונטני לבין הצורך להכניס הכל לתוך מנגנון, קורה דבר מאוד מעניין לגבי התשובה. גם הקריאה לתשובה, גם הקריאה לבחון מחדש את חייך, יש לה מועד מוגדר בלוח השנה. אמנם, כל שעה יפה לתשובה; בכל תפילת שמונה עשרה תוקצה ברכה לטובת העניין. ובכל זאת, עשרת ימי תשובה (שבמהלכם מאמר זה נכתב) מוגדרים כזמן האולטימטיבי לעשות זאת. ובעיניי יש בזה משהו מקסים: אחרי שהשלמנו עם זה שכל רעיון דתי חייב להשתלב במנגנון כי אחרת זה כנראה לא עובד, יפה לראות איך המנגנון מקצה זמן מוגדר להיכנס למוד של תשובה. זה קצת מזכיר לי הרצאה ששמעתי פעם מפי פסיכולוג שעובד בארגון שבו הכל לחוץ ומתוח: אם לא תקצו לעצמכם זמן מוגדר לכל דבר שאתם רוצים בחיים שלכם, הוא אמר, הוא פשוט לא יקרה. אתם רוצים לשמר את הזוגיות שלכם? תקצו זמן מוגדר לדייטים. אתם רוצים לשמור על גוף בריא? תקצו זמן מוגדר לפעילות הגופנית שלכם. אחרת, היומיום יסחף אתכם כל הדרך עד לצנתור.

והעובדה שהמנגנון מפנה לנו זמן לבחינה הזו, שהוא קורא לנו לעשות אותה, מקסימה בעיניי. אני רוצה לבחור בפרספקטיבה שלפיה יש הרבה תבונה ויופי בהעזה להחדיר את היסוד המעורר הזה אל לב התהליך היהודי, עם כל המורכבות וגם הבעייתיות שלו. 

שנה טובה, ושכבר לא נהיה מה שהיינו - אבל רק איפה שצריך!

ולמעוניינים - הר צוריעז זה איפשהו כאן:

תוצאת תמונה עבור הר צוריעז

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה